פני משה/יבמות/ח/א

פני משה יבמות ח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' הערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל.בתרומה כדיליף בגמ':

נשיהם ועבדיהם יאכלו. דהא מכלל כהנים לא נפקו אלא דאינהו גופייהו מחסרי תקנתא:

נשיהם. של פצוע דכא וכרות שפכה לא יאכלו דשווי' חללה בביאתם דנבעלה לפסול לה:

ואם לא ידעה. שלא בא עליה משנעשה פצוע דכא והיתה לו נשואה מקודם לכן:

הרי אלו יאכלו. דהואיל וכבר אכלה:

לא יאכלו בתרומ'. עד שיטבלו דס"ל גר שמל ולא טבל כעכומ"ז דמי:

גמ' איש איש. כתיב אצל אכילת תרומה איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב וגו' (ויקרא כ"ב) לרבות את הערל כטמא דלא יאכל תרומה:

או. אימא לרבות האונן:

ולא אסרתי לך משום אנינה גרסינן:

או נאמר כו'. דממעט נמי משום ערלה. א"נ דגרסינן ולא אסרתי משום ערלה לחודי'. דמה ראית לרבות ערלה ולמעט אנינה:

עד כדון כר"ע. זו היא שיטת ר"ע וכן אמר בבלי דף ע"א:

כר' ישמעאל. ולר' ישמעאל נפקא לי' מג"ש כדתני כו':

תושב ושכיר. כשיטת ר"א בבלי שם:

לא למדו תושב תושב גרסינן:

אלא דברי' האמורים בפרשה. בפסח גופי' דכתיב וכל ערל לא יאכל בו אבל אנינות פסח גופי' ממעשר ילפינן כדלקמן דיליף ממנו ממנו. וכרבא שם וכדמסיק:

טומטום ואנדרוגינס. דאינן אוכלין בקדשים ממקום אחר ילפינן דלא כתיב בפסח גופי' וכן אונן ילפינן ממעשר שני:

הרי הוא אסור לאונן. דכתיב לא אכלתי באוני ממנו:

טעון מחיצה. לפנים מחומות ירושלים אבל תרומה נאכלת בגבולין:

הא לפי שיש בזה כו'. תרומה אסורה לזרים ומעשר טעון מחיצה:

לא צרכו. לא דקדקו חכמים ללמד א' מחבירו:

קדשים. שאר קדשים דמנין אתה למד:

מן הפסח. אי אתה יכול ללמוד דאיכא למיפרך מה לפסח שכן יש בו משום שבירת העצם משא"כ בקדשים:

שהוא למד מן הלמד. דהרי תרומה עצמה ילפינן מפסח ותרומה קדש איקרי וקי"ל אין למדין מן הלמד בקדשי':

הוי כו'. ע"כ צריך אתה ללמוד בג"ש ממנו ממנו ומופנה הוא ואין משיבין:

שנאמר בפסח. אל תאכלו ממנו:

ממנו שנא' בקדשים. והקריב ממנו אחד מכל קרבן גבי אכילת תרומת לחמי תודה (ויקרא ז'):

ממנו שנא' במעשה. לא אכלתי באוני ממנו (דברים כ"ו):

ומופנה הוא. בתמיה לעיל קאי דיליף ג"ש דתושב ושכיר:

והלא דרושה היא. דתושב ושכיר של תרומה צריך לדרשה כדמפר' ואזיל:

זה קנוי קניין עולם. עבד הנרצע:

קניין שנים. סתם עבד עברי:

קניין עולם אינו אוכל. בתרומה דלא קני ליה רבי':

קניין שנים אוכל. בתמי':

בא השכיר. יתירא ללמד ע"כ דהאי תושב לקניין עולם הוא דאתא:

ומשני ר' מתיה. דשל פסח מופנה הוא:

מכיון דכתיב וכל ערל. כלומר דעל כרחך תושב ושכיר הנא' בפסח בעכומ"ז הוא דהא כתיב לא יאכל ולגופי' לא איצטריך דהא כבר כתיב וכל ערל לא יאכל בו אלא לאפנויי והוה מופנה מצד א' וס"ל לר' ישמעאל דלמדין ואין משיבין ובבבלי מתרץ לה אליבא דר"א וכדפירש התוס' שם:

ע"ד דר"ע. דיליף מאיש איש האי תושב ושכיר לאיזה דבר נאמר בתרומה:

כההיא כו'. דאיצטריך לגר שמל ולא טבל דאינו אוכל כדאמר רבי הילא וכן רבי יסא בשם רבי יוחנן:

למוהלן. ולא טבלו:

מגלגל עמהן. אולי יחזרו ויתרצו:

מותר למוכרן לעכומ"ז. ואין מלין אותו בע"כ. וברייתא היא בבלי החולץ דף מ"ח:

הכל כמנהג המדינה. ומותר למכרן לפי המנהג:

בעא מיקרוץ. שהיה רוצה לפרוש ולילך לדרכו:

למה. המתין עד למחר אם מפני כבוד הזקן ר' יודה הנשיא שצוה לו להמתין או משום דאין מטבילין גרים בליל' דמשפט כתיב ביה. א"נ י"ל דרבי יודה הנשיא היה רוצה לילך וביקש ממנו ריב"ל להמתין ור"ז מסתפק אם מפני כבוד הזקן ריב"ל חש להמתין או משום כו' וא"ל דמשום הדין דאין מטבילין בלילה:

ולא הורו. להם להתיר וכן אמרינן בבלי שם דף מ"ו:

עבד תושב לעולם. עבד שלא קיבל עליו למול לעולם הרי הוא כעכומ"ז לכל דבר וכגון שהתנה מתחלה עמו ע"מ כן וכדאמרינן בבלי שם איזהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע"מ שלא למולו:

וכן גר תושב לעולם. הרי הוא כעכומ"ז לכל דבר:

רבי שמואל כו'. פליג דס"ל כהאי מ"ד לקמן דגר תושב צריך לקבל עליו כל המצות ולפיכך כל י"ב חודש מגלגלין עמו:

ר' שמואל כו'. כלומר דרבי שמואל לטעמי' דאמר גר תושב צריך לקבל על מנת שיהא אוכל נבלות כלומר שלא יעבור אלא זה אבל שאר כל המצות צריך לקבל עליו:

אמר רבי הילא. לדידך יאמרו הדברים ככתבן וכדלקמיה:

ומפרש רבי יוסי ב"ח. מה יאמרו דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וכתיב או מכור לנכרי. וה"פ דלמאי דפליג ר"מ ור"י בבבלי פסחים וע"ז דף כ' לר"מ אחד גר וא' עכומ"ז בין במכירה בין בנתינ' והא דכתיב או מכור ההוא להקדים תיננה דגר למכירה דנכרי ור"י סבר דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה ודייק מדכתי' או מכור דאלו להקדים לא צריך קרא כיון דגר אתה מצוו' להחיותו סברא הוא והקשו התוס' בע"ז כיון דסברא הוא למה נכתבה נתינה דגר כלל במכ"ש ממכירה דנכרי ידעינן ותירצו דאי לא כתב נתינה דגר ה"א דאסור ליתן לו נבילות כדי שיתן לב להתגייר לגמרי ע"כ. והיינו דקאמר הכא לדידך דאמרת דצריך לקבל עליו כל המצות חוץ מנבלות וא"כ מעכשיו יאמרו להחליט כר"י דדברי' ככתבן מדכתיב או דלא קשיא ל"ל נתינה דגר כלל כיון דע"כ לדידך סברא הוא להקדים משום דאיכא למימר דהוי אמינא דאסור ליתן לו כיון שאינו חסר אלא אכילת נבלות ויתן לב להתגייר:

אית תניי תני כו' עד שיכפור כו'. כלומר דאינו צריך אלא לכפור בעכומ"ז ובהא לחודי' סגי ופלוגתא היא שם פרק השוכר את הפועל דף ס"ד:

עד שיכפור בעכומ"ז כעכומ"ז. כלו' שיבטל העכומ"ז שלו וקמ"ל בזה דגר תוש' מבטל העכומ"ז כמו העכומ"ז. ובעיא היא שם:

מדברי כולהון כו'. קושיא היא דמאי קמ"ל ר' בא בזה דאפי' למ"ד דעובד עכומ"ז ואינו צריך לקבל עליו אלא שלא יאכל נבילות אע"פ כן מבטל הוא העכומ"ז כעכומ"ז:

דעל כן מה כו'. כלו' דאי לאו הכי דאשמעינן ר' בא מה הייתי אומר דאינו מבטלה אליבא דהאי מ"ד הואיל והוא מצוו' על עכומ"ז:

ועכומ"ז אינם מצווין על עכומ"ז. בתמי' ואפ"ה מבטלין וכן גר תושב. ומשני רבי יוסה דלהכי איצטריך למימר שלא תאמר הואיל ושוה לישראל באלו ג' דברים כו' ולא יבטל כישראל:

לפום כן. צריך לאשמעינן דאפ"ה מבטל כעכומ"ז הואיל ובר מיפלח לעכומ"ז הוא. אבל בבבלי קאמר רב נחמן שם מסתברא דפלח מבטל דלא פלח לא מבטל:

מאן תנא בלא יעשוק. דקאמר לעיל דגר תושב יש בו משום לא תעשוק שכר שכיר:

רבי יוסי בר' יהודה היא כדתני כו'. ברייתא בבלי ב"מ דף קי"א:

ר' יודה כו'. זו מילתא באפי נפשה ופלוגתא היא ג"כ בכריתות דף ט' ושם גריס רבי יוסי כר"ש דהכא:

כישראל בי"ט. דאוכל נפש בלבד מותר אף לגר תושב בשבת כן:

כישראל בחולו של מועד. דמותר לו כל מלאכת האבוד:

מגבב. מלקט כדי שלא יתקלקל מה שנקצר כבר:

כתיב וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו (שמות י"ב). ודייקינן עבד איש ולא עבד אשה בתמיה וברייתא היא בבלי החולץ שם:

אלא דהכי דרשינן עבד איש. עבד שהוא גדול ובן דעת אתה מוהלו בע"כ אבל בן איש נכרי בעלמא שאינו עבד אי אתה מוהלו בע"כ:

ורבי יוחנן בעי עלה דמשמע בן קטן דלאו איש הוא אתה מוהלו בע"כ:

ואפילו כבנו של אורכניס בתמיה. אורכניס שם עשיר וגדול בדורו היה וכן מצינו בש"ס הזה בכמה מקומות כעין זה כלו' דמתמ' דהיכי ס"ד לומר דאתה מוהלו בע"כ:

הא כיני. כלומר כה"ג נמי אשכחן דבעי רבי יוחנן כעין זה:

מצא בתוכה תינוק מושלך. מתני' היא במס' מכשירין פ"ב בעיר שישראלי' ונכרים דרין בה ומצא בה תינוק מושלך אם רוב נכרים נכרי וקאמר עלה דאם הטבילו לשם עבד כו' ובעי רבי יוחנן נמי עלה דאפילו הוא כבנו של אורכינס אמרינן דמטבילו לשם עבד בתמיה:

לא אמר כן. כהאי דרשא דלעיל אלא דהכי דריש עבדך עבד שלך אתה מוהלו בע"כ ואי אתה מל בע"כ בנך איש דגר הבא להתגייר אין לו כח למול בנו גדול בע"כ. וזה כלשון הב' דפירש"י שם:

כההיא כו'. דאמר לעיל הלוקח עבדים ע"מ למוהלן דמשמע דע"מ שלא למוהלן רשאי לקיימן ואין יכול למוהלן בע"כ ומהא דאמרינן הכא סייעתא לרבי הילא:

מה נפשך. כלומר טעמא הוא דמפרש דאם ע"מ למוהלן לקח כעבד איש הוא ואין רשאי לקיימן ומוהלן בע"כ:

ואם ע"מ שלא למוהלן כבן איש הוא. דמתחלה התנה ע"מ כך ואין יכול לכופן:

המשוך. מהול שנמשכה ערלתו וכסתה העטרה:

והנולד מהול. ולא הטיף ממנו דם ברית:

משום קנס. אמשוך קאי וסבר לה כרב הונא בבלי פירקין דף ע"ב דמן התורה אוכל אלא דרבנן גזרו משום קנס או משום גזרה דנראה כערל וכדמסיק דאיכא בינייהו דאם משך אחר כו' דקנס ליכא וגזירה איכא:

המול ימול. מכאן דגזירת הכתוב לשתי מילות:

לציצין. שנשתיירו ולא חתך כל הערלה:

עד כדון. זו היא אליבא דר"ע דאמר לשונות הכפולים במקרא לרבות באו:

כרבי ישמעאל. אבל לר"י דאמר לשונות כפולין הן ודיבר' תורה כדרכה וכדרך לשון בני אדם כדחשיב:

מנלן. לפריעה ולציצין:

למולות. לשון ריבוי:

רב אמר. דפליג אדרש' דלעיל וס"ל לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו:

כשהוא מהול. ודריש המול שהוא מהול ימול פעם שנית:

המול ימול מכאן כו'. וקרי ביה המל ימול:

ואצ"ל עכומ"ז ערל. כלומר אע"ג דנימול הוא כערל דמי דאין הערלה קרוי' אלא על שם עכומ"ז כדאמרינן פ"ג דנדרים:

אתה וכל כיוצא בך. דבכלל ברית הן:

מפני שהוא מהול. שמל לשם דמו' יונה שמצאו בראש הר גריזים ועובדין לה. בבלי ע"ז שם:

לידי סכנה. שלא יעשה כרות שפכה:

בימי בן כוזיבא. שמשכום עכומ"ז באונס בכרך ביתר וגברה יד בן כוזיבא ונצחום ומלך על ישראל שתי שנים ומתצה וחזרו ומלו בימיו:

מלו וחיו. ובבבלי פירקין לא גריס וחיו:

המשוך. לא שייך הכא וכן בבבלי פר"א דמילה לא גריס ונראה דחסר כאן וצ"ל דכתיב את בריתי הפר לרבות המשוך וסיומא דברייתא דלעיל היא וכמו דגריס בבלי וכן הוא בתוספתא שם:

הנולד מהול כו'. בבלי שם:

ערלה כבושה. העור דבק עם הבשר:

הלכה כדברי התלמיד. רבי שמעון ב"א דלר' יהודה שם פליגי ב"ש וב"ה בנולד כשהוא מהול:

הדא אמרה ערל ברור הוא. דלא קאמר מפני שספק ערלה כבושה היא אלמא דודאי ערל הוא ומחללין עליו את השבת:

ורבי אבהו. פליג דלחומרא אמר ערל כבוש' דבחול צריך להטיף אבל אין מחללין עליו את השבת:

אתיליד ליה חד בר כן גרסינן. וכן הוא פר"א דמילה שנולד לו בן כשהוא מהול ומישמש בו להטיף דם ברית ונסתכן ומת:

ורבי אבין. אמר לא מת ע"י כן אלא שנעשה כרות שפכה שחתך מן הגיד מהעטר' ולמעלה וכן הוא בבלי שם:

ונתענה עליו שימות. שאינו ראוי לבא בקהל:

ערלתו ודאי דבההוא קרא כתיב וביום השמיני וילפינן מיניה ואפי' בשב' וכתיב ערלתו דמשמע מיעוט ערלתו של זה ולא של אחר ולמעוטי ספק וכל הני דחשיב ספיקי נינהו:

בין השמשות. שנולד בין השמשות וספק אם שבת זמנו הוא ור' יהודה לקמן יליף טעמי':

שב"ש אומרי' צריך להטיף. ומודו דאין מחללין עליו את השבת:

תמן תנינן. בריש חגיגה:

מה אמר בה רבי יודה. אם פליג הוא באנדרוגינוס ומחייבו בראייה כמו דמחשיב ליה לזכר ודאי לענין מילה:

נישמעינה. לזה מן זו הברייתא:

אף הסומא. פטור מן הראייה ואמתני' דהתם קאי:

לית בר נש. לא שייך לו' אף אא"כ דמודה הוא בדברי הראשון וש"מ דלרבי יודה אנדרוגינוס פטור מן הראיה:

ופריך מחלפא שיטתיה. קשיא דר"י אדר"י:

תמן. דהתם בראיה מודה לרבנן דזכורך למעט אנדרוגינוס:

והכא. במילה אמר זכר לרבות אנדרוגינוס:

ומשני דשאני הכא דר"י ורבנן מקרא א' הן דורשין. אלא דרבנן נקטי לרישא דקרא לדוקא ור"י לסיפי' וכדמפרש ואזיל:

רבנן דורשין ערל. דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו' ומדכתי' ערל מה תלמוד לומר זכר אלא לדרשא אתא עד שיהא כולו זכר ולמעט אנדרוגינוס:

ורבי יודה דריש זכר. לדוקא לומר דביה לחוד סגי ומה תלמוד לומר ערל אלא לדרשא ואפילו מקצת ערל חייב כרת:

כל זכורך כו'. ולא משמע ליה כל לרבות:

תמן תנינן. פר"א דמילה:

שעה אחת. ונתרפא אפ"ה ממתינין לו עד ל' יום מפני הסכנה. ובבבלי שם קאמר ז' ימים מע"ל מיום שחלצתו חמה:

מהו להאכילו מחלבה. מחלב הנעשה מחטי תרומה כלומר אי כערלה שלא בזמנה היא ואמרינן לקמן דלא מעכבא בתרומה או דלמא הואיל שכנגדו בריא בר מימהל הוא ערלה הויא ומעוכב מן התרומה:

נשמעיניה כו'. ופשיט לה ממתניתין דקאמר הערל לא יאכל ומשמע דאפילו ערל שמתו אחיו מחמת מילה ואע"ג דאי אפשר לו למול מפני הסכנה הוי ערל כיון שהגיע הזמן וה"נ לא שנא. וכפירש רש"י ז"ל במתני וכן הביאו התו' שם ראיה לפירושו מההיא דהכא:

אין ערלה כו'. דאע"ג דאמרי' בתוך שלשים דלאו בר מימהל הוא מעוכב הוא מן התרומה מ"מ קודם ח' לאו ערלה היא דעדיין לא הגיע זמנה:

משמיני והלאה. דאז הוי ערלה ואע"ג דאי אפשר למול מחמת אונס:

ותני כן. דמשמיני והלאה הוי ערלה:

לילי שמיני מה את עבד לה. אם כהגיע זמנה מחשבינן או דילמא כיון דלילה לאו זמן מילה היא ערלה שלא בזמנה כו':

ופשיט לה מן מה דתני כו'. ברייתא היא בפ"ק דזבחים דף י"ב דסבר לילה אין מחוסר זמן וכן נמי הכא ליל שמיני כשמיני וערלה הוי:

ותני כן כל שבעת ימים כו'. ולא ליל שמיני:

בחופה רוב גובהה. לא תימא רוב עטרה דקתני רוב היקיפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד וכן הוא בבבלי שם:

רוב גגה. במקום גובהה ביותר ומיקל מדרבי אבינא:

שהוא מקשה. האבר שמתוך הקישוי מתפשט בשרו ואם אז נראה מהול א"צ למולו. וכן הוא שם:

וענוש כרת. בבבלי שם דף קל"ג מוקי אאומן גבי ציצין המעכבין ובבין השמשות דשבת משום דעביד חבורה ולא קיים המצוה וכן הכא לענין פריעה וכדלקמיה:

בשאין ביום. שאין עוד שהות בשבת כדי לגמור הפריעה דעביד חבורה בלא מצוה:

אבל אם יש. שהות כדי לגמור ג"כ הפריעה אפילו איש אחר ממרק:

ואינו חושש. הראשון משום דאמר להו אנא עבידנא פלגא דמצוה אתון עבדיתון פלגא דמצוה:

כל שעה שהוא עוסק. שלא סילק ידו חוזר בשבת ואפילו על ציצין שאינן מעכבין דכולה חדא מילתא היא וניתנה שבת לדחות אצלה:

פירש. שסילק ידיו:

אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין. דהרי הן כמילה עצמה אבל על שאינן מעכבין אינו חוזר דהוי כהתחלה בפני עצמה:

דברי ר"י. ולדברי ר' יוסי לעולם חוזר ואפי' על שאינן מעכבין:

היידן ר"י. הי ר' יוסי:

ההיא דתנינן תמן. סוף פ"ג דסוכה:

מפני שהוציאו ברשות. מצוה שהיה טרוד במצוה וכדמוקי האי תלמודא שם טעמי' דרבי יוסי כדתני' כך הי' מנהג בירושלים אדם הולך לבה"כ לולבו בידו נכנס לבקר החולה לולבו בידו כו' דאלמא אע"פ שעשה המצוה ואינו אלא משום חיבוב מצוה בעלמא טעה בדבר מצוה קרינן ביה ופטור אם הוציא לר"ה בשבת ומדחזינן דר' יוסי מיקל בגמר מצוה הכא נמי חוזר אע"פ שעשה המצוה דכולה גמר מילתא היא:

אף בסכין כו'. לשון שאילה הוא אם אף בסכין של מילה או במצ' ושכח והוציאן לרה"ר מחמת טירדא פטור לרבי יוסי:

ופשיט לה ממה דאמר כו'. דאלמא אפי' לשאינו עיכוב מצוה חוזר כמצוה עצמה הואיל וניתנה שבת לדחות וכן במכשירי מצוה פטור לר"י אם שכח מחמת טירדא כמצוה עצמה:

אם לא ידעה כו' הרי אלו יאכלו. ואע"ג דמצפה ומשתמרת לביאתו:

דרבי לעזר ור"ש היא. דאמרי בפרק הבא על יבמתו אלמנה לכ"ג כו' מן האירוסין יאכלו בתרומה משום דמשתמרת לביאה פסולה אוכלת בתרומה:

ד"ה היא. ואפילו תימא ר"מ היא דאמר שם משתמרת לביאה פסולה לא אכלה דשנייא הכא שלא הוסיף בה קנין אחר לאחר שנעשה פצוע דכא לפוסלה דהרי לא בעלה אחר כך. ובבלי פירקין אמר לרבי יוחנן טעמא דכבר אכלה והיינו הך:

אתיין אילין פלוגוותא. דר"ל ורבי יוחנן אליבא דרבי מאיר כהאי פלוגתא דפליגי לקמיה:

שומרת יבם כהנת. אשת כהן:

לפני שני כהנים. משום דלקמיה נקט לה ב' כהנים:

מכיון שהיא זקוקה לביאה פסולה. של זה שעשה בה מאמר פוסלה מהתרומה לר"מ ואע"פ שכבר אכלה:

לכשיבעול. ואפי' לר' מאיר דהואיל וכבר אכלה בפני בעלה וזה לא הוסיף בה קנין לאחר שנעשה פצוע דכא:

וא' פסול. מתחילה ועשה בה הפסול מאמר:

אף ר"י מודה. דפסלה דהרי עשה בה קנין אחר פסולו:

עשה בה הכשר מאמר. מהו אי מדמינן לה כמו עשה בה מאמר ונעשה פסול כדלעיל דהא הכא נמי עדיין לא נקנית להכשר דהרי אין מאמר קונה קנין גמור:

מחלוקת ר"י ור"ל. דלר"ל פסלה אליבא דר"מ כיון דעדיין לא בא עליה כזקוקה לפסול מיקריא ולר"י לא פסלה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף