פני משה/עירובין/ה/א

פני משה עירובין ה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' כיצד מעברין את הערים. בגמרא מפרש לשון אשה עוברה ויש עיבור לעיר כדתנן לקמן הנותן עירובו בעיבורה של עיר ומפרש השתא כיצד יש לה עיבור:

בית נכנס בית יוצא. אם יש בתים הסמוכין ומחוברים והן עשוים לחומת העיר שאינה מוקפת חומה חלקה ואינם שוים אלא בית אחד נכנס לתוך העיר יותר מחבירו ונראית כניסתו כפגום ובית בולט ויוצא לחוץ יותר מחבירו או פגום נכנס ופגום יוצא שהעיר מוקפת חומה ויש מגדלים בולטים בחומה ויש שהן בולטים לפנים ויש שהן בולטין לחוץ או שהיה שם לאחת מקרנות העיר גדודיות והן שברי חומה וגבוהות עשרה טפחים וכן גשרים או נפשות והן בנין שעושין על הקבר ויש בהן בית דירה וכגון שהן בתוך שבעים אמה ושיריים להעיר:

מוציאין את המידה כנגדה. שאם הבליטות הללו בקרן מזרחית צפונית רואין כאלו יש עוד בליטה כנגדה בקרן מזרחית דרומית וחוט מתוח מזו לזו ומודד הוא תחומי העיר מן החוט ולחוץ בכדי שיהא התחום שוה לשתי הקרנות ולא יהיה ארוך מקצה אחד וקצר מקצה האחר:

ועושין אותה. את העיר כטבלא מרובעת כדי שיהא גם התחומין מרובעין ויהיה נשכר את הזויות ואם היא מרובעת או ארוכה הואיל ויש לה ד' זויות שוות מניחין אותה כמות שהיא ומודדין לה אלפים אמה לכל רוח מד' רוחותיה אלא שאם היתה עגולה עושין לה זויות ומרבעין אותה כאלו היא מרובעת וכן אם היתה משולשת או שיש לה צלעות רבות מרבעין אותה ואח"כ מודדין חוץ למרובע אלפים אמה לכל רוח וכשמרבעין את העיר מרבעה בריבוע העולם כדי שתהא כל רוח ממנה משוכה כנגד רוח מרוחות העולם ומכוונת כנגדה:

גמ' בית נכנס מוציאין אותו כנגד העיר. כלומר לעולם רואין בתחלה שיהא שוה לאותו הרוח ואם בית נכנס בזוית אחד יותר לפנים מן בליטת העיר בזוית שכנגדה מוצאין אותו כנגד העיר רואין כאלו הבית שוה עם בליטת העיר שכנגדו ואם פגום יוצא בזוית אחד ולחוץ יותר מבליטת העיר שכנגדו מוציאין את העיר כנגדו עד שיהא שוה וה"ה בבית יוצא ופגום נכנס וחדא מגווני נקט:

רב אמר מאברין וכו'. גרסינן להא בפ"ח דברכות ובפ"ב דע"ז:

לדעת לעות וגו'. ולעות מלשון עת כלומר שהעת בא שצריך לאור:

תלה עינוי. ר' הושעיה הגביה עיניו והסתכל בר' יוחנן בשעה שלמד ממנו דבר זה. ודוגמתו תמצא בפ' הנחנקין דסנהדרין בהלכה ד' ונשתנית הנוסחא קצת דגריס התם ר' יוחנן בשם ר' הושעיה אינו חייב עד שיורה בדבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים וקאמר התם זחלין אפי' דר' הושעיה כלומר שצהבו פניו ונתן עיניו להסתכל בר' יוחנן כד אמר שמעתתא משמיה וא"ל ר' יוחנן למה את מסתכל בי:

צריך לך צחק לך. אם אתה מצחק והנאך על זה שאני צריך לך ולשמעתתך:

לא צריך לך הפליג עליך. כלומר איני צריך לך ולשמועה שלך שכבר שמעתי זה מאחרי' ולא עוד אלא שהפליגו יותר עליך בשמועתן ושם בסנהדרין שייכא טפי הא דקאמר הפליג עליך דגריס שם לעיל מיניה ר' זעירא אמר לעולם אינו חייב עד שיכפור ויורה בדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס והוא שיגרע ויוסיף ובדבר שהוא מגרע הוא מוסיף:

תלת עשר שנין. וקאמר הש"ס אע"פ שאומר לו ר' יוחנן כך מ"מ היה בא לפניו אח"כ י"ג שנה ואף שלא היה צריך לו ועל זה קאמר ר' שמואל דיו לו שכר בזה שהיה מקבל פני רבו בכל יום:

כתיב ומשה יקח את האוהל. איידי דקאמר מהקבל פני רבו מייתי להאי דרשה ולכל הני דאבתרה:

כמה הוה רחוק. מן המחנה:

מיל. כתיב הכא הרחק מן המחנה וכתיב התם ביהושע אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה:

והלא אליהו טירונין לנביאים היה. כלומר לא היה מורגל בנביאות עד עכשיו שלא מצינו שנתנבא מקודם ולמה אמר חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אלא מלמד וכו':

אפילו אליהו מבקש מים לפניו. ואפילו שירות כזה עשה אלישע לו ולכך תלה הכתוב ואמר אשר יצק מים ולא אמר אשר למד תורה ממנו אלא שגדולה שימושה יותר מלימודה:

אלא שכל המקבל פני חבירו. לכבודו כאלו מקבל פני שכינה וכאן באו אהרן וכל זקני ישראל לכבוד יתרו:

מאיכן מעברין. משום דבמתני' סתמא קתני מוציאין את המדה כנגדה ואם יש כאן בקרן אחת פגום נכנס לפנים ובקרן אחרת שכנגדה בליטה אחת יוצאת לחוץ וזהו נקרא שקוף ששוקף יותר לחוץ. והשתא איכא למימר דמוציאין את המדה דקתני על אחד מן שתי האופנים מיתפרשא או שמוציאין את המדה בתחלה מהפגום הנכנס ולהלן באורך עד שתהא המדה שוה באורך כנגד אותו הקרן השקוף ומודדין התחומין ממקום הזה שהוא כנגד הפגום ושוה למדת אורך השקוף והרי יש כאן עיבור להעיר ואינו צריך למדוד עוד בחוט מתוח מכנגד קרן הפגום עד השקוף שכנגדו על פני רוחב העיר ולמדוד התחומין מאותו החוט המתוח שהוא נגד העיר לפי שאין משגיחין על העיר שהרי מדת התחום מתחיל ממקום שהוא כנגד קרן הפגום ושוה עם השקוף שכנגדו בקרן האחרת ואע"פ שמהעיר עצמה יש יותר מתחום אלפים והרי זה אופן אחד או שנאמר שמודד בתחלה מאותו קרן השקוף בחוט מתוח על פני רוחב העיר ומאותו חוט המתוח שהוא כנגד הקרן השקוף ברוחב וכנגד העיר מודד התחום ובזה פליגי כדלקמי':

כנגד השקוף עד אלפים אמה. הרי זה כאופן הב' שמודד בחוט מתוח מאותו קרן השקוף שעל פני רוחב העיר ומודד התחום מכנגד השקוף שהוא מאותו החוט המתוח ממנו שהוא כנגד העיר:

לא מסתברא אלא כנגד הפגום אבל מכנגד העיר אפי' כמה. כלומר הא טפי מסתברא שהמדידה בתחלה מהפגום באורך עד שיהא שוה עם השקוף ומאותו מקום שהוא כנגד הפגום מודד התחום וא"צ להשגיח מכנגד העיר שהרי אפי' יותר כמה מאלפים מן העיר אין בכך כלום שמדידת התחום מן העיבור הוא וכאופן הא' שפירשנו:

א"ל. ר' יסא בר אחא לר' יוסה:

אוף אנא סבר כן. דהכי מסתברא טפי:

וא"ל ומה חמית מימר פגום או נאמר ההן אינו פגום. כלומר דהדר אמר ר' יוסא לר' יסא בר אחא דאף על גב דמסתברא הכי לאו מילתא היא והיינו טעמא דר' יוחנן דקאמר כנגד השקוף דאי כדאמרי מעיקרא דהמדידה היא מכנגד קרן הפגום קשיא ומה חמית מימר למדוד בתחלה מהפגים או נאמר דההן קרן האחר שהוא שקוף ואינו פגום יותר ראוי למדוד ממנו שהוא יוצא מהעיר עצמה ולחוץ ולפיכך אמר ר' יוחנן שמודד בתחלה מהשקוף בחוט מתוח על פני רוחב העיר ומאותו החוט שהוא כנגד השקוף ברוחב מודד הוא אלפים אמה:

אמר רב נחמן עד ראשה דמדינתא. הא דקתני גשרים ונפשות שיש בהן בית דירה ואפילו הן מתוך שבעים ושירים לתוך שבעים ושיריים אחרים ועד ראש המדינה כולה הרי הכל כעיר אחת נחשבין ומודדין התחום מחוץ לבית דירה האחרון:

מילתא דר' שמעון. נמי אמרה כן:

מצור לצידון. אפי' הן רחוקין כמה אלפים זו מזו וכן מטבריה לצפורי:

ע"י מערות. שיש עליהן בית דירה וע"י בורגנין שבהן בית דירה לשומרי פירות:

מהו ליתן פגום לפגום. אם יש עוד פגים אחר שהוא לחוץ מעיבורה של עיקר העיר ובתוך ע' ושיריים של פגום הראשון אם נותנין לו נמי מדידת התחום להלן כמו להראשון וקאמר ממילתיה דרשב"ל שמעינן דנותנין פגום לפגום דאמר רשב"ל יכול אני לעשית שתהא בית מעון שהיא רחוקה מטבריא ותהא נחשבת כעיבורה של טבריא לפי שאת רואה את מקום הנקרא איצטדין והיא סמוכה לטבריא ע"י מדידת דין פגום כאלו היא מלאה בתים לפי שיש בה בית דירה ומקום הנקרא קצרון נתוך בתוך שבעים ושיריים לאיצטדין ובית מעון בתוך ע' ושיריים לקצרון:

ואין תמשך מן פיגמא וכו'. כלומר והשתא אם תמדוד מן פגום הנכנס שיש בתוך אלו המקומות אין אתה מוצא לנפשה דסריקין שהוא סמוך לבית מעון נפש א' על הקבר ונקרא סריקין שתהא בתוך ע' ושיריים מאותו מקום שיש בה פגום הנכנס ולשאתה יכול לילך לבית מעון ע"י כך אבל אם תמדוד מן פחורתה והוא מקום בליטת השקוף שכנגד אותו פגום ונקרא פחורתה אתה מוצא שתהא נפש דסריקין בתוך ע' ושיריים ויכול אתה לילך עד בית מעון וש"מ שנותנין דין פגום אחר לדין פגום הראשון:

מהו ליתן עיבור לעיבור. ופריך מאי תיבעי לך הא מילתיה דרשב"י אמרה כן שנותנין דאמר לעיל יכול אני לעשות וכו' והרי זה עיבור לעיבור. ומשני כאן להילוך לא קא מיבעי לי כדרשב"י שיכול הוא להלך ע"י עיבור הסמוך לעיבור הראשון וכן עד מהלך כמה ימים כי קא מיבעיא לי כאן לעיבור אם אותו עיבור השני נחשב כעיבור הראשון ממש או לא ונ"מ לענין דין נותן העירוב דתנן לקמן בפרקין הנותן עירובו בעיבורה של עיר לא עשה ולא כלום ואם נתן עירובו בעיבור השני מהו ולא איפשיטא:

הדא דאת אמר. שמעברין את העיר ועושין אותה כמין טבלא מרובעת בעיר גדולה אבל בעיר קטנה שאין בעיר עצמה כ"כ לא שא"כ תהא התוספת יתרה על העיקר ואינו בדין ואידך אמר בין גדולה בין קטנה דיו אלפים כלומר מעברין אותה ועושין אותה כטבלה מרובעת ודיו למדידת תחומין שלה אלפים כדין כל תחומי עיירות:

למד עיבורו. דין העיבור ושנותנין עיבור לעיבור:

ובא ועיבר את הגליל. על ידי כך ולא הספיק להתיר בדרום של ארץ ישראל על ידי עיבור עד שנטרפה השעה:

כמין קשת. חצי עיגול אם יש בין ראש קשת זו לזו ד' אלפים חסר אחת מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לפי שמודדין לה מן היתר ורואין את כל הרוחב שמן הקשת עד היתר כאלו היא מלאה בתים אבל אם יש בין שני ראשיה ארבע אלפים אמה אין מודדין לה אלא מן הקשת וחוצה לה אלפים ואם נתן עירובו במקום היתר אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה לפי שאין כל העיר נחשבת לו כד' אמות וממקום שכלתה לו אלפים מעירובו אין לו יותר כלום:

סבר ר' שמואל אין יתן סנדלוי וכו'. כלומר ר' שמואל הסביר הדבר בטעם להאי מילתא דרב שצריך שלא יהא בין שני ראשיה ארבע אלפים אמה ואמר דרך משל שהרי אם יתן סנדלוי הכא וכלומר שהניחן כאן אצל ראש אחד מהקשת מבחוץ ושכחן שם ולאחר שבא אל העיר נזכר בהן:

הוא אתי בדא ונסיב לון. בא הוא בזה הראש לחוץ ונוטלן כלומר שמשום אותן על רגליו ולהכי קאמר סנדלוי דאלו שאר חפציו אי אפשר לו להביאן בידיו:

ואין יתן סנדלוי הכא הוא אתי בדא ונסי לון. וכן אם הניח סנדליו כאן אצל ראש הקשת השני מבחוץ כשנזכר בא הוא בזה מן העיר לחוץ ונוטלן ומשים אותן על רגליו:

מן כאן אתא בדא ומן כאן אתא בדא מרוח אחת אסור משתי רוחות מותר. כלומר ונמצא אתה אומר שאם הוא רוצה לבא מכאן בזה לחוץ ומכאן בזה ולחוץ צריך הכל שיהא מרוח אחת לפי שיש בין שני ראשי הקשת ד' אלפים אמה וכשבא מרוח זה מן אחד מראשי הקשת אי אפשר לו לבוא עד רוח השני אם סנדליו מונחים שם שהרי יש כאן שני תחומין מראש זה עד ראש זה וא"כ אין אתה יכול לומר שיהא כל חלל הרוחב שמן הקשת עד היתר נחשב כאלו הוא מעיר אחת לפי שאי אפשר לו לבא מראש זה עד ראש זה והלכך אסור לו למדוד אלפים ולחוץ מן היתר אבל אם אין ביניהן שני תחומין שלימין ואפי' חסר אמה אחת מד' אלפים הרי כל תחום מובלע בחבירו הוא ונמצא כשיוצא מהעיר דרך ראש הקשת הא' יכול הוא לילך עד ראש הקשת השני והיינו דקאמר משתי רוחות שאם סנדליו מונחין אצל ראש אחד מבחוץ יכול הוא לבא מרוח זה הסמוך אצלו וכן יכול הוא לבא גם מרוח השני שהוא ראש הקשת האחר ולילך עד שהוא מגיע אצלן וליטלן ובכה"ג שפיר אמרינן שנחשב הכל כעיר אחת עד מקום היתר ומודד התחומין מן מקום היתר:

ויש בה חריץ. העובר בה מן הקצה אל הקצה והוא עמוק עשרה ורחב ארבעה שהוא כרשות בפני עצמו:

את רואה אותו כאלו מלא עפר וצרורות. כלומר אם כך הוא שאתה יכול לראות אותו כאלו מלא עפר כגון שמקצתו סתום הוא ויש בו עפר וצרורות אני רואה כאלו כולו סתום הוא ואינו מחלק את העיר ואם לאו את רואה אותו כאלו מפולש משתי רוחותיו ומחלק את העיר כאלו הן שתי עיירות וכל אחת ואחת צריכה לערב בפני עצמה:

אם יש בינה לנחל ד' טפחים. והוא מקום חשוב לפיכך מפריד הוא את הנחל מן העיר ומודד התחום מן החומה של העיר והנחל נמדד בתוך התחום:

שלשה. ואם אין בינה לנחל אלא שלשה טפחים מודד תחום אלפים משפת הנחל החיצונה והנחל נחשב בכלל העיר ובלבד שלא יהא בנחל יותר משבעים אמה ושיריים שזה הוא שיעור עיבורה של העיר:

מה אנן קיימין. ובמאי עסקינן לגובה שפת הנחל הזה הסמוך לעיר:

אם במתלקטת עשרה טפחים מתוך שלש. שבתוך שלש אמות במדת השפוע באורך מתלקט הגובה שלו לשיעור עשרה טפחים:

מודד משפת נחל החיצונה. בתמיה וכי אם גובה השפה הוא כל כך. שמתלקט עשרה מתוך שלש אמות לא תהא שפה זו מפסקת לבין העיר והנחל ואפי' הרוחב למעלה על השפה אין שם אלא שלשה טפחים מ"מ גובה המדרון של השפה בדין הוא שיהא מבדיל בין העיר ובין הנחל ומחומת העיר תהיה המדידה:

אם מתוך ארבע. שאינו מתלקט גובה עשרה טפחים של השפה אלא מתוך ד"א בזה אתה אומר מודד מן החומה בתמי' הרי בכה"ג בדין הוא שלא תהא השפה מפסקת בין העיר לבין הנחל ואפילו הרוחב שלמעלה על השפה ארבעה טפחים מ"מ מכיון שאין גובה המדרון כל כך אמאי לא יהא נחשב הנחל בכלל העיר:

אלא כן אנן קיימין משלש ועד ארבע. שמתלקט גובה עשרה בשיעור יותר על שלש אמות באורך ופחות מד' אמות דבכה"ג הוא דמחלקינן שאם רוחב השפה למעלה ארבעה מודד מן החומה ואם לאו מודד משפת נחל החיצונה:

עיר שהיא בנויה אוהלים. ואין בה בתים קבועים אין העיר נחשבת כולה כארבע אמות להיות נמדד התחום מחוץ להעיר אלא כל אחד ואחד מודד אלפים מאהלו:

היו שם ג' צריפין. כמין בית של הוצין וערבה או שלשה בורגנין. שעושין בשדה לשומרי הפירות מודד מן החיצון שאלו חשובין כקביעות ולפיכך מודד התחום מן החיצון:

התיב אסי. על הא דרב דאמר כל אחד ואחד מודד מן אהלו והכתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה והאיך היו נפנין לחוץ מן המחנה והרי המחנה שלשה פרסאות היתה ולא היה להן אלא אוהלים ואם לכל אחד ואחד מאהלו הוא נמדד אלפים אמה האיך היו יכולין לצאת לחוץ למחנה בשבת:

ר' חייה מקשי. בענין אחר:

וכי האיך היו יוצאין בשבת לבית מדרשו של משה. והלא היה מיל מחוץ למחנה כדאמר לעיל. ומשני משה עשה להן שלשה צריפין ושלשה בורגנין וזה עשה להן הכל כאחת:

אמר ר' יוסי. דלא צריכת להא דבלאו הכי ל"ק ממחנה ישראל וכצ"ל כמו דגרסינן לעיל בשבת בריש פ' הבונה. מכיון שהיו חונים ונוסעין על פי הדבור כמי שהוא לעולם. כיושבין קבועין בבתיהם דמי:

אמר ר' יוסי בר' בון. נימא איפכא אלא מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהיו חונין לשעה. וכך הן דברי ר' יוסי בר' בון לעיל בריש פרק אלו קשרים:

עליה אמר ר' אבין משה וכו'. כלומר עליה דר' יוסי בר' בון הוא דע"כ דצריכין להאי שנוייא כדלעיל וכדאמר נמי ר' אבין משה עשה להן ג' צריפין וג' בורגנין משום דחנייתן לפי שעה היתה ואם לא עשה להן כן לא היו יכולין לצאת מאהליהן כ"א עד אלפים אמה והמחנה היתה שנים עשר מיל ולפיכך עשה להן לכל תחום צריף אחד או בורגנין אחד ואו או קאמר דשלשה צריפין ושלשה בורגנין בדווקא קאמר בכדי שיכולין להלך כל השנים עשר מיל ועל ידי עירוב בין האהל לצריף וכן בין צריף לצריף שיהיה בין הכל ששה לכל ב' וב' מיל:

מרבעה רבוע עולם. הא דתנינא במתני' עושין אותה כטבלא מרובעת ומרבע אותה לרבוע העולם וכו' ותוס' היא בפרק ד':

צא ולמד מן התקופה. של חמה לידע ולכוין איזה מזרח ואיזה מערב וכן כולם:

ממקום שהחמה זורחת. באחד בתקופת תמוז שהוא יום ארוך וכל הימים שאח"כ שהיום מתקצר והולך עד מקום שהיא זורחת באחד בתקופת טבת אלו פני מזרח כלומר מכאן אתה יודע איזהו מזרח שביום ארוך מתחלת לזרוח במקצוע מזרחית צפונית ואחר כך נמשכת במזרח לצד דרום עד שמגעת ביום קצר וזורחת באחד בתקופת טבת בקרן מזרחית דרומית וא"כ ניכר פני מזרח:

וממקום שהחמה שוקעת וכו'. ובתוספתא גריס מקום שהחמה יוצאת ביום קצר ושוקעת ביום קצר זהו פני דרום יוצאת ביום ארוך ושוקעת ביום ארוך זהו פני צפון תקופת ניסן ותקופת תשרי חמה יוצאת בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב שנאמר הולך אל דרום וכו' והיינו הך כדהכא:

ניחא בשילה ובבית העולמים. שלעולם היו יודעין לכוין את הרוחות מהסימן שראו בשער המזרחי דאמר ר' אחא וכו' שתהא החמה מצמצמת בו וכו' כלומר בזריחה ובשקיעה של יום ארוך ושל יום קצר היו שניהם ניכרין בו ניצוצי החמה והיה להם סימן שביום ארוך ניצוצי החמה בזריחה במקום הזה וביום קצר במקום הזה וכן עשו להן סימן בשקיעה ואגב מייתי להא דשבעה שמות נקראו לו וכו':

כניסה ויציאה. ועל שם כך נקרא איתון אתיו ובאו:

ומעלה יתירה וכו'. כדתנן בפ"ב דמדות ומיהו שמעינן שהיו יודעין לכוין את הרוחות ובמדבר שהיו ענני כבוד מכסין זריחת החמה ושקיעתה מי היה מכוין להם את הרוחות:

ארון היה מכוין להן את הרוחות הדא הוא דכתיב וכו'. והארון היה נתון במערב ובחנייתן היו יודעין לכוין את הרוחות מהארון ומתוך כך היו יודעין גם בנסיעתן:

חד אמר כתיבה. כך היו נוסעין הד' דגלים דגל מחנה יהודה במזרח וכו' דכתיב כאשר יחנו כן יסעו ואידך אמר כקורה זה אחר זה דכתיב בדגל מחנה דן מאסף וגו' וש"מ כקורה היו מהלכין:

מה בחנייתן ע"פ הדיבור וכו'. ולא שהיה מסען ממש כחנייתן:

ומ"ד כתיבה מה מקיים. מקרא דש"מ כקורה דכתיב מאסף. וקאמר לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלסין וכו' והיו משגיחין על הדבר הזה ולפיכך נקרא מאסף לכל המחנות:

אף זיזיה וכותליה. של הבית דירה שאגבה מעברין את העיר והכל נמדדין עמה להיות נחשב מעיבורה:

אויר חצר מהו שימוד עמה. בתוך עיבורה של עיר מי אמרינן הואיל ואין עליו תקרה לא מיחשב כבית ואין נחשב לעיבור או דילמא הואיל והחצר מוקפת לדירה נמדד הכל בתוך עיבור העיר:

נשמעינה מן הדא. ברייתא דתני בית שנפרץ וכו' משתי רוחות אין נמדד עמה וכדמפרש ר' אבין דבשנטלה קורתו מיירי דהואיל ואין עליו תקרה ונפרץ משתי רוחות ולא נשתיירו אלא ב' מחיצות בלא תקרה לאו בית דירה מיקרי אבל אם עדיין התקרה עליו לעולם נמדד הוא לעיבורה:

ואם בשנטלה קורתו לאו כאויר חצר הוא. וכלומר ואי ס"ד דאויר חצר נמדד א"כ מה בכך שנטלה קורתו ולא יהא אלא כאויר חצר אלא לאו דאויר חצר אינו נמדד ודחי לה דאימא לך לעולם דאויר חצר נמדד הוא ודקשיא לך מבית שנפרץ ונטלה תקרתו שאני תמן דאויר חצר דמיהת הוקף לבית דירה הוא אבל הכא נפרץ הוא ולא הוקף לדירה הוא עכשיו ולפיכך כשנטלה קורתו אינו נמדד עמה:

וכשהוא מודד וכו'. תוספתא היא בפ"ד כשהוא מודד תחומי העיר אינו מודד מן האמצע הקרן מפני שהוא מפסיד את האלכסון מהקרן אלא מודד מקרן מזרחית צפונית ומודד לקרן מערבית דרומית וחוזר ומרבעה כטבלה מרובעת כלומר שמביא טבלה מרובעת שהוא אלפים על אלפים ומניח בקרן באלכסונה שתהא אלכסון של טבלה כנגד אלכסון של קרן העיר ואלכסון של אלפים הוא אלפים ות"ת ואח"כ מותח חוט מתחום קרן לתחום קרן ונמצא משתכר הוא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף