פני משה/פסחים/ב/ד

פני משה פסחים ב ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. משום חובת מצה בלילה הראשו דכתיב בערב תאכלו מצות וקבעו הכתוב חובה:

בחטים וכו' ובכוסמין. איספילט"א בלע"ז ושיבולת שועל איוויינ"א שיפון סיגל"א אבל אורז ודוחן ושאר מינין לא דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון:

ובדמאי וכו'. כמפורש לעיל בפ' מפנין:

והכהנים בחלה ובתרומה. מהו דתימא מצה שוה לכל אדם בעינן וחלה ותרומה אינה ראויה לזרים קמ"ל דכתיב מצות מצות ריבה:

אבל לא בטבל וכו'. כמפורש לעיל שם:

חלות תודה ורקיקי נזיר. אם עשאן לעצמו שהיה מחויב בהן אין יוצא בהן משום חובת מצה דכתיב ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצאו אלו שאינן משתמרות לשם מצה אלא לשם זבח:

עשאן למכור בשוק. למי שצריך להן יוצא בהן דכל שהוא למכור בשוק אומר אי מזבנא מזבנא ואי לא אכילנא אנא לשם מצה של מצוה:

גמ' כתיב והיה באכלכם וגו'. גרסי' להא בריש מסכת חלה דתנינן שם דאלו חמשה דברים חייבין בחלה וכו' והתם קאי:

יכול כל הדברים יהו חייבין בחלה. דבכלל באכלכם הן ת"ל מלחם לא כל לחם:

אין לי אלא חטים ולשעורים בלבד. דמלחם הארץ כתיב והייתי אומר אותן מיני תבואה שנשתבח' בהן הארץ:

ראשית עריסותיכם. ריבה לאלו שאר ג' מינין וריבה את הכל אם עריסותיכם רבוי הוא נימא מרבה אני את הכל מכל שתעשו עריסותיכם ואפי' חוץ מחמשת המינין וקאמר ר' יוסי בשם ר"ש וכו' ור' מנא אמר כשהלכתי לקיסרין שמעתי זה בשם ר' אחא ואבא אמר לה בשם ר' ישמעאל וכו' כך הוא במסכת חלה דאבא גרס והוא ר' יונה שהוא אביו של ר' מנא דגמר לחם לחם ממצה וכו' כדפרישית במתני':

ר' יוחנן בן נורי אומר קרמית. זה הקצח ניל"א בלע"ז:

שהיא באה לידי מצה וחימוץ. כלומר שהיא כשאר חמשת המינין שהן ניכרין בין מצה לחמץ לפי שבאות לידי חימוץ וסבירא ליה לר' יוחנן בן נורי דאף קרמית כן:

ויבדקוה. ומאי פליגי בדבר שנוכל לבדוק ולעמוד עליו אם בא לידי חימוץ או לא ומשני על עיקר בדיקתה הן חלוקין כלומר שבאמת בדקוה ואחר שבדקוה חלוקין הן דר' יוחנן בן נורי בדקה והיה נראה לו שבאת לידי חימוץ ולרבנן שבדקוה לא מצאו אותה כך:

תמן תנינן. בפ"י דתרומות תפוח שרסקו וכו' וגרסי' להא לעיל בפ' כירה בהלכה ג' וכן הא דלקמן פגה שטמנה וכו' דהתם שייכא ושם פירשתי:

מנין שהכהנים יוצאים ידי חובתן וכו'. גרסי' להא לקמן בסוף פ"ק דמגילה:

יכול יצאו ידי חובתן. הכהנים בבכורי':

שאין נאכלין בכל מושב. אלא בירושלי':

התיבון הרי מע"ש וכו'. ואת אמרת יוצאין בו ומשני דראוי הוא לפדות בגבולין ולאכול שם משא"כ בבכורים:

הלקוח בכסף מע"ש. שלקח פירות בכסף מעשר שני ונטמא דלר' יודה אין לו פדיון כדתנינן בפ"ג דמעשר שני מהו שיוצא בו משום מצה מי אמרינן הואיל ויוצא במעשר שני עצמו יוצא נמי בלקוח בדמיו או דילמא הואיל ואין הלקוח ראוי להפדות ולאכלו בגבולין אפי' אם עבר ופדאו אין יוצאין בו:

מעתה. דאמרת מכיון שאין ראוי להפדות עכשיו לא יצא בו אע"פ שבמעשר שני כשהוא בגבולין יוצא בו א"כ חלת עיסת מעשר שני בירושלים דשוב אין לה פדיה דכבר קלטוה מחיצות ואינה ראויה לאכלה בגבולין נמי לא יהא יוצא בה דבשלמא מע"ש עצמו לא תיבעי לך דמשכחת לה היתר פדיה אפי' בירושלים כגון שנטמא אבל חלה של מעשר שני בירושלים אין אתה מוצא בה פדיה דאם נטמאת לשריפה אזלא ואנן תנינן סתמא הכהנים יוצאין בחלה וכו' ומשמע אפי' בחלה של מעשר שני בירושלים:

מצה הנאכלת כל שבעה. יצאה חלות תודה ורקיקי נזיר שאינן נאכלין אלא ליום ולילה:

ר' יונה בשם רשב"ל וכו'. משום דקשיא ליה תיפוק ליה שאינן נאכלין בכל מושב ופליגי ר' יונה ור' יוסי אליבא דרשב"ל היכי מתרץ לה דר' יונה קיבל משמיה דה"ק ממה שנאכלו חלות תודה ורקיקי נזיר בכל גבול ארך ישראל והיינו בנוב וגבעון וכדתנן בפ' בתרא דזבחים באו לניב וגבעון הותרו הבמות ק"ק נאכלין לפנים מן הקלעים קדשים קלים נאכלין בכל ערי ישראל הילכך לא צריך השונה להוציאן ממושב כלומר לא צריך לימר כך דלא נפקא ליה ממעוטא דמושבותיכם לאותן שקרבו בנוב וגבעון וממעט להו מדכתיב שבעת ימים דזה כולל גם לאותן שבנוב וגבעון הכי שמיע ליה לר' יונה דמשמע דלר"ל הוה פשיטא ליה בלא"ה שחלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון והלכך משני לה הכי בפשיטות:

ר' יוסה בשם רשב"ל וכו'. ר' יוסה לא קיבל כך משמיה דר"ל אלא דכך אמר זאת אומרת וכו' דמהכא ה"א דדייק לה כך דנאכלות בנוב וגבעון ובכל ערי ישראל ולא דהוי ליה פשיטא מעיקרא אלא מדלא צריך ליה למימר להתנא השונה וכלימר דלא נפקא ליה ממושבותיכם כדאמרן הוא דלמד ר"ל השתא הכי:

ניחא חלות תודה. השתא פריך על עיקרא דמילתא דמשני לה רשב"ל דהניחא חלות תודה דנידר ונידב הוא משכחת לה דקרב בנוב וגבעון אלא ורקיקי נזיר דקתני אינו כן דהרי קרבן נזירות חובה היא ואנן תנן דחובות שאין קבוע להן זמן אפי' בבמה גדולה כמו נוב וגבעון לא קרב וכהאי תנא דפ"ק דמגילה אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים. ומפרשינן כעין פסחים דהיינו חובות הקבוע להן זמן אבל חובות שאין קבוע להן זמן כאן וכאן לא קרב:

אמר ר' יוחנן לית כאן נזירות. סמי מכאן רקיקי נזיר דנזירו' חובה היא כלומר לאחר שנדר בנזיר קרבנותיו חובה הן עליו ולא משכחת לה שקרבו בנוב וגבעון:

אמר ר' בון בר כהנא. לא צריך לסמויי לנזירות דהא עיקר הקושיא מחטא' נזיר הוא דס"ל כהאי דר"א בפ"ו דנזיר לא היה מגלח אלא על החטאת וחטאת נזיר לא קרבה בנוב וגבעון אבל עולה ושלמים שלו שפיר קרבה בנוב וגבעון וא"כ תיפתר שהיה נזיר מקודם כשהיתה שילה עומדת וקרבה חטאתו בשילה דמכיון שקרבה חטאתו אין עולה ושלמים חובה עליו ואותן קרבו בנוב וגבעון ורקיקי נזיר עם השלמים הן קריבין ושפיר משכחת לה שנאכלין בכל ערי ישראל:

בעון קומי ר' מנא. והיכי אמרת דבמקום דבעו שלמים לאו חובה נינהו וקרבו בבמה גדולה וכי לא כן אמר רבי בשם ר' יוסי וכו' אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה אלמא דשלמי חגיגה אין קריבין בבמה והיינו אפי' בבמה כעין נוב וגבעון ומ"ש שלמי נזיר משלמי חגיגה וג"כ לא עלו לו להתירו מנזירות:

אלא כר' יהודה דר' יהודה אמר חטאת ופסח וכו'. כלומר ואי דשיטתך אליבא דר' יהודה דקאמר התם בתוספתא דזבחים דחטאת נמי קרב ליחיד בבמה גדולה נמי אכתי מעולה ושלמים קשיא דהא לא שמעינן מדר' יהודה אלא חטאת בלבד ושלמי נזיר הרי הן כשלמי חגיגה והדרא קושיין לדוכתה:

לא אתיא אלא כר' שמעון. כלומר אליבא דר"ש דקאמר בפ"ו דנזיר מכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר וכו' והשתא אליבא דהאי דר"ש שפיר מיתרצא דמכיון שקרבה חטאתו בלחוד כבר הותרה נזירותו ומעתה אין עולה ושלמים חובה עליו כלל וכלל ומשכחת לה דרקיקי נזיר שלו נאכלין בשעת במת נוב וגבעון בכל ערי ישראל:

צריך שלא יהא בו משקין. שלא יהא נעשה בשום משקה ואפי' מאותן שאינן מחמיצין:

למצוהן. לכתחלה איתאמרת. ואידך ס"ל אף לעיכוב בדיעבד איתמר:

מילתיה בר' בין בר חייה. ממילתיה דלקמיה שמעי' דאף הוא סבר לעיכוב איתמר דהוא התיב והתנינן חלות תודה במתני' דאם עשאן למכור בשוק יוצאין בהן וכי אית לך מימר חלות תודה שאין בהן משקין והלא בשמן הן נעשין ואי אמרת למצוה איתמר מאי קא מוסיב מדקתני יוצא בהן דילמאי בדיעבד קאמר יוצא בהן:

אמר ר' יוסי. לתרץ קושיא דר' בון דמחלות תודה ל"ק דהרי רביעית היא והיא מתחלקת לכמה מינין וכלומר דהא דתנן בפ"ט דמנחות חצי לוג שמן לתודה היינו חציו לחמץ וחציו למצה שבה ובמצה כמה חלות ואין רביעית שמן ניכר בהן:

והיידא אמרה. ומעתה מאיזה דבר שמעי' אם מותר לעשות מצה בפסח במשקין או לא דמחלות תודה איכא למידחי ולא ש"מ מידי:

דא. מזו הברייתא ש"מ דאסור דתניא יכול יצא י"ח ברבוכה שעשייה משמן וכיוצא בו:

יצאת זו שאינה צריכה שימור ושאינה באה לידי חימוץ:

מפני וכו'. אלא טעמא מפני שאינה צריכה שימור כלומר כמו רבוכה שנעשית כולה או רובה בשמן הא אם היתה צריכה שימור כגון שאין בה אלא מעט ממשקין ורובה ממים יוצאין בה:

והא תני. בניחותא דתני בתוספתא פ"ב יוצאין במצה מתובלת וכו' וסברין מימר מתובלת במשקין שהיא מעורבת במעט משקין וקתני יוצאין בה ודחי לה הש"ס דנאמר מתובלת בשומשמין או באגוזים:

והיידה אמרה. ומאיזה דבר נלמוד מעתה מכיון דאיכא למידחי להאי גיסא ולהאי גיסא:

דאי מכאן נשמע דאסור דתניא יכול וכו' בפת הדראה פת קיבר והיא נפרכת לחתיכות ומדכתיב לחם עוני ומנין אפי' למצה שלימה וכו':

פרט לסורטין. כמו איסקרטין והמשרת והאשישה שהן עשיין מיין ומשאר מיני משקין:

יוצאין במצה עבה עד טפח. שכן מצינו בלחם הפנים שהי' עוביו טפח וקרוי לחם:

יוצאין במצה נא. שאינה אפויה כל צרכה אם היא כדי שתפרס ולא תעשה גידין גידין:

מצה הישנה. שנעשית קודם לפסח ל' יום:

תפלוגתא דב"ש וב"ה בסוכה ישנה וה"ה במצה ישנה:

א"ר יוסי. דלא הוא אלא ד"ה הוא במצה ישנה שאין יוצאין בה י"ח בלילה הראשונה שמכיון שלא עשאה לשם פסח דה"ז בכה"ג הוא דפליגי בסוכה ישנה דבר בריא הוא שלא דקדק בה לעשות שמירה הצריכה לחובת מצה:

אע"פ שאמרו אין עושין סריקין מצויירן לכתחלה מפני שלפעמים שוהא בעשייתן:

בטפוס. ויקבענה כאחד בלי שהייה:

אמרו לו וכו'. ולפי שאין הכל יודעים לעשות כך אסרו כולם:

ברקיקין. שהן דקין ונעשין מהר אבל לא כשנעשית כגלוסקאות העבים דשוהא בעשייתה כשעושה כסריקין המצויירין:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף