פני משה/פסחים/ז/יא

פני משה פסחים ז יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' כל הנאכל בשור הגדול. שכבר הוקשה כל שעתיד להקשות בו:

יאכל בגדי הרך. של פסח אבל מה שאינו נאכל בשור הגדול כלל אינו נאכל בפסח וכדמפרש לקמיה:

וראשי כנפים והסחוסים. בבבלי רמי דהא מרישא משמע את שאינו נאכל בשור הגדול אינו נאכל בגדי הרך והדר קתני ראשי כנפי' והסחוסין והא הני לא מתאכלי בשור הגדול ומסיק דהכי קתני כל הנאכל בשור הגדול ע"י שליקה הרבה נאכל בגדי הרך בצלי ומה הן ראשי כנפים והסחוסים וראשי הכנפים הם ראשי הכתפים וכן אותן גידים הקשים שהם סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף ונקשרים אותן הפרקים באותן הגידים נקראים ג"כ ראשי כנפים והסחוס שקורין טינדרוס בלע"ז כגון תנוך האוזן וסחוסי החזה וכיוצא בהן שאלו נאכלין בשור הגדול על ידי שליקה נאכלין הן בגדי הרך בצלי:

השובר את העצם בפסח טהור. אחד ששוברו בלילי ט"ו או ששבר בו עצם מבעוד יום או ששבר אחר כמה ימים ה"ז לוקה ארבעים:

אבל המותיר בטהור. כלומר אף בטהור אינו לוקה משום נותר ומשום דהוי ליה לאו הניתק לעשה דכתיב לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו:

והשובר נטמא. כגון שבא בטומאה בתחלה וכן אם נתפגל או נפסל בתחלה שנשחט במחשבת חוץ לזמנו או שלא לשמו אינו לוקה משום שבירת העצם שנאמר ועצם לא תשברו בו בכשר הוא שמוזהר על שבירת העצם ולא בפסול אבל אם היה לו שעת הכושר בתחלה ואחר כך נפסל בטומאה או יציאה וכיוצא בהן יש בו משום שבירת עצם ולוקה:

גמ' גידים הרכים. עכשיו וסופן להקשות:

ר' יוחנן אמר נימנין עליהן. בפסח דבתר השתא אזלינן וראויין הן לאכילה:

אין נמנין עליהן. דבתר בסוף אזלינן וגרסינן להאי סוגיא לקמן בסנהדרין פ' בן סורר ומורה בהלכה ב':

מחלפה שיטתיה דר' יוחנן וכו'. קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דלקמן וכן דר"ל אדר"ל:

דאיתפלגון. בהא דתנינן תמן בפ' העור והרוטב אלו שעורותיהן כבשרן וכו' ופליגי דלענין מאי הן כבשר דר' יוחנן אמר לא שנו אלא לאיסור אכילה כגון עור חזיר ועור חטוטרת גמל הרכה וכן לענין טומאת נבלה כאלו דקחשיב אוכל ללקות עור הוא ולא מיחשב כבשר מכיון שסופן להקשות:

משנה שלימה שנה רבי. לנו ובין לאיסור ובין למלקות ובין לטומאה חשיבי כבשר ומשום דבתר השתא אזלינן וקשיא:

מתלפא שיטתיה דרשב"ל. דתמן עבד ליה כבשר וס"ל דבתר השתא אזלינן והכא בגידין הרכין לא עבד ליה בשר. וברומיא דר' יוחנן אדר' יוחנן לא מהדר מידי משום שקבלה היתה בידם דהדר ביה ר' יוחנן לגבי דר"ל בגידין וס"ל אין נמנין עליהן אלא דר"ל אדר"ל קשיא:

שנייא היא תמן שהוא עור ועור סופו להקשות. כלומר אינו עשוי להקשות אלא בסופו אבל עכשיו רך הוא ופריך א"כ כ"ש דמחלפא שיטתיה דר"ל וכו' דמה אם תמן דמיהת סופו להקשות ביותר ויותר מן הגידין ואפ"ה הוא עביד ליה בשר דאזיל בתר השתא כאן בגידין שאין סופן להקשות כל כך כמו הני דהתם לכ"ש דניזיל בתר השתא:

אמר ר' אבין טעמא דר"ל. כאן דכתיב ואכלו את הבשר ולא גידין וגזירת הכתוב הוא ולא מטעמא דאין נחשבין כבשר:

רבנן דקיסרין אמרי. דפליגי ר' חייה ור' איסי בהאי מימרא דר' יוחנן ור"ל דחד מיחלף דר' יוחנן לדר"ל ודר"ל לדר' יוחנן וחד תני כהדין תנייה דלעיל ומאן דמיחלף להו לית ליה באילין קישויא מרומיא דאהדדי דלדידיה לשיטתייהו הוא דאזלי:

וכמה ישבור בעצם. הפסח ויהא עובר בלאו:

עד כדי שתהא היד מחגרת. כלו' בשר אצבע היד תהא מחגרת בפגימת השבירה וכדמפרש לקמיה להאי דאידך דאמר אפי' צפורן מחגרת בו ומפרש ואזיל מ"ד יד כ"ש צפורן וכו' וכלומר דלא תימא לפרש דמ"ד יד לא בעי אלא שתהא כל כך שבשר האצבע נכנס בהשבירה ומ"ד אפי' צפורן היינו שאם היא כל כך שאפי' הצפורן עם הבשר מחגרת בו הוי שבירה וא"כ האי מ"ד מיקל הוא להכי קאמר דלא היא איפכא היא דהויא דמ"ד יד כ"ש צפורן והיינו דאיהו מיקל שאם מרגיש בשר האצבע לפגימת השבירה מכ"ש שמרגיש הצפורן בה שלעולם נרגשת פגימה הקטנה בצפורן יותר מבבשר ולדידיה צריך שתהא הפגימה גדולה שבשר האצבע מחגרת בה ומכ"ש שהצפורן מחגרת בה ומ"ד צפורן אבל יד לא כלומר דלא שתהא גדולה כל כך שאף בשר האצבע מחגרת אלא אפי' צפורן בלבד מחגרת בה הוי פגימה והיינו דקאמר אפי' צפורן ואיהו הוא דמחמיר:

וממקום בשר. ולאפוקי שלא במקום בשר ואפי' יש עליו בשר במקום אחר:

שמואל בר אבא בעי. על דאמרי במקום בשר דווקא דמעתה לעולם אינו חייב עד שיטול אבן וירסס בתמיה וכלומר שהרי במקום בשר צריך שיטול אבן וירסס עד שישבור העצם תחתיו וכי ס"ד דדוקא בכהאי גוונא אסרה התורה אלא דלאו מילתא היא וכשיש עליו בשר חייב אפילו שברו שלא במקום בשר:

עצם כתיב. ל"י לחייב על כל עצם ועצם שבו:

הדא דתימר בהתרייה אחת. שאם התרו בו בהתראה אחת לא תשבור העצמות חייב הוא על כל עצם ועצם בפ"ע אבל בשתי התראות משכח"ל שחייב שתים אפי' בעצם אחד שכן הוא אפי' בעצם אחד שהתרו בו ושברו וחזרו והתרו בו אל תשברו במקום אחר באותו עצם חייב שתים:

לית הדא פליגא על ר' שמעון בן לקיש. הא דקתני לחייב על כל עצם ועצם וכי לא פליגא הדא על דר' שמעון בן לקיש דקאמר בריש הלכה דלעיל דעצם שאין עליו בשר במקום זה אף על פי שיש עליו בשר במקום אחר מותר לשוברו והא מהכא משמע שאפי' בעצם כה"ג חייב דהא על כל עצם ועצם קאמר וכי היאך אפשר שלא יהא בו עצם שאין עליו בשר אלא במקום א' ואינו מחופה כולו בבשר ומשני דהא דקאמר ר"ל מותר לשברו לאו דוקא דלא אמר אלא שלא ילקה עליו הא לאסור אסור ואיהו דריש נמי מעצם דכתיב דלא לחייב מלקות על כל עצם ועצם קאמר אלא ללמד דאיסור מיהת איכא בכל עצם ואפי' אין עליו בשר במקום שבירה:

מתיב ר' יוחנן לרשב"ל וכו'. כאן הוא מקומו ולבתר הכי גרסינן הא דמציין אבל המותיר בטהור וכו' דעל הא דקאמר ר"ל מייתו הא דמתיב ליה ר' יוחנן וכדלעיל ומשני מפני מוח וכדפרישית לעיל ומוסיף עוד בקושיא הכא ויחלוץ בשר מן העצם ויקוץ כלומר ויחלוץ ע"י גומרתא שיניח מבחוץ ויוציא המוח שמבפנים ויכול לשברו אח"כ ומשני שלא לפקח מחמת הגומרתא במקום אחר בעצם שהוא תחת הבשר שעליו ולפי גי' הספרים שמצוין זה בתר מתני' דלקמן יש לפרש דקושיא השנייה ויחלוץ בשר מן העצם וכו' אהאי מתני' דלקמן קאי אבר שיצא וכו' דאמאי צריך לקלוף וכו' ומשני וכו' וכדפרישי' ואגב מייתי להאי דמתיב ר' יוחנן וכו' דלעיל:

אבל המותיר בטהור וכו'. מתניתא דקתני השובר בטמא אינו לוקה דוקא בבא בטומאה משעה ראשונה וכו' כדפרישית במתני':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף