פני משה/שבת/ה/ד

פני משה שבת ה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' בזמן שאינה קשורה לו מע"ש. וכדאמרינן לעיל דדוקא בקשור' לו מע"ש והא דהדר תני לה הכא אע"ג דשמעינן לה מרישא הא קמ"ל דאין קושרין איתו בשבת כדאמר הכא לעיל בהלכה ב' ומפני שא"א לו לקושרן דהוי כמשתמש בצדדי בהמה בשבת:

ולא בזוג. פעמון שתולין בבהמה כדי שישמע קולי במרוצתה ואע"פ שהוא פקוק במוכין שלא ישמע העינבל קול אפ"ה אסור שנראה כמי שמוליכה לשוק למכור:

ולא בסולם שבצוארו. כשיש לו מכה עושין כעין סולם מן עצים בצוארו שלא יחזור ראשו לחכך וישחית החבורה:

ולא ברציעה שברגלו. בהמה שפסיעותיה קצרות ומכה רגליה זו בז' עושין לה כמין טבעות של עקלים או רצועית עבות וקושרין אותה במקום שמנקשות רגליה זו בזו:

אין התרנגולים יוצאין בחוטין. שעושין להן לסימן שלא יתחלפו באחרים:

ולא ברצועה שברגליהן. שקושרין רגליהן ברצועה קצרה שלא ידלגו וישברו את הכלים:

בעגלים שתחת האליה שלהן. יש כבשים במדינות האלו שהאליה שלהן רחבה ושמינה הרבה ועושין להן עגלה קטנה שהאליה מונחת עליה כדי שלא יתחככו על הארץ ותלקה העור שלה:

חנונות. עץ יש בכרכי הים ויחנון שמו ומשימין אותו בחוטמין שלהן כדי שיתעטשו ויפלו התולעים שבמוחן והזכרים אינן צריכין לכך מפני שמנגחין זה עם זה ונופלין התולעים מעצמן:

בגימון. הוא כמין עול קטן שמשימין על העגל להתלמד לחרישה לכשיתגדל:

ולא פרה בעור הקופד. הוא שרץ שמלא קוצין כמין מחטין ומשימין עור הזה בדדיה של פרה שלא ינקו השרצים והנחשים ממנה כשהיא ישנה:

ולא ברצועה שבין קרניה. בין שהיא עשוי לנוי בין לשמר. וטעמא של אלו דמחזי כמשוי ועוד דלמא נפיל ואתי לאתוי:

פרתו וכו'. אמרינן בגמרא דלא שלו היתה אלא של שכנתו ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו:

גמ' תני. בברייתא אבל מטייל הוא בה בחצר דלא אסור אלא לצאת לרשות הרבים:

אף לענין אוכף. הדין כן כמו ששנינו במרדעת. בשביל לחממו אם הוא בשביל לחממו מותר אבל לא יקשור בשבת את המסרוכי הן רצועות קטנות שקושרין באוכף ומחזיקין אותו מלפני הבהמה וכן לא יפשיל את הרצועה שתחת זנבו המחזיק האוכף מלאחריה:

מנן אילין מילייא. מנין לאלו הדברים מחלוקי דינין שנאמרו בפרקין במתני' דתנינן בסוף פ"ק דחגיגה הלכות שבת כההרים התלוים בשערה של ראש כלו' ברמז מיעוט מן המקרא ומיהת רמז כל דהו איכא ואת אמר הכין בתמיה דמה רמז יש לנו לחלוק בין מרדעת לאוכף דבמרדעת קתני לא יצא בזמן שאינה קשורה לו ובאוכף יוצא ואע"פ שאינו קשור לו:

ויתביניה מה בין סולם לקישושות. ולמה לא מותיב ליה נמי מהא דתנינן במתני' ולא בסולם שבצוארו ובקשישות יוצא הוא כדתנינן בתוספתא פ"ה יוצאת היא באגד שע"ג המכה ובקשישין שע"ג שבר בהמה שנשבר רגלה עושין לה דפין מכאן ומכאן וקושרין אותן על מקום השבר והן מעמידין העצם שלא ינוד עד שיתחבר:

סולם יש בו ממש. כלומר בזה יש סברא לחלק לפי שהסולם שבצוארו ניכר הוא מלמעלה הממשות שבו וחשיב משאוי אבל דפי קשישות שעל הרגל אין בהן ממשות שקצרים הן ולא חשיבי משאוי:

ויתביניה מה בין קישושות לקמיע מומחת דתני התם ברישא דתוספתא אסור וכו' והרי תרוייהו לרפואה הן:

ויתביניה מה בין קישושות וכו' דאית תניי תני אין יוצאין בקישושות ובאגד שע"ג המכה לא תני דפליג ומה בין זה לזה:

תניין אינון. גם באגד שע"ג המכה תליא בפלוגתא דהני תנאי דמ"ד יוצאין בקישושות יוצאין נמי בקישושות כהאי תנא דתוספתא ולאידך תנא אין יוצאין בשניהם:

אין הזכרים וכו'. ומפרש דטעמא מפני שהעגלה קטנה עושה חריץ כשנגררת אחריהן וקסבר האי תנא דדבר שאין מתכוין אסור:

חנונות ומפרש רב יהודה כיפה של צמר שמניחין על מצחה כשגוזזין איתה שלא תצטנן:

עיקר. של עשב הוא ושמיה יחנונה וכדפרישית במתני':

לית הדא אמרה. וכי לא ש"מ דהאי תנא ס"ל כתנא דתוספתא דלעיל שאסור לבהמה לצאת בקמיע אע"פ שהקמיע מומחה דהא האי עשב ג"כ מומחה לרפואה הוא:

א"ל אין בבלייה. ודאי הכי הוא אתהבבלייא. דר"ז מבבל היה. דקמתמה עלה דהאי מילתא:

בר נירא. עול קטן שמשימין עליו שיהא מלומד לניר ולחרישה:

פינקסה. מלשון פינקולין המוזכר בסוף ב"ק אין לוקחן מן הגרדי לא אירין ולא פנקולין. וי"ג פינקורין והוא שאורגין בשפת היריעה וכעין זה קושרין לעגל סביבות פיו כשגומלין אותו שלא יינק מן הפרה. א"נ מלשון ופוקס את פיה דפרק מי שהחשיך:

שרתיעה. כמין שפוד שתוקעין בפיו וג"כ שלא יינק. ובב"ר פ' וישב עד שנתנה שרתוע של ברזל תחת צוארו:

אית תניי תני גימון. במתני' ואיכא דתני גימול ולמ"ד גימון לישנא דמיכף הוא לעול כדכתיב הלכוף כאגמון ראשו ולמ"ד גימול כדכתיב כאשר גמלתו:

מ"ד גימון מסייע לרב הונא ולמ"ד גימול מסייע לר"ח ולאבא בר רב הונא כצ"ל:

בשביל שלא תינק את בנה. אם רוצין לשמור החלב:

פרתו וכו' דברי חכמים אפי' היתה הרצועה שבין קרניה עשויה להמשך בה אסור ולפיכך קאמר שלא ברצון חכמים דלדבריהם אפילו בכה"ג אסור:

אם היתה קרנה קדוחה. ונקובה והרצועה תחובה בתוכה מותר:

קשייתה. הקשיתי על זה לפני ר' בא מ"ט הא הוי נטירותא יתירתא והודה לדברי ואמר לא תנינן אלא האנקה בחטם שעושין לה דדרך שמירתה היא אבל שאר כל הבהמות כל נטירותא יתירתא משאוי הויא:

שור שעיסקו רע. ואינו נשתמר אלא בפרומביא כדרך הלובדקים יוצא בפרומביא שלו שזהו דרך שמירתו:

כלב היוצא בסוגר שלו. כדרך שעושין סוגר סביב פי הכלב אם עשוי כדי לחכות בו לפיו אסור דאין זה דרך שמירה ואם שלא לאכול אפסרו שקשור בו ולא ישחיתנו מותר דדרך שמירה היא:

הלכה היא היה מלמד ובא. על ר"א בן עזריה קאמר לא שעשה מעשה אלא שהיה בא ללמד הלכה להתיר ברצועה שבין קרניה ובדא הוא דתנינן שלא ברצון חכמים שלא הסכימו עמו להלכה:

תני וכו' אמרו לו וכו'. ר' יודה בר פזי ס"ל שעשה מעשה ואמרו לו חכמים או עמוד מבינותינו שלא ילמדו אחרים ממך או וכו' וכדקאמר ר' יוסי בר' בון לפי שהיה מתריס כנגדן לפיכך אמרו לו כן:

אמר ר' חנניה. לא היה מתריס כנגדן ולא פעם אחת אירע כך שיצאת פרתו ברצועה ועשה תשובה על זה והושחרו וכו':

דחוטריה. משם מקום שהוא כך:

אשתו היתה. שיצאת במה שאסרו חכמים לאשה לצאת ברצועה שבראשה ומשום כבודו כינו חכמים ואמרו פרתו יצאת ברצועה שבין קרניה ומנין שאשתו קרויה עגלה שכן מצינו בשמשון שאמר להפותרים לולא וכו' שהיא גילתה להם:

תמן בבבל אמרין פרה של שכינתו היתה. ויש אדם וכו'. ומפני מה תלו הקלקלה בפרתו:

דידמא. שם מקום:

ללמדך וכו' והיה סיפוק בידו למחות בשכינתו:

הדרן עלך במה בהמה

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף