פני משה/עבודה זרה/ג/ו

פני משה עבודה זרה ג ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' מי שהיה ביתו סמוך לבית ע"ז שהיה אחד מכותליו בית ע"ז והבית עצמו נעבד ונפל:

אסור לבנותו. שבונה כותל לע"ז:

כונס. לתוך הקרקע שלו ובונה ואותו הריוח ממלאהו קוצים או עביד ליה בית הכסא לתינוקות כדי שלא ירחיב בבית ע"ז:

היה שלו ושל ע"ז. הכותל היה שלו ושל ע"ז ידון מחצה למחצה מחצה שלו מותר בהנאה ומחצה של ע"ז אסור בהנאה הכל אבניו ועציו ועפרו:

כשרץ. מטמא במגע ואינו מטמא במשא לפי שטומאת ע"ז דרבנן ואינה מטמא בכעדשה כשרץ אלא בכזית דלהא איתקש למת שאינו מטמא אלא בכזית:

ר"ע אומר כנדה. וחכמים סברי דלא איתקש לנדה אלא לענין שאינו מטמא לאיברים כנדה שאינה מטמאה לאיברים והלכה כחכמים:

גמ' כתיב תועבה בנדה וכו'. וס"ל לר"ע לתועבה דפ' עריות הוקשה דנדה שם כתיבא וטעמיה קאמר לקמן דאקרא דתעב תתעבנו סמיך ומפרש מעיקרא פלוגתייהו והדר מפרש טעמייהו וגרסי' האי סוגיא בשבת בר"פ אר"ע:

מה הנדה מטמא במשא. אדם הנושא אותה אע"פ שאינו נוגעה דאיתקש לזב דכתי' והדוה בנדתה והזב את זובו ובזב כתיב ביה והנושא אותם יכבס בגדיו וגו':

על גב אבן מסמא. אבן גדולה וכבידה כדאמרי' בפ' בתרא דנדה דכתיב והיתיאת אבן חדא ושומת על פום גובא ואם האבן גדולה על הכלים והנדה ע"ג האבן אע"פ שאין הכלים מרגישין כובד הנדה או הזב מחמת כובד האבן טמאין:

מודה ר"ע לחכמים. דלהכי איתקש לשרץ לומר לך שאין ע"ז מטמא באבן מסמא:

מה השרץ מטמא בהיסט. כלומר במגע וקרי ליה האי ש"ס היסט על שם הושטת יד לנגוע וישלח ידו ויקחה ואושיט ידיה ונסבה:

משיכניס ראשי אצבעותיו. כלומר אפי' אבר ממנו נמי מטמאו ובשבת גריס ראש אצבעו. ונימא דאף ע"ז תטמא לאברים:

נתיצה נתיצה. כתיב בע"ז ונתצתם את מזבחותם וכתיב בבית המנוגע ונתץ את הבית מה בית המנוגע אינו מטמא עד שיכניס ראשו ורובו לתוך הבית אף טומאת ע"ז דמטמאינן בה והיינו טומאת מגע אינו מטמא אלא משיכניס ראשו ורובו כלומר כל הע"ז דרובו ככולו אז היא מטמא אבל לא אם יש כאן אבר ממנה ונגע בו:

זאת אומרת שאין טומאת עבודה זרה מחוורת. אינה ברורה מדבר תורה שתטמא:

דלא כן. דאם לא כן מקישה לקלים בתמיה דמאי חזית לאקושי לקולא ואינו מקישה לחומרין דנימא איתקש למת שתטמא לאיברים ולשרץ לטמויי בכעדשה אלא לאו דרבנן היא והלכך לקולא מקשינן:

א"ר מנא. מהא לא מצית אמרת דלעולם אימא לך דלעולם אימא לך מחוורת היא מדבר תורה דלמה מקישה למת ולשרץ כלומר דאי ס"ד היקישא לחומרא אתא למה לי לאקושי למת הא אי איתקש לשרץ לחודיה נמי ידעינן דמטמא' בכעדשה ומטמאה לאיברים כמו השרץ דאבר שלם ממנו מטמא כדתנן בפ"ק דאהלות האברים אין להם שיעור וכו' פחות מכעדשה מן השרץ אלא ע"כ ללמד ממנה לקלין שבהן למת דאינה מטמאה אלא בכזית ולשרץ דלא תטמא במשא והשתא גמרינן ג"ש מבית המנוגע דאינה מטמאה לאברים:

הדא דאת אמר. דצריכה שיעור בכזית דוקא בע"ז שבורה אבל בע"ז שלימה אפי' בכל שהוא כדאשכחן בע"ז בעל דאמר רב דצורתו כראש גויה היה וכאפון מאפונים קטנים שהן פחותין מכזית:

ומה טעם. מהיכן רמז לדבר שהיה כראש גויה דכתיב וישימו להם בעל שהוא דומה לברית לאלהים:

מה טעמא דר"ע. דאמר לתועבה דנדה הוקשה דכתיב תעב תתעבנו וגלי רחמנא דתעשה אותה כתועבה החמורה שבתועבות והיא נדה דחמורה מתועבה דשרץ:

מ"ט דרבנן. דכתיב שקץ תשקצנו גלי רחמנא לעשות אותה כשקץ דשרץ המשוקץ:

מה מקיימין רבנן טעמא דר"ע. ואמאי כתב רחמנא בלשון תועבות הרבה:

צאהו נבליהו. תתעב אותו כצואה ותתעבנו בנבילת לשון כדלקמן. וחסר כאן וה"ג בשבת מה מקיים ר"ע טעמון דרבנן שקץ תשקצנו צאיהו נבליהו:

מנין לרבנן נבליהו. דהניחא לר"ע שפיר משתמע מלשון תשקצנו שתשקץ אותו בפיך ולקוראו בלשון גנאי אבל לרבנן דדרשי מתתעבנו ואין תועבה אלא בלב:

ר' שמואל וכו'. מהכא דכתיב צא תאמר לו צאיהו נבליהו באמרות פיך את שקורין וכו' גלייא מלשון גילוי ערוה:

ר' תנחומא בשם רב הונא וכו' כצ"ל וכן הוא שם :

לא רצה לקרות עמדה. לא תרצה לקרות עמדה שהוא לשון כבוד. וה"ג בשבת דא"ר אבא בר כהנא תמן צווחין לפעלה טבא עמדה וצווחין לדהון. עביט של מימי רגלים עמידה:

מה מקיים ר"ע צא תאמר לו כצ"ל וכן הוא בשבת. ר' יוסי בר אבין וכו' מכאן שאין אומרין לאדם צא עד שיכניס ראשו ורובו. וכן הוא שם וכלומר דקרא מרמז לדבר אחר שאין לדחות לאדם מיד אלא עד שיכניס ראשו ורובו באיזה דבר וכלומר בכח שלא ברשות צא תאמר לו:

אית מתניתא אמרה. תני חדא ברייתא דע"ז ומשמשיה מטמא כנידה ותני אידך משמשיה כשרץ ותרווייהו אליבא דרבי עקיבא:

ניחא. דקרא דיליף מיניה ר' עקיבא להקיש לנדה משמשיה כתיבי שם אלא למ"ד משמשיה כשרץ קשיא הא כל עצמו של הכתוב לא קרא נדה אלא במשמשיה כדכתיב בהאי קרא וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך תזרם כמו דוה צא תאמר לו וצפוי ואבדת משמשיה ותכשיטי' נינהו:

תיפתר בחקוקין על גופה. האפודות הם צורת הע"ז שחקוקין על גופה ולאו משמשיה הן:

תיפתר. אפדת היא ע"ז עצמה שעשה ממסכת זהב להשתחוות לה כדמצינו בגדעון שלקח מהם נזמי הזהב משלל מדין וכתיב ויעש אותו גדעון לאפוד וגו' ויזנו כל ישראל אחריו:

מתני' כמ"ד וכו' ותנינן אבניו וכו'. ופליג ר"ע וקאמר כנדה וקס"ד דהבית עשוי להכניס לתוכו ע"ז ומשמשיה הוי אלמא קסבר ר"ע דאף משמשיה כנדה:

תיפתר. ודחי לה הש"ס דתיפתר שהשתחוה לבית עצמו דאמר רב המשתחוה לבית עצמו ועשאו ע"ז אסרו דתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי גבי איסור ע"ז:

ה"ג בשבת והוא גי' הנכונה ר' זעירא ר' אבהו בשם ר' יוחנן המקדיש את הבית מועלין בו אמר ר' זעירה הוויי בה רבנן פליגא מאן דאמר אסרו מועלין בו מאן דאמר לא אסרו אין מועלין בו. כלומר דר' זעירא קאמר הא דאמר רבי יוחנן המקדיש את הבית מועלין בו אע"ג דקי"ל אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע משום דס"ל תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי הלכך הוו רבנן דמוקמי להאי דינא בפלוגתא דאיפלגו גבי המשתחוה לבית דלמ"ד אסרו דכתלוש חשיבא ה"נ לענין הקדש דמועלין בו ומ"ד התם לא אסרו ה"נ אין מועלין בו ור' יוחנן דאמר מועלין בו כרב ס"ל:

והא מתניתא פליגא על רב. דתנן בפ"ה דפרה:

השוקת שבסלע. היא אבן חלולה שעל שפת המעיין והמים נכנסין לה דרך חור שבדופנה ומשקין בה הבהמות:

אין ממלאין בה. מים לחטאת דלא חשיבא כלי דחיברה בתחלה ולבסוף חקקה היא כדמוכח מהסיפא וכן אין מקדשין בה את האפר חטאת ואין מזין ממנה דכלי בעינן:

ואינה צריכה צמיד פתיל. אם היתה באהל המת מצלת על מה שבתוכה בכסוי לבד בלא צמיד פתיל דלא הוי כלי אלא כבור ודות שמצילין על מה שבתוכן בכיסוי לבד כדתנן בפ"ה דאהלות:

ואינה פוסלת את המקוה. אם נפלו מי גשמים מתוכה למקוה אין המים נחשבי' שאובים לפסול את המקוה:

היתה כלי. בתחלה שחקקה ואח"כ חיברה בסיד ממלאין בה וכו' ופוסלת את המקוה:

מפני שחקקה ואח"כ חיברה. טעמא דבסיפא דחשיבה כלי מפני שחקקה קודם שחיברה הא אם חיבר ואח"כ חקקה לאו ככלי חשיבא דאע"ג שהיתה תלושה מקודם הואיל וחיברה קודם שנקרא עליה שם כלי בתלוש הוי כמחובר וקשיא לרב דהא בית נמי כי חברו מחובר הוי אע"ג דהיה תלוש בתחילה כמו התם ברישא:

פתר לה. לטעמא דאמרינן גבי בית דבתלוש חשיבא לאסור משום נעבד דכר' יוחנן הוא דאמר לקמן שהשתחוה לאבני' ואח"כ בנאו וסיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן לבית ומכיון דסיתות אבנים בתלוש הוא ונאסרו אע"פ שחברן אח"כ כבר נקרא שם ע"ז עליהן בתלוש ודמיא לדינא דהשוקת שבסלע:

לית הדא פליגא. מתני' דקתני אבניו ועציו וכו' וכי לא פליגא על הא דריש לקיש בריש פרקין דאמר ע"ז שנשברה מאיליה מותר והכא כיון דנפל הכותל אמאי אבניו טמאין ואסורין:

וכן סברנן מימר. מסקנת הקושיא היא דהא סברין למימר לעיל אם בעתיד וכו' בהא הוא דל"פ דד"ה אסור כי פליגי בסתם וס"ל לר"ל דמותרת ומתני' נמי בסתם מיירי דלא ידעינן אם עתיד לחזור ולבנותו כמו שהיה:

תיפת' למשתחוה לכל אבן ואבן. וכבר נאסרו קודם הבנין ואח"כ בנאו ונראה דהגי' משובשת ומסורסת וחסירה כאן וגירסא דשבת היא יותר נכונה וה"ג התם לבתר דקאמר שינויא דלעיל מה עבד לה רב פתר לה סיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן. פריך ולית הדא פליגא על ר' יוחנן דר' יוחנן אמר ע"ז שנשתברה אסורה לא כן סברנן מימר אם בשאינו עתיד להחזיר לכליין דברי הכל מותר והא תנינן שלשה אבנים הן. כלומר דהא קאמר לעיל בריש פרקין דאם אינו עתיד להחזיר השברים לכליין כמות שהיו בתחלה אפי' לר' יוחנן מותר והכי נמי תנינן בהדיא לקמן במתני' שלש אבנים הן ואחת מהן העמיד עליה ע"ז וסילקה הרי זו מותרת ומתני' דהכותל נפל דומיא דהתם היא שנסתלקה הע"ז מן הכותל והשברים אינן עתידין לחזור לכליין ואמאי אבניו ועציו ועפריו אסורין. ומשני תיפתר שהשתחוה לכל אבן ואבן ואח"כ בנייה. והלכך אסורין הן. וגריס התם בתר הכי ואפי' על ר' שמעון בן לקיש לית היא פליגא דר"ל אמר ע"ז שנשתברה מותרת לא כן סברנן מימר אם בעתיד להחזירן לכליין דברי הכל אסור ואמר ר' יודן אבוי דר' מתנה אם היו מונחין במקומן לא כמי שהוא עתיד להחזירן לכליין הן ואלו במקומן הן. כלומר דהשתא קאמ' דלא צריכין לדחוקי ולאוקמי מתני' בהשתחוה לכל אבן ואבן ואפי' לר"ל ניחא ולא מיבעי לר' יוחנן דהא לא כן סברנן מימר לעיל אם בעתיד וכו' ור' יודן קאמר התם דאם הן במקומן כמי שעתיד להחזירן הוא ובמתני' דאלו במקומן הן במקום שנפל הכותל ולא פינה אותן משם והלכך לד"ה אסורין. וגרסינן תו התם ר' בא בשם רב המשתחוה לבית אסרו לאילן לא אסרו והא תנינן שלש אשרות הן תיפתר שנשתחוה לזמורה ואח"כ נטעה. כלומר דפריך לר' בא אליביה דרב דמחלק בין בית דחשיבא ליה כתלוש ואסרו ובין אילן דחשיבא ליה כמחובר והא אנן תנינן לקמן שלש אשרות הן אילן שנטעו מתחלה לשם ע"ז ה"ז אסורה וש"מ תלוש וחברו באילן נמי כתלוש הוו כמו בית ומשני תיפתר שהשתחוה לזמורה כשהיתה בתלוש ואח"כ נטעה והלכך אסורה:

משתחוה לבית. שבנאו על הקרקע אסרו אבל למערה שחפר בה ועשאה המערה כותל לבית לא אסרה כדמפרש טעמא בית היה לו שעת תלישה קודם שבנאו אבל מערה לא נקרא שם תלוש על הכותל שמחובר מעיקרו הוא:

ר' יוחנן פתר מתניתא. הא דתנינן מי שהיה ביתו סמוך לע"ז דמשכחת לה בגר ונכרי שירשו את אביהן נכרי וחלקו והגר נטל בית שאין בו ע"ז והנכרי לבית ע"ז והכותל שבאמצע משמש לשני הבתים:

ולמה לא פתר לה. כפשטה שהיה לו בית ובאת ע"ז ונסמכה לו שבנאו בית ע"ז וסמכו לכותל שלו:

תני. כלומר משום הך ברייתא לא פתר למתני' הכי דתני בית ע"ז ונסמכה לו לביתו ואח"כ הלכה לה שנפל הכותל מותר דהרי הוא כמו שהיה בתחלה ולא היה שם ע"ז אבל גר ונכרי שירשו את אביהן נכרי אע"פ שנפל הכותל אסורה דבתחלה היתה ע"ז והרי הוא חלקו כבתחילה:

תני. אידך בית ע"ז ונסמכה לו לביתו ואח"כ הלכה לה הע"ז מותר אבל אם בא הוא ונסמך לבית ע"ז כל הבית לשם הע"ז הוא מפני שקדמה הע"ז לו:

מתנית' אמרה כן. כלומר דהשתא מוקמינן להמתני' נמי בכה"ג ולא צריכין לאוקמי בגר ונכרי אלא שהיתה שם ע"ז בתחילה ואח"כ סמך הוא ביתו לכותל ע"ז ואם נפל אסור לבנותו והיינו דתנינן היתה שלו ושל ע"ז ידון מחצה על מחצה דהחציה של ע"ז נשארת באיסורה כמו בתחילה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף