פני משה/סנהדרין/א/ב

פני משה סנהדרין א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' מכות. מלקות ארבעים:

בשלשה. דכתיב ונגשו אל המשפט ושפטום. הרי כאן שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד:

בעשרים ושלשה. אתיא רשע רשע כתיב הכא והרשיעו את הרשע וכתיב התם אשר הוא רשע למות מה להלן בכ"ג אף כאן בכ"ג:

עיבור החדש. מפרש בגמרא קידוש החדש ואיידי דבעי למיתנא עיבור שנה תנא נמי עיבור חדש:

בשלשה מתחילין. לראות אם יש להושיב ב"ד על כך שנים אמרו לא נשב ולא נראה אם צריכה עיבור או לאו שאין ספק לנו שאינה צריכה עיבור ואחד אומר נשב ונבדוק בטל יחיד במיעוטו שנים אומרים נשב ונראה אם היא צריכה עיבור ואחד אומר לא נשב הולכין אחר הרוב ומוסיפין עוד כדי לישא וליתן בדבר והרי כאן חמשה שנים אומרים צריכה עיבור ושלשה אומרים אינה צריכה בטלו שנים במיעוטן שלשה אומרים צריכה עיבור ושנים אומרים אינה צריכה הולכין אחר הרוב ומוסיפין עוד שנים כדי שיגמור בשבעה ועושין כמו שגמרו אלו שבעה ובגמרא מפרש הני שלשה וחמשה ושבעה כנגד מי:

ואם גמרו בשלשה מעוברת. והוא שיהא הנשיא עמהן הלכה כרשב"ג:

סמיכת הזקנים. על ראש פר העלם דבר של ציבור ועל שעיר המשתלח דאלו שתי סמיכות שהן בציבור וצריך שלשה מן הסנהדרין לסמוך עליהן. ויש במשמע סמיכת הזקנים גם מינוי הזקנים לדיינות וזה צריך בשלשה שהגדול הסומך והוא צריך שיהא ג"כ סמוך מצרף עוד שנים אחרים עמו וסומך ולשון סמיכה משום דכתיב ויסמוך את ידיו עליו ולאו דבעי למיסמך ידיה עליה אלא בשמא קרי ליה רבי ונותנין לו רשות לדון דיני קנסות ואין סמיכה בחוצה לארץ אלא צריך שיהא הסומך והנסמך שניהם בארץ ישראל ואז יהיה לו רשות לדון דיני קנסות ואפי' בח"ל לפי שסנהדרין נוהגת בין בארץ בין בח"ל והוא שיהיו סמוכים בארץ:

ור' יהודה אומר בחמשה. דכתיב וסמכו שנים זקני שנים ואין ב"ד שקול הוסיף עליהם עוד אחד הרי חמשה:

החליצה. מצות חליצה בשלשה דכתיב ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים מיעוט זקנים שנים ואין ב"ד שקול הוסיף עליהן עוד א' הרי שלשה ושנים אחרים המוסיפים אינו אלא לפרסומי מילתא:

והמיאונין. קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה מדעתה ויוצאת במיאון שממאנת בבעלה צריך שיהא בשלשה וביבמות מסקינן הלכה כמ"ד מיאון בשנים:

נטע רבעי. בשנה הרביעית שצריך לחללו על המעות וכן מעשר שני ואם בא לחללן ואין דמיהן ידועין כגון פירות והרקיבו שאין להן שער ידוע:

ההקדשות. אם בא לפדותן צריך שלשה לשומן:

וערכים המטלטלין. הרי שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי ואין לו מעות ליתן כפי דמים הקצובים בפרשה ובא ליתן מטלטלין צריך שלשה לשום אותן מטלטלין:

ר' יהודה אומר אחד מהן כהן. דכהן כתיב בפרשה ואין הלכה כר' יהודה:

ובקרקעות. אם אין לו מטלטלין ובא ליתן קרקע צריך שישומו עשרה אנשים ואחד מהן כהן לזו הקרקע שיהא כפי ערך שיש עליו ליתן:

ואדם כיוצא בהן. אם אמר דמי עלי או דמי פלוני עלי ששמין אותו כמה הוא שוה לימכר בשוק ונותן דמיו צריך שישומו אותו עשרה ואחד מהן כהן:

דיני נפשות בעשרים ושלשה. כדמפורש במתני' בסוף פרקין:

והרגת את האשה ואת הבהמה. היינו רובע ואיתקש לאשה מה אשה בכ"ג אף הבהמה בכ"ג:

ואומר ואת הבהמה תהרוגו. בנרבע כתיב ואיתקש לאיש:

כמיתת הבעלים. כלומר אם היה חייב מיתה נידון בעשרים ושלשה כן מיתת השור בכ"ג:

כל הקודם להרגן זכה. ואין צריך להביאם לב"ד אלא מיד כשהמיתו את האדם אחד הורג אותן:

רבי עקיבא אומר מיתתן בכ"ג. מפרש התם בגמרא דנחש איכא בינייהו בין ת"ק לר"ע דלת"ק נחש מיתתו בעשרים ושלשה ולר"ע הארי והזאב והדוב והנמר והברדלס מיתתן בעשרים ושלשה אבל נחש כל הקודם להרגו זכה שסילק המזיק מן העולם והלכה כר"ע:

גמ' ר' אבהו בעי. אם טעמי' דר' ישמעאל דפליג וס"ל מכות בכ"ג מפני שבדין הוא לפי שלפעמים שמת ממכותיו והרי יש בו דיני נפשות:

שמע כולהון מהדא. טעמא דשלשה וחמשה ושבעה של עיבור השנה מפרש דתיקנו אותם כנגד ברכת כהנים והרמז כמו שבפסוקים אלו נתוספו בכל פסוק לברכה כך תיקנו שיתוספו בכל פעם לפי השנוי במשנה ושיחולו עליהם כל ברכת כהנים ולפיכך לא תקינו שיתחילו באותו מנין שהיו גומרין בו:

שמע כולהון מהדא. דבפסוקים האלה נרמז מנין החלוקין:

מיכן לסנהדרי גדולה של כל ישראל. כלומר מהפסוק דמייתי לקמיה ובכאן רמוז כמנין סנהדרי גדולה דס"ל כמ"ד שבעים:

אית תניי תני שבעים ואחד. היה החשבון ומצרף פסוק דמלכים עם דירמיה וג"כ רמז לסנהדרי גדולה וכת"ק דאמר שבעים ואחד:

שמסרס את ההלכה. בפילפולו ומקיימה:

להביא שני סופרי הדיינים. לרמז שני סופרי הדיינים שהיו בסנהדרין ולפיכך חלקן וכאן כתוב חמשה וכאן כתוב שבעה:

לית כאן עיבור החדש. לא תיתני עיבור החדש במתני' דכשהיו מעברין החדש ביום ל"א לא היו אומרים כלום וממילא הוא מעובר כשלא קדשו מאתמול:

אלא קידוש החדש. כשבאו עדים וקדשוהו בזמנו ביום שלשים היו אומרים מקודש החדש:

אין קידוש החדש פחות מעשרה. לפרסומי מילתא:

חברים. תלמידים חברים ואינם מסנהדרין מהו שיעלו למנין וליכנס לקידוש החדש:

ואעלי. והעלה אותי ר' שמואל בר יצחק במקום שהיו מקדשין החדש ולית אנא ידע אם מעלו יאותי במנין אם לא כדמפרש ואזיל:

פשיטא דלא סליק. כלומר הש"ס מפרש לה וכי בהא שייך לומר ולית אנא ידע הלא היה יכול לראות אם הוא במנין אם לא אלא דפשיטא דלא סליק למניינא מיהו בהא הוה מספקא ליה:

למה. לא העלו אותן למנין אין בגין דהוה חתניה שהיה חתנו של רבי שמואל שהכניס אותו ואין קרובי' מצטרפין לקידוש החדש או דילמ' משום דאין חבירים נכנסין למנין קידוש החדש והיינו דמספקא ליה:

יקרוני. יקראו לפני:

אמרתי שאתה אחד מהן. כלומר אפילו הכל יודעים שאלדד ומידד שנים הן ולא יותר אעפ"כ הייתי אומר שאתה אחד מהן וחשוב כאחד מהן ובודאי ראוו הוא לעבר שנים עם אנשים חשובים כמותך:

ואפילו כן לא עיברוה בההוא יומא. שעכ"פ היה שם אחד שנכס שלא ברשות והפליגו אותו היום בדברי תורה וביום שלאחריו עיברוה:

סנהדרין שראו את ההורג. ראו באחד שהרג את הנפש:

שנים נעשו כידים. ומהשאר לוקחים לדיינים ואלו השנים מעידין בפני השאר:

כולן עדים. הן מאחר שראו כלם כעדים הן ואין עד נעשה דיין ומעידין הן בפני אחרים:

כך חולקים בעדות החדש. אם כלן ראו את החדש:

ויקום חד. השתא מפרש לטעמיה דתניא אידך אמאי מעידין בפני אחרים ויקום חד ויעיד בפני השני שיושב ואח"כ ויקום זה ויתיב זה וכלו' שהרי יכולין שנים מהן להעיד בפני השאר ואפילו בעמידת השנים כאחת לא צריך אלא ויקום חד וכו' ואח"כ ישבו ומשני שאני הכא הואיל וכולן ראו אין עד נעשה דיין:

אזל בעי מידון קומיה. נכנס לפני רב הונא לדון עם בעל דינו וכפר בבעל דינו ואף ע"פ שהיה יודע דרב הונא יודע עדות לחבירו:

בגין דאת ידע דר' הונא אינשא רבה. ואין כבודו לילך ולהעיד לפני ב"ד אחר אתה סומך על זה וכפרת ביה:

מהו דיזיל. ומה תעשה אם ירצה ר' הונא לילך ולהעיד עלך לפני ב"ד אחר:

ועבדין כן. אם יכול אני לסלק עצמי מן הדין כדי ליעשות עד בדבר וא"ל אין ומיד סילק רב הונא לעצמו מן הדין הזה והלך והעיד לפני ב"ד אחר וגרסינן להא בפ' ראוהו ב"ד הלכה א':

תני ר"ש בן יוחי. גרסי' להאי סוגיא בפ"ב דר"ה:

שנים אתה מקדש. שנת היובל מקדשין ב"ד לשם יובל:

ולא חדשים. וס"ל כר"א התם דאמר בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו:

מהו מקודש מקוים. אחר שראו עדים את החדש מקוים הדבר אבל אין מקדשין אותו ממש כמו שמקדשין שנת היובל:

מתחילין מגדול. הגדול שבהן אומר בתחלה כדתנן ראש ב"ד אומר מקודש וכל העם עונין אחריו:

תני לעיבור השנה מתחילין מן הצד. כצ"ל וכן הוא בר"ה:

וההן ביתא דלרע. וזה הבית שלמטה ועל בית הנשיא רמז והם לא נהגו כן:

ולא שמיע. ומתמה וכי לא שמעו דכל הני אמוראי מסכימים לדבר אחד שאמרו בשם ר' יוחנן כן:

וכבר נכנס ר' יוחנן לעיבור השנה והוא היה הקטן שבכולם וצוו לו לומר הרי השנה מקודשת בעיבורה:

אמר הרי השנה מקודשת בעיבורה. דיקדק לומר בעיבורה במפיק ה"א:

ראה לשון שלימדנו בן הנפח. ר' יוחנן קרו ליה בר נפחא ולימדנו במוצא פיו להוציא את הה"א בכח להבין הכוונה שאילו אמר בעיבורה בלא מפיק ה"א אפשר לטעות שאין הכוונה שמעברין אותה השנה בעיבור חדש אחד אלא על סתם עיבור של כל שנה ושנה והן י"א יום שיתירין ימות החמה על ימות הלבנה אבל עכשיו שאמר בעיבורה מפיק ה"א אין הכונה אלא על עיבור שלה מאות' השנה שהוסיפו לה חכמים חדש אחד:

לעיבור הולכין אחר המינוי. להכניסו למנין עיבור השנה הולכין אחר מי שנתמנה בתחלה מכניסין אותו קודם להאחר שנתמנה אחריו:

לבית הוועד. בבית המדרש לפתוח בהלכה:

הולכין אחר הרגל. מי שהוא מורגל ביותר הוא פותח תחלה וכדמפרש ואזיל:

והוא. וזהו שכל אחד יהיה מדבר במקומו הראוי לו וחותם ועונה אחר מי שפתח בתחלה כגון ר' חנינא הוא היה הראש והרגיל שבכולם היה פותח בהלכה ור"י ור"ל חותמין ועונין אחריו ואח"כ האחרים וכן ר' בא וכו' וכן כולם וכעין דאמרינן בפ' י"נ בישיבה הלך אחר החכמה:

ר' כהנא אימני קומי ר' יעקב בר אחא. אותו סמכו והמנו מקודם שסמכו לר' יעקב ואע"פ כן נכנס ר' יעקב מקודם לר' כהנא למנין עיבור שנה:

אמר אכן. אמר ר' כהנא וכי כן הוא דר' יעקב בר אחא גופיה הוא מרה דשמעתא דאמר לעיל לעיבור הולכין אחר המינוי ולא מקיים ליה שמעתיה שלא היה לו לקבל עליו להיות נכנס מקודם:

הוה קאים מצלו. היה עומד ומתפלל ונכנס רב כהנא ועמד לו מאחוריו להתפלל:

חסל. סיים ר' חייה תפילתו והיה צריך לישב כלומר לעכב ולהמתין מלפסוע אחוריו שלא יעבור לפני רב כהנא לפי שאין עוברין לפני העומד בתפלה והתחיל רב כהנא להאריך בתפלתו לאחר שסיים אמר לו ר' חייא וכי כך אתם נוהגין להאריך ולצער רבכם שהייתי מוכרח להמתין כל כך:

א"ל רבי. אל ירע בעיניך שאני מאריך בתפילה דאנא מבית עלי קאתינא וזכות התפלה יגן עלי להאריך ימים והתפלל עליו ר' חייא וזכה להזקין עד שנעשו צפרניו אדומות כמו של התינוק הזה. אקדמון ליה חד סב בעיבור. הקדימו לפניו זקן א' להכניסו למנין עיבור שנה ואותו זקן לא היה ראוי לכך:

ואעלוניה מן ההוא תרעא דלהון. ולבסוף העלוהו משם ודחפוהו מן השער שלהן ולחוץ שלא היה חכם וראוי לזה:

אמר. ר"ל כן יהא בשכרן כך ראוי להן בשכר שעברו והקדימו לאותו הזקן לפני:

ולא שמיע. ומתמה הש"ס וכי לא שמיע להו מה דאמר ר' יוחנן דאפילו ע"י שלשה רועי בקר עיברו את השנה כדלקמיה ומידי הזקן הזה כאחד מרועי הבקר ולמה דחו אותו:

בכיר ולקיש באדר מינץ. אם הוא אדר צריך שיהא בו חום שיכולין זרע הבכיר והוא השעורה וזרע האפילה שהן החטין לצמוח כאחת:

תור באדר בעדריה צ"ל וכן הוא בר"ה. אם הוא אדר דרך השור למות ממש בעדרו בבקר מחמת צינה ועם כל זה אין הקור מאריך כל היום ובצהרים בטול תאינתא ישלח משכיה צריך לו לילך להיות מיצל בצל התאינה ויפשיט עורו כלומר יתחכך שם מחמת החום:

קדום באדר. אם הוא אדר דרך להיות תשש כח החורף כל כך שאפילו רוח קדים החזקה נושבת יהא פח בלועך הבל החום היוצא מפיך יוצא לנגדו ומחממו:

ואנן חמיין. ואנחנו רואין בשנה זו ואין בו אחד מכל הסימנין הללו וא"כ אין זה אדר אלא שבט ועיברו החכמים אותה השנה על פיהם:

וב"ד הסכים עמהן. עם הרועי בקר בתמיה והרי לא כן אמר ר"ז שצריך שיהו האומרים צריכה השנה לעבר הכל מודין מטעם א' ואלו הרועי בקר זה אומר כך וזה אומר כך ומשני כיון דאלו מודים לאלו הוי כמי שכולן מסכימין מטעם אחד:

וריש לקיש מקפיד על הדא מילתא. ומאי טעמיה שהקפיד כל כך שלא הכניסוהו למנין העיבור וקאמר דחשש על הא דאמר ר' אליעזר דדריש לה מן הכתוב שהוא אחד מכלל העונשין מי שאינו זוכה ליכנס במנין סוד העיבור:

זה המינוי. סמיכות:

הא גביי חדא. הרי אצלי האחת הראשונה שזכיתי לבא לא"י:

טעמא דר"א בר' צדוק. התם בר"ה קאי דאמר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים וה"ג התם כיון שב"ד שלמעלן רואין שאין ב"ד שלמטה מקדשין אותו הן מקדשין אותו:

קריות. קרונות:

עקרוה. לעיבור השנה שלא יהו קובעים ביהודה אלא בגליל:

אף אהן סימנא. סיימנא הסיום הדבר לקדש את השנה שאחר שקובעין לעיבור אומרין הרי השנה מקודשת בעיבורה כדלעיל ורצו לעקור אף קידוש השנה מיהודה:

אמר לון רבי סימון. וכי אין אנו מניחין ביהודה אפילו זכר בעלמא והלא כבר מצינו שקידשו את השנה בבעלת והיא מיהודה:

הדא בטלת. איידי דאיירי בבעלת דייק הש"ס במקרא דמצינו שפעם מונה אות' מערי יהודה:

ופעם מונה מערי דן. ומוחלפין התיבות כאן וכן צ"ל אלתקא וגבתון ובעלת הרי הן מדן בעלה ועיים ועצם הרי מיהודה וכן הוא ביהושע:

מימר. נימר לתרץ המקראות בתים מיהודה העיר בעצמה היא בגבול יהודה והשדות סביבותיה היו מגבול דן שבשפלה היו גבול יהודה אצל גבול דן כדחשיב התם בערי גבול בני יהודה בשפלה אשתאול וצרעה ואשנה ובני דן כתיב ויהי גבול נחלתם צרעה ואשתאול ועיר שמש:

ר' ירמיה. שאל מלפני ר"ז אם לוד לאו מיהודה הוא:

הפך אפוי. ר' זעירא וראה ר' אחא ור' יודה פן פזי עומדין מאחריו ומלוד היו:

אמר ליה. ר"ז לר' ירמיה איטא. הא עכשיו מה עשית:

עבדתני מבזה רבנן. ואתה ראיתה אותם ולא היה לך לשאול הדבר ממני לפניהם:

על אביב. שלא בישלה התבואה ועדיין אפל הוא וקרא כתיב שמור את חדש האביב שיהא החדש הזה בזמן אביב:

ועל פירות האילן. שלא צמחו פירות האילן שדרכן לצמוח בזמן הפסח:

ועל התקופה. אם תקופת טבת נמשכת עד ששה עשר בניסן ולא יהא הבאת העומר בתקופת ניסן מעברין לדחות את המועדות:

וכשהיה אביב אחת מהן. שמעברין את השנה עליהן היו הכל שמחין שאין חוששין בדחיית הפסח לפי שאין התבואה ראויה ואין איסור חדש כארך עליהן:

על שתים מהן. שלא הגיעו לסימכין הללו מעברין:

וכשהיה יהודה אחת מהן. מן המאוחרות היו הכל שמחין לפי שאין העומר בא למצוה מן המובחר אלא מיהודה והלכך אם בישל ביהודה והיו צריכין לעבר בשביל השתים האחרות כשמגיע זמן העומר כבר יבשו התבואות שביהודה וצריך להביאו משאר ארצות דרך ומלא בעינן ולא הוי מן המובחר:

לא מפני הצינה וכו'. ולא יוכלו עולי רגל לעלות מפכי הדרכים אע"פ כן אין מעברין שבשביל כך לא יחדלו מלבא:

לא מפני הגדיים. שהן דקין אין מעברין עליהן כדי שיגדלו ויעשו מהן פסחים שהרי יכול להקריב קטנים:

ולא מפני הגוזלין. שצריכין להביא לקיני יולדות שבא"י שהרי יכולין להביא בני יונה כשהן קטנים:

ולא מפני החלב. טלאי חלב שהן רכים וקטנים ומביאין גם מהן לקרבן פסח וכולם סעד לשנה. עושין אם היתה צריכה לעבר מפני אחת מהג' דברים שהוזכרו ועל אחת מהן אין מעברין לכתחילה אבל אם היו צריכין גם מפני הגדיים וטלאי חלב וגוזלות מצטרפין לאחד מהן ומעברין:

דמטא זמן ביעורא. הגיע שנת השלישית או ששית לשמיטה והוא זמן הביעור כדתנן פ' בתרא דמ"ש:

ממעטני זיתא. מקום קיבוץ הזיתים ועל שם שבגליל היו זיתים מרובין:

לאחנא בני גלותא דבבל וכו'. צריך להודיע להם עיבור השנה לפי שהיו רחוקים ושידעו קודם הפסח מפני החמץ:

וזימנין דאביבא לא מטא. לפי שאלו הראשונים עושין אותן סעד לשנה לאחד מהג' דברים:

אין מעברין לשנה אא"כ היתה חסירה וכו' וכמה וכו'. ובתוספתא גריס ברישא ר' יהודה ובסיפא ר' יוסי:

אא"כ היתה חסירה רוב החדש. שהיתה התקופה חסירה ששה עשר יום שהן רוב החדש ולקמי' מפרש לה באיזו תקופה קאמר ועד כמה הוא חשבון החסרון:

א"ר שמואל בר נחמן. לפרש דברי הת"ק:

והוא שיקרב העומר סוף ניסן של תקופות. כלומר הא דקאמר ששה עשר יום היינו ביום ששה עשר דוקא שאם תמשך תקופת טבת עד ששה עשר בניסן וששה עשר בכלל וזה שתקופת ניסן נופלת ביום ששה עשר אז מעברין לפי שיום תקופה גומר והוא נחשב לימי תקופה שעברה ואם לא יהיו מעברין נמצא הקרבת העומר ביום ששה עשר יהיה בתקופה שעברה ואנן בעינן שיהיה בתקופת ניסן והיינו דקאמר שיקרב העומר סוף ניסן ולא סוף ממש הוא אלא כלומר במקצת ניסן של תקופות שצריך יום ששה עשר במקצת תקופת ניסן וכדלקמן סוף תשרי ועל מקצתו קאמר סוף א"נ עכשיו שמעברין חדש אחד יהיה העומר קרב בסוף חדש מיום נפילת התקופה והיינו סוף ניסן של תקופה:

אמר ר' יוסי עד הפסח. ר' יוסי פליג על ר' שמואל ומפרש לדברי ת"ק דה"ק דצריך שלא תהיה התקופה נופלת עד הפסח שהוא ט"ו בניסן ועד בכלל מפני שצריך שיהיה כל הפסח בחדש האביב שהיא תקופ' חדשה וס"ל נמי דיום תקופה גומר והלכך אם נופלת תקופת ניסן ביום ט"ו בניסן אין כל הפסח בתקופת ניסן:

אמר רבי מתניה. לפרש דברי ר' יהודה קאי ודבריו בתקופת תשרי הן דאחד ועשרים יום דקאמר היינו שיחסרו כל האחד ועשרים יום מתקופת תמוז ויהיו נמשכין עד לאחר כ"א יום בחדש תשרי ותקופת תשרי נופלת ביום כ"ב מעברין מפני שצריך שיהא הלולב ניטל בסוף תשרי וכלומר במקצת תשרי של התקופה ואם תפול ביום כ"ב אין כאן לולב בתקופת תשרי ומעברין אבל ביום כ"א אכתי יום כ"א שנוטלין לולב בו בתקופת תשרי הוא והאי מ"ד ס"ל יום תקופה מתחיל:

לא בשביעית. מפני שמאריכין עליהן איסור עבודת קרקע:

ולא במוצאי שביעית. בשמינית מפני שכלה הישן ומאריכין עליהן איסור חדש:

בערבי שביעיות. שמוסיפין עליהן חדש אחד לעבודת קרקע:

הדא דתימר. דאין מעברין בשביעית:

היא שביעית היא שאר שני שבוע. הואיל ומביאין מח"ל שכיחין הן בשביעית ואין חילוק בין שביעית לשאר שני שבוע ומעברין וגרסינן לכולא סוגיא בפ"ו דנדרים הלכה ח':

היה ר"מ אומר הרי הוא אומר וכו'. והתם מסיים לה אין לך מבכר בא"י יותר מבעל שלישה אין לך קל לבכר פירות יותר מבעל שלישה ואע"פ כן לא ביכר אלא מאותו המין של שעורים כדכתיב לחם ביכורים וגו' דמשמע שעכשיו היה מבכר ואימתי הביאו מסתמ' לאחר שקרב העומר הביאו דכתיב ויאכלו ש"מ שקרב העומר והותר החדש וא"כ היתה השנה הזאת צריכה לעבר שהרי כשהגיע ניסן עדיין לא היה רוב אביב שלא ביכרו אלא שעורים ומסתמא פירות האילן נמי לא הוו וקי"ל דעל שנים מהן מעברין ומפני מה לא עיברה אלישע:

והיו קופצים לגרנות. לפי שכלה התבואה והיו צריכין לאכול מן החדש ולפיכך לא עיברה:

מפני הטומאה. כגון שהיו רובן טמאי מתים בסוף אדר וכלת' אפר הפרה ואין יכולין למצוא עכשיו פרה אדומה אין מעברין משום כך ועושין הפסח בטומאה:

כי מרבית העם לא הטהרו. וכתיב התם לעיל ויועץ המלך וגו' לעשות הפסח בחדש השני כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא ולקמן מפרש מאי מפני הטומאה:

אף על פי שעיברו ניסן וכו'. ר' שמעון ס"ל דמעברין מפני הטומאה ואין מעברין אלא אדר והיינו בלא ככתוב כדלקמן:

עישה. על שהשיא יחזקיהו את הצבור לעשות פסח שני ביקש רחמים על עצמו לפי שלא היה מן הדין שהיו רוב טמאין ורובא לא מידחו לפסח שני:

מאן דאמר אין מעברין. יליף מינה דכתיב כי אכלו וגו' כי התפלל יחזקיהו וגו' ולפיכך ביקש רחמים על עצמו שהוא עיבר מפני הטומאה:

מה מקיים בלא ככתוב. מפני מה ביקש רחמים על עצמו:

מפני שעיברו ניסן. שהיה יום ל' של אדר וראוי לקבעו ניסן ואין מעברין אלא אדר ואפי' בדיעבד אינה מעוברת כדקאמר ר"ש לעיל אע"פ שעיברו ניסן אינו מעובר אלא אדר הוא דמעברין ולפיכך ביקש רחמים על עצמו:

ואתייא. האי דאמר מפני הטומאה עיברה כהאי דאמר ר' סימון בפ"ה דסוטה גולגולת ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח ונטמאו ולא היה הדבר מזומן להם להטהר עד הפסח:

כתיב כל לבבו וגו' וסיפיה דקרא ולא בטהרת הקדש. ופליגי בה מאי ולא בטהרת הקדש. אפילו כמה עשה לטהרת הקדש. אע"פ שעשה כמה וכמה תקנות לצורך טהרת קדש מ"מ לא יצא ידי חובתו לגמרי לטהרת הקדש:

אפי' כל מעשים טובים שעשה לא יצא כדי טהרת הקדש. כך הגי' בנדרים וכלומר בטהרת הקדש לא עשה כלום וכל לבבו הכין לדרוש בשאר כל מעשים טובים:

מפני צלמי הכשדים שהיו חקוקים בששר. שהיו שם שעשאום לע"ז והיו טרודים למחקם ולבטלן:

ו' דברים וכו'. כדתנן בפ' מקום שנהגו ואיידי דקתני עיבר ניסן וכו' מייתי לה הכא:

אין מעברין קודם ר"ה. אין ב"ד יושבין לעיין בשביל העיבור מקודם ר"ה שלא ישתכח הדבר קודם שיגיעו לעיבור ואתי לזלזולי בחמץ:

מפני הדוחק. שמתפחדין שלא יוכלו לעבר אח"כ מפני העכו"ם:

אינו מעובר. אין מעברין שום חדש אחר אלא אדר:

ניסן לא נתעבר מימיו. לא הוקבע ר"ח ניסן מעולם ביום ל"א לפי שאדר הסמוך לניסן לעולם חסר הוא:

והתנינן אם בא החדש בזמנו. תוספת' היא בפ"ק דר"ה ניסן ר"ה למלכים וכו' ולתרומת שקלים וכו' כיצד לתרומת שקלים כל קרבנות ציבור קריבין באחד בניסן אם בא חדש בזמנו קריבין מן החדש' ואם לאו קריבין מן הישנה וכעין דתנן בפ"ד דשקלים מותר הקטור' וכו' אם בא החדש בזמנו לוקחין אותה מתרומה חדשה מפני שבא' בניסן היו צריכין להביא כל הקרבנו' מתרומה חדשה כדאמרי' בר"ה חדש והביא קרבן מתרומה חדשה וקס"ד דה"ק אם בא החדש בזמנו היינו שלא בא תרומה חדשה אלא עד זמנו שהוא יום שלשים קריבין למחר מן החדשה וכלומר שעל כרחך היו צריכין לעבר החדש ולקבוע ר"ח ניסן ביום ל"א כדי שיקרבו תמיד של שחר וכן הקטורת בא' בניסן מתרומה חדשה ואם לאו שלא בא עדיין מחדשה קריבין מן הישנה לפי שא"א בענין אחר ומיהת שמעינן דלפעמים עושין ר"ח ניסן ביום ל"א ומשני אם בא קאמר אבל באמת מעולם לא בא שלא נזדמן להיות כך לפי שהיו מקדימין להביא שקליהן כדתנן בא' באדר משמיעין על השקלים ומעולם לא נתאחר ובא עד זמנו שיצטרכו לעבר משום זה כדי להקריב מן החדש:

תשרי לא נתעבר. לקבוע ביום ל"א לפי שאלול לעולם חסר:

והתנינן. בפ"י דשביעית השוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה החדש מעובר משמט דשביעית אינה משמטת אלא בסופה:

אם היה. אבל באמת לא היה שלא נזדמן להיות כך:

וכשקידשו את השנה. תוספתא היא בפ"ד דר"ה ולקמיה פריך מהא אדאמר רב תשרי לא נתעבר מימיו:

ואמר כדברי ר"י בן נורי. דקאמ' התם כולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע:

כר"ע. דאמר כולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע:

והתני קידשוהו בראשון ובשני. כלומר הא מברייתא זו שמעינן דעשאו שני ימים ר"ה וקשיא לרב:

ומשני אותה השנה נתקלקלה. אירע להם איזה קילקול וטעות בחשבון ועשו שני ימים:

מהו. כמו ואב"א הוא דמהו בראשון ומהו בשני דקאמר כדר' בא בשם רב שנה ראשונה ושנה שניה וליום השני בשנה הבאה היא ודחי לה הש"ס. והתני ביום הראשון וביום השני אלמא דבשנה אחת היה אלא מחוורתא כדר' זעירא:

קידשוהו קודם זמנו וכו'. כדמפרש לקמיה קודם לזמנו תשעה ועשרים יום לאחר עיבורו בשנים ושלשים יום ואע"פ שקידשוהו ליום זמנו שהוא יום שלשים או עיברוהו ליום העיבור:

יכול יהא מקודש. וא"צ עוד לקדשו:

ת"ל אותם. אותם הן מועדי אשר תקראו אותם במועדם בזמנן ואין אלה שלא קראו בזמנן מועדי:

על הגליות שיצאו. גרסי' התם. שיצאו לעלות לרגל ואינן יכולין להגיע למקומן ולעשות הפסח בזמנו:

והן שהגיעו לנהר פרת. דוקא כשנשמע שכבר הגיעו לגבול ארץ ישראל. את חמי. בתמיה בגליל אין מעברין צריכא למימר דבח"ל אין מעברין ומשני דלהכי קתני בח"ל לפי שבגליל לכתחלה הוא דאין מעברין ובדיעבד מעוברת וקמ"ל דבח"ל אפי' בדיעבד אינה מעוברת:

גבי. אצל ר' יצחק ור' נתן וטל ידיהם:

בחדא כתב לקדושת חנניא. היה משביחו ומזהירו שיחזור בו מחמת קדושתו וחסידותו:

ובחדא כתב גדיים נעשו תישים. ולא תאמר שלא הנחת כמותך בא"י. ובחדא כתב וכו'. להראות לו אח"כ אם לא יקבל דבריהן:

ונחוניין. נחוניא שהיה ראש הגולה בימיו יהיה זורק:

ואוקרון. כיבדם להשלוחים וכן בשניה וכשקרא אגרת השלישו' רצה לבזות אותם ואמרו לו שוב אין אתה יכול לבזות אותנו שכבר נתפרס' מהכבוד שכיבדתנו:

וקרא באורייתא אלה הם מועדי חנניה וא"ל מועדי ה' כתיב אמר לון גבן אצלינו כך הוא כתוב אבל אצליכם אינם אלא מועדי חנניה מאחר שהוא מעבר שנים בח"ל ואינם מוסכמים מהשם:

אזל. חנניה וקבל עליה דרבי לפני ר"י בן בתירא שהיה בנציבין:

אחריהם אחריהם. ראוי לילך ויפה כתב לך שאין ראוי לקבוע שנים בח"ל:

א"ל. וכי לית אנא ידע למי הנחתי שם שאינן חכמים כמותי ומי מודיעני שהן חכמים ויודעים לחשב תקופות ומזלות כמוני ועליהם להביא ראיה שיודעים הן:

מכיון. השיב לו ר"י בן בתירא מכיון דאת אמר שאינם יודעים נחשב ישמעון לך אדרבא מכיון שהם אומרים שיודעים לחשב כמותך להם ישמעון שאין לחשוב ולקבוע בח"ל אלא א"כ נודע לו שבודאי אין כמותו שם:

קם. חנניה א"נ ר"י ב"ב ורכב סוסיא להודיע להגולה זמן קביעות המועדות ע"פ חשבון ארץ ישראל:

הן דמטא מטא. במקום שהיה יכול להגיע הגיע ובמקום שלא הגיע עדין הן נוהגין בקילקול שעושין ע"פ קביעות ח"ל:

כתיב ואל יתר זקני הגולה. ודריש יתר מלשון חשיבות הוא שאמר הקב"ה חביבין עלי ביותר זקני הגולה ואעפ"כ ביותר הוא שחביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל יותר מסנהדרי גדולה שבח"ל:

כתיב החרש והמסגר אלף ואת אמר הכן. כלומר דפריך על הא דדריש חביבה כת קטנה שבא"י וכו' הא זקני הגולה חשיבי טפי כדדריש בגיטין דף פ"ח חרש בשעה שפותחין בדברי תורה הכל נעשו כחרשין ומסגר כיון שסוגרין שוב אין פותחין ואמרי' שם צדקה עשה הקב"ה שהגלה גלות צדקיה ועדיין גליות יכניה קיימת שילמדו תורה לאלו הגולים אחריהם לפי שרוב חכמי התורה מהם היו אלמא זקני הגולה חשובים ביותר:

אילו החבירים. שכלם חכמים היו:

אילו הבולווטין. השרים והחשובים ולרבנן לא קשיא מידי שלא היו חכמים כל כך:

כד הוה מקבל. עדים שראו את החדש בעין טב שהיה שם בית הוועד לקבל עדות החדש ולקדשו:

הוו יודעין. ותזהרו מלהעיד שקר שכמה עדות יוצא מפיכם שעל ידי עדות שלכם אתם גורמין להלקות לאותם המחללין ועושין מלאכה באלו המועדות שנקבעים על פיכם:

כמה שכר בתים יוצא מפיכם. שאף הן תלוין בקביעות החדש אם מלא אם חסר והשוכר ששכר לחדש מפסיד היום שחסר:

ואין כיני. אם באנו לדקדק כן יש לנו לומר דאפי' בדיני נפשות על פי עדותן הן תלוין דבת שלש שנים ויום א' הבא עליה והיא מאורסה הרי זה בסקילה שראויה לביאה היא ואם נמלכו בית דין לעבר החדש עדיין אינה בת ביא' ואינו חייב מיתה ועכשיו כשהעדים מעידים שראו את החדש אין הבית דין יכולים לעברו ונמצא זה נסקל על ידן:

אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי. ודריש לה שהקב"ה מסכים עם הב"ד של מטה שאם היא בת ג' ויום אחד כשהיא נבעלת אין הבתולי' חוזרין ואם נמלכו הב"ד לעבר השנה או החדש כדלעיל הבתולין חוזרין אצלה לאחר שנבעלה דאכתי לא הויא בת ג' שנים ויום אחד ולמדך הכתוב שאף הטבע מסכמת עמהן על פי גזרתו יתעלה ב"ה:

מה טעמיה דרבי שמעון וסמכו זקני שנים. גרסינן כדלקמן דלא דריש כלום מוסמכו:

ובעגלה ערופה מאי טעמיה דר' יהודה. צ"ל זקיניך שנים ושופטך שנים וכו' מאי טעמיה דרבי שמעון זקניך ושופטך שנים וכן הוא בפ' עגלה ערופה:

נראין דברי רבי יהודה בעריפה דלא דריש ויצאו. כלומר דעיקר הלימוד לר' יהוד' מזקניך שנים ושופטיך שנים ואין ב"ד שקול אבל ויצאו לא דריש כלל דלגופיה איצטריך שיהו יוצאין זקיניך ושופטיך ונראין דבריו דאכתי מייתר לן למידרש מזקניך ומשופטיך:

ונראין דברי ר"ש בסמיכה דלא דריש וסמכו. דנמי לגופיה איצטריך וא"כ לית לן למדרש כ"א מזקני שנים:

אין תימר נראין דברי ר' יהודה בערופה וכו'. כלומר דאי תימא דהיינו טעמא דר' יהודה בעריפה דדריש נמי מויצאו כי היכי דדריש התם וסמכו ורבי דקאמר נראין דבריו בזה היינו משום דמסתבר טעמיה דשפיר דרשינן הכא ויצאו דהוה ליה למיכתב ומדדו זקניך וגו' אבל בסמיכה נראין דברי ר"ש דלא דריש וסמכו משום דלאו מיותר הוא אם אתה אומר כן קשיא דאשכח תימר ויצאו שנים וכו' וא"כ שבעה מיבעי ליה לרבי יהודה אלא על כרחך דלא דריש רבי יהודה הכא ויצאו כמו דלא דריש רבי שמעון התם וסמכו ולפיכך הוא דקאמר נראין דבריו בעריפה:

זקניך שהן שופטיך. המיוחדים שבשופטיך והם סנהדרי גדולה:

ושופטיך זה מלך. כדכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ וכ"ג דכתיב ובאת אל הכהן ואל השופט:

לא סמיכה היא סמיכות. ומאי מחדש תנא דברייתא וקאמר דעל המינוי הדיינות קאמר דג"כ בג' הוא וכמה דתמן קורין למנוייה סמיכותא:

נתכרכמו פניו של ר"ש. שהיה סובר שאינו חושב אותו לכלום וא"ל לאו משום זה דייך שאני ובוראיך מכירין כוחך וכלומר מכיר אני בך שכחך גדול הוא ור"מ שהוא יותר זקן ממך אמרתי שישב בתחלה:

לבית הזה. לבית הנשיא ואמרו בתחלה שהנשיא אפי' לדעת ב"ד אינו צריך חזרו והתקינו שלא יהיו סומכין זה בלא זה:

תני בראשונה וכו'. איידי דקאמר בראשונה חשיב נמי להני שהיו נוהגין בראשונה ולפרושי חליצה ומיאונין דמתני':

לא שוהיינא ליה. איני יכול לשהות עמו:

אמר רבי יוחנן הקדש שפדייו. הגי' נשתבשה בכאן ונתחלפה וה"ג בפ"ד ממעשר שני הקדש שפדאו יותר על דמיו תפס את הכל מעשר שני שפדייו יותר על דמיו לא תפס את הכל מה בין הקדש מה בין מעשר שני א"ר אימי שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדשו. והלכך מה שהוסיף יותר על דמיו מדעתו עשה ולאו הקדש טעות הוא:

ר' זעירא בעי קומי ר' אימי נבדק אותו האיש ואמר לא לכך נתכוונתי. מהו:

א"ל לכשיבדוק. כלומר אם בדקוהו הולכין אחר דבריו אבל מסתמא אמרינן מרבה בהקדישו הוא:

ר' יונה בעי כמאן דאמר אינו כנכסיו ברם כמ"ד כנכסיו הוא מה בין מעשר שני. כלומר הניחא למ"ד מעשר שני ממון גבוה הוא ואיכא למימר דאדעתא דהכי לא הוסיף בפדיונו הוא שיהא חל מעשר שני עליו על היותר וטעות הוא אלא למ"ד כנכסיו הוא א"כ מאי איכפת ליה שהרי דין נכסיו עליהן ונימא דהכל לשם פדיון מעשר שני מדעתו הוא דנתן:

א"ר יוסי לא כן כבר איתמר טעמא שכן אדם מצוי להרבות בהקדשו. הא כבר אמרו הטעם דמרבה אדם בהקדישו אבל אין דרכו של אדם להיות מרבה בפדיון מעשר שני להוסיף לו טורח בעלייותיו לירושלים:

א"ר יוחנן הקדש פדייו ולא הוסיף חומש הרי זה פדוי מעשר שני שפדייו ולא הוסיף חומש הרי זה אינו פדוי מה בין הקדש ומה בין מעשר שני אמר רבי הילא הקדש יש לו תובעין מעשר שני אין לו תובעין. בהקדש הגזבר תובעו ליתן החומש ולא הוי יאוש אבל במעשר שני אם לא יתן החומש בשעת פדיונו מי יתבענו ולפיכך התקינו חכמים שלא יהיה פדוי כלל עד שיתן גם החומש:

ר' יונה בעי כמ"ד אינו כנכסיו ברם כנכסיו הוא מה בין הקדש ומה בין מעשר שני. דבשלמא אי אמרינן ממון גבוה אתי לאשתמוטי מן החומש אלא למ"ד ממונו הוא מאי איכפת ליה:

אמר ר' יוסי ולא כבר איתמר טעמא הקדש יש לו תובעין מעשר שני אין לו תובעין. וכלומר דאפ"ה הואיל ואין לו תובעין במעשר שני חיישינן שמא יתיאש מליתן החומש. ע"כ הגירסא התם ונכונה היא:

תני ההקדשות בג'. פיסקא דמתני' היא ובעיא דלקמן אסיפא קאי וה"ג במגילה פ' הקורא עומד ובקרקעות תשעה וכהן עד כדון במקדיש גופה של שדה אמר דמי שדי עלי. והיא הגי' נכונה וכאן נשתבשה אגב שיטפא דלקמן. וכלומר עד כאן שמענו דבקרקעו' תשעה וכהן במקדיש גופה של שדה לבדק הבית שצריך להעריך אותה תשעה וכהן אבל אם אמר דמי שדי עלי מהו אם הוי כערכין המטלטלין שהרי דמים הקדיש או הקדיש קרקע:

נישמעינה וכו' וכי יש ערכין שאינן מטלטלין. כלומר מדקאמר המטלטלין משמע דיש ערכין שאינן מטלטלין ומאי נינהו אי קרקעות הא תני להו בהדיא הכי ה"ל למיתני ערכין של מטלטלין:

ר' יעקב וכו'. ה"ק האומר ערכי עלי ובא הגזבר לסדרו ממה לגבות ממנו אם גובין מקרקע שמין וכו'. האומר. מעתה האומר ערכי עלי וכי אינו הוא כאומר דמי שדי עלי וכלומר דמאי שנא אם אומר ערכי עלי או דמי ערך שדי עלי שהדין שוה בשניהן אם בא לגבות ממטלטלין בשלשה ומקרקעות בעשרה:

אבל אם אמר וכו'. דוקא באומר דמי שדי עלי אבל האומר הרי עלי מנה להקדש שמין לו לגבות ממנו הסך שהקדיש בשלשה:

לכשיעשיר נידון בהשג יד. כלומר אם אין לו ממה לשלם ממתינין לו לכשיעשיר ועכשיו הוא כנידון בהשג יד:

אין להן איגרת בקורת. כדמפרש ר' יודן שאין להן הכרזה כשרוצין ב"ד למוכרן אין מכריזין עליהן כדקאמר טעמא עבדים שלא יברחו וכן השטרות והמטלטלין שלא יגנבו מהנאספים לראותם כדי ללוקחן. וגרסינן להא פ' אלמנה ניזונת הלכה ו':

לית הדא אמרה. וכי לאו שמע מינה מהכא שהעבדים נפדין בשלשה אם הקדישן ופודן מן ההקדש אין צריך אלא שלשה כשאר מטלטלין כדי שלא לפרסם הדבר וישמעו ויברחו:

א"ל אין. כן הוא הדבר שהעבד נפדה בשלשה:

והתנינן וכו' ואדם כיוצא בהן. וצריך עשרה:

אמר ליה אכין. הוא אדם דהכא בבן חורין מיירי אבל עבד נפדה בשלשה:

חנניה בר שלמיה וכו'. התם בכתובות קאי ואיידי דלעילמייתי לה הכא:

ובעא למיעבד כרבנן. דאמרי התם במתני' שום הדיינין שפחתו או הותירו שתות מכרן בטול כשלא עשו אגרת בקורת:

לא כן לימדתנו משום זקיניך אלא אם עשו אגרת בקורת. דהא זקיניך רבי שמעון בן גמליאל פליג עלייהו ולא לימדתנו בשמו דדוקא אם עשו אגרת ביקורת וה"ה אפילו בלא אגרת ביקורת מכרן קיים דא"כ מה כח ב"ד יפה:

ר' אבהו שאל. מפורש לעיל סוף הלכה א':

השור יסקל וגם בעליו יומת. וכי מה עשו הבעלים:

שותף ליסטים כליסטים. והבעלים כשותף הן שמחזיקין לשור רוצח בביתם ולא רצה לגלות לו טעמו של דבר:

כמיתת בעלים. כלומר לאו יומת ממש הוא אלא יומת להיקישא הוא דאתא להקיש דין מיתת השור לדין מיתת בעלים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף