פני יהושע/גיטין/עב/א

פני יהושע גיטין עב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תוספות בד"ה משום כיסופא דסופר כו' הוי מצי לשנויי כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיח כו' עכ"ל. לפי מאי דפרישית נראה שאין מקום לקושייתם דבלא"ה סוגיא דשמעתין ע"כ כמ"ד כשר ותעשה דאי למ"ד כשר ול"ת מאי מקשה עד שיאמר אמרו מיבעיא ליה הא אסור מיהא לכתחילה אע"כ דאליבא דמ"ד כשר ותעשה איירי הכא ונהי דלענין חתימה לכ"ע כשר ול"ת מ"מ מקשה שפיר ליתני עד שיאמר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו כן נ"ל נכון וכ"ש למאי דמשמע דהא דמשנינן אלא כולה ר' יוסי היא תירוצא דאביי גופא היא ואליביה שקלינן וטרינן בהא וא"כ הא שמעינן לאביי בפרק כל הגט דטעמא דמתניתין משום בזיון ואם כן מהיכא תיתי ס"ד דפסול באומר אמרו הא לא שייך בזיון הבעל באומר אמרו אע"כ דאתי לאשמעינן דכשר לכתחילה אלא שאין זה מוכרח דאפשר דלא איירי הכא אליבא דאביי דאיהו בעי לאוקמי כר' מאיר דוקא. ולמאי דפרישית לעיל סוף פרק התקבל דהא דאמרינן מעיקרא שם כשר ול"ת לא שכיח היינו דוקא אליבא דשמואל כמו שהארכתי אבל לרב חסדא דמוקי מתני' דחתם סופר כר"י ע"כ סבר דכשר ול"ת שכיח אליבא דשמואל נמי הדר ביה הש"ס מהאי סברא לגמרי דכשר ול"ת לא שכיח א"כ בלא"ה אתי שפיר הא דלא מייתי בשמעתין הא מילתא דכשר ול"ת לא שכיח וזה ברור ועיין בחידושינו שם:

גמרא תניא כוותיה דרב אשי כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו כו' הרי הגט בטל. כאן ודאי יש להקשות כמו שהקשיתי במשנתינו שאם נפרש דבין בכתב סופר שלא ע"פ הבעל אף ע"פ שחתמו העדים ע"פ הבעל אפ"ה בטל לגמרי וכן להיפך וא"כ קשה ממה נפשך אי כר' מאיר דעידי חתימה כרתי אמאי מיפסל בכתיבה ותיפוק ליה דאפילו מצאו באשפה כשר ואי כר"א דעידי מסירה כרתי א"כ בחתימה שחתמו שלא ע"פ ציווי הבעל אמאי הוי בטל מדאורייתא דהא בריש מכילתין משמע להדיא דלא הוי אלא כמזוייף מתוכו בחתימה שלא לשמה ולא הוי אלא פסול מדרבנן ולא בטל ובשלמא לשיטת הגאונים שהביא הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גירושין דין ח' דבחתימה שלא לשמה בטל מדאורייתא אתי שפיר אבל להרמב"ם ז"ל וסייעתו ודאי קשה וכאן לא שייך לפרש כדפרישית במתניתין דהכא גרע ממצאו באשפה כיון שעברו על ציווי הבעל או משום בזיון דבעל שהרי בברייתא דהכא בכתב הסופר לשמה וחתמו העדים לשמה לא ציוה הבעל כלום ולא שייכי הנך טעמי אם לא שנאמר דבברייתא דהכא איירי שכתב הסופר שלא בציווי הבעל וגם חתמו העדים שלא בציווי הבעל והא דאיצטריכו תרווייהו אע"ג דבכתיבה לחוד בטל למאי דקי"ל ע"מ כרתי וכן לר"מ בעידי חתימה לחוד בטל אפ"ה לא קשיא מידי דכיון דברייתא לא מיבעיא קאמר ובזה א"ש טפי הא דמייתי תניא כוותיה דרב אשי דמוכח דלא מיבעיא קאמר וכן נראה עוד דע"כ ברייתא לא מיבעיא קאמר מדקתני אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ואי כדקתני מאי אע"פ דקתני הא ע"כ בהכי איירי כיון דמעיקרא כתבו וחתמו שלא בציווי הבעל וא"כ אם לא מסרוהו להבעל פשיטא דבטל אם נתנוהו שלא בציווי הבעל אלא ע"כ דלא מיבעיא קאמר וא"כ הא דקתני אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו אאינך בבי קאי כגון שאמר הבעל כתבו ותנו או תנו לחוד או אמר אמרו דבכה"ג אתי שפיר לא מיבעיא אם לא נתנוהו לבעל דאיכא למיחש טפי לבזיון הבעל אלא אפי' מסרוהו להבעל נמי בטל כדפרישית במתני' כנ"ל נכון אע"ג דבלא"ה מסקו התוספות שפיר הא דאמרינן תניא כוותיה דמוכח דלא מיבעיא קאמר כמו שפירש רבינו אלחנן בשם ר"י. אלא דאכתי קשה סיפא עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו משמע דכל שלא שמעו קולו בין בכתיבה בין בחתימה בטל וזה א"א אם נאמר דקאי דוקא בדאמר תנו או אמר אמרו וכדפרישית במתני' אבל בכתב סופר שלא בציווי הבעל כלל לא הוי בטל אלא בכתיבה ולא בחתימה דלא הוי אלא פסול וזה דוחק. אמנם ראיתי בכסף משנה שכתב בפ"ג דין ה' דלענין אומר אמרו נמי יש לספק אי הוי בטל או פסול ע"ש באריכות וכ"כ בס' גט פשוט בשם מהר"ם אלשקאר דאפשר דאומר אמרו לר' יוסי גופא לא הוי אלא פסול מדרבנן והא דנקיט בברייתא בטל לא קאי אהנך דלא מתניין בהדיא וכן נסתפק בעל ספר גט פשוט בזה אלא דלענ"ד במחילה מכבוד תורתם של אלו הגדולים לא דקו שפיר בהא מילתא דנראה דלענין אומר אמרו א"א לומר כן דהא לעיל דף ס"ו ע"ב בהא דקאמר שמואל תצא והדבר צריך תלמוד מסקינן דמספקא ליה אי כתב ידן הוא וכתב הגט נעשה כאומר אמרו ומקשינן עלה ומי מודה ר' יוסי באומר אמרו ומסקינן דשמואל פליג ואי ס"ד דלר' יוסי נמי לא הוי אלא פסול שפיר מצינן למימר דשמואל כר' יוסי ס"ל ואפ"ה קאמר שפיר תצא והדבר צריך תלמוד דאי כתב ידן הוא וכתב הגט נעשה כאומר אמרו לא הוי אלא פסול ואם ניסת לא תצא אע"כ דפשיטא לתלמודא דלא שייך כלל שום פסולא דרבנן באומר אמרו אלא מאן דפסל היינו מדאורייתא ויש ליישב בדוחק גדול לפי מה שהארכתי לעיל דף ס"ו ואין להאריך דבלא"ה כתבתי בסוגיא דשמעתין דמכל השקלא וטריא דשמעתין משמע דהא דקתני ה"ז בטל עד שיאמר היינו דבכל ענין ששינה הוי בטל לגמרי ואין צורך לכפול הדברים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. מיהו יש ליישב דהא דמשמע הכא דבטל משום שלא לשמה בין בכתיבה ובין בחתימה היינו אליבא דרבי יהודא דבעי כתיבה וחתימה לשמה כדמוקי ר' אשי גופא מתני' דריש מכילתין דף ד' כר' יהודא ע"ש ומשמע לכאורה דהיינו מדאורייתא דוכתב לה ספר כריתות אתרווייהו קאי. אמנם למאי דפרישית שם דר' יהודא נמי לא בעי חתימה לשמה אלא מדרבנן דהו"ל כמזוייף מתוכו ע"כ צ"ל כשיטת הגאונים החולקים על הרמב"ם ז"ל וס"ל דמזוייף מתוכו לענין שלא לשמה נמי הוי בטל כמו שהביא הרמב"ם ז"ל בשמם כנ"ל ודוק היטב:

שם קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב. אף שאין דרכי בחיבורי זה לכתוב מה שנוגע לפסק הלכה זולת מה דאתיא לן ממילא משקלא וטריא דשמעתין עכ"ז לא אוכל להתאפק ומילתא דתמיה מידכר דכירנא שכל הפוסקים כולם כא' פסקו דלא כרב כהנא אמר רב משום דרב אשי דבתראה הוא מסיק הכא לאפוקי מדרב כהנא אמר רב וקשיא לי טובא מאי שנא מאומר אמרו דאע"ג דאמר רב אשי נמי לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו אפ"ה כתב ר"י בעל התוס' וכמה מגדולי הפוסקים כמוהו דקי"ל כשמואל דפליג אדר"י לעיל דף ס"ו ונהי דרב אשי בתראה הוא וקאמר לאפוקי היינו דלפרש ברייתא מסיק הכי אבל אין בזה הכרח דס"ל כהאי ברייתא כיון דלא אשכחן דפליג בהדיא אדשמואל וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ' המגרש גבי חתם סופר ועד וא"כ לענין חרש המדבר מתוך הכתב נמי אית לן למימר הכי דרב אשי לפרש לשון הברייתא מסיק הכי ומיתוקמא כרבנן דרשב"ג דמייתינן לעיל בדף הקודם אבל לעולם דשפיר מצי סבר כרב כהנא אמר רב דפסק לעיל כרשב"ג דחרש המדבר מתוך הכתב יכול לגרש ולא אשכחן מאן דפליג דר' יוחנן גופיה ואביי לא קאמרי אלא חלוקין עליו חביריו על רשב"ג אבל לענין פסק הלכה לא איירי ואע"ג דהלכה כסתם משנה היינו היכא דלא איירי אמוראי בהדיא משא"כ הכא דרב פסק בהדיא כרשב"ג ויש ליישב ולענ"ד צריך עיון:

תוספות בד"ה קולו לאפוקי כו' אלא למעוטי חרש דמסתבר למעוטי כמו תן גט זה לאשתי כו' עכ"ל. לשונם בזה אינו מדוקדק וכוונתם דדוקא חרש מסתבר למעוטי כיון שאינו בן דעת משא"כ בנשתתק דבן דעת הוא וכ"ש פיקח גמור ודאי מהני הרכנה וכ"ש כתיבה כיון דקים לן שמתרצה לא בעינן קול כמו בתן גט זה לאשתי דמהני היכא דקים לן שמתרצה וק"ל ובעיקר דבריהם כבר כתבתי בסוגיא דרב כהנא אמר רב שזה שיטת ר"י בעל התוס' אבל רבינו תם והרא"ש והרשב"א ז"ל כתבו דלא ממעטינן הכא אלא כתיבה דגרע מהרכנה ולפ"ז לא מהני כתיבה אפי' בנשתתק וכ"ש בפקח גמור וכמו שהארכתי בזה וכאן אין להאריך יותר:

משנה זה גיטך אם מתי לא אמר כלום ופרש"י ז"ל דמשמע לכשאמות ואין גט לאחר מיתה. ויש לדקדק במאי איירי אי בדלא כפליה לתנאיה הא קי"ל דלא הוי תנאי כלל והתנאי בטל והמעשה קיים א"כ אין כאן גט לאחר מיתה ואי בדכפלי' לתנאיה ואמר נמי אם לא מתי לא יהא גט אכתי אמאי לא אמר כלום דמסיק אביי דכיון דלא אמר לה מהיום כמאן דאמר לאחר מיתה דמי והיאך דמי כלאחר מיתה דהא מפיק לה בפירוש בלשון תנאי ומלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' גירושין נראה מבואר דבדכפליה לתנאיה אע"ג דלא אמר מהיום הוי גט ופי' המגיד משנה כדפרישית אלא שהבעל לחם משנה הקשה עליו דא"כ הוי לן למימר דתנאי בטל ומעשה קיים ולענ"ד משום הא לא איריא דלעולם בדלא כפלי' איירי ואפ"ה לא שייך לומר תנאי בטל ומעשה קיים דכיון שלא אמר מהיום הו"ל כמאן דאמר לאחר מיתה וא"כ אין כאן לשון תנאי כלל אלא לשון קביעות זמן לכשימות ומש"ה לא אמר כלום ועוד נפרש בזה לקמן גבי הא דאתקין שמואל בגיטא דף ע"ה ע"ב ובסוף פירקין גבי ולכשתצא חמה מנרתיקה ע"ש:

תוספות בד"ה מהיום אם מתי כו' כתב רבינו תם מהיום אם מתי אם מת בו ביום לא ידענא מה אדון בה כו' עכ"ל. אע"ג דבכל גיטי דעלמא שמתגרשת ביום הכתוב בו לא מספקא לן אי מתגרשת מתחלת היום או מסופו אע"ג דלא כתבינן שעות מ"מ כיון דמשעה שבא גיטה לידה מתגרשת אין כאן מקום ספק כלל ודוקא במהיום אם מתי יש לספק כיון שלא נגמרו הגירושין משבא הגט לידה לא מיבעיא לר' יהודא דאמר לקמן הרי היא כאשת איש לכל דבריה אלא אפילו לר' יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת מ"מ לא נגמר הגט מיד והיינו מטעם שכתבו התוס' לקמן דמסתמא דעתו לאחר הגט כל מה שיכול ומש"ה מספקא ליה לר"ת כן נ"ל וק"ל:

רש"י בד"ה ור' הונא כרבי יוסי כו' דאם לא נתן לו הגוף מעכשיו למה נכתב זמן בשטר המתנה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה טובא דלפי זה מאי מדמה רב הונא גט למתנה דהא בגט לא שייך האי טעמא כלל דבלא"ה צריך לכתוב זמן בגט דגט שאין בו זמן פסול כדאיתא לקמן דף פ"ז ושם יבואר דלרוב הפוסקים אפילו בדליכא עידי חתימה אלא עידי מסירה לחוד נמי פסול ולכאורה היה נ"ל דבגט שכ"מ שאומר אם מתי לא בעינן זמן כלל ואדרבא קשיא לי כיון דקי"ל באומר מהיום אם מתי דלר"י ור' יוסי לקמן לא נגמר' הגירושין אלא לאחר מיתה ולגירסת רש"י ותוס' לקמן הכי קי"ל כחכמים דימים שבינתיים מגורשת ואינה מגורשת וא"כ היאך כותבין זמן בגט זה הא הו"ל גט מוקדם וליכא למימר דאיירי שכותב זה התנאי בגט מהיום אם מתי דתו ליכא למיחש לבת אחותו ולא לפירות כיון שנכתב בפירוש בגט אלא דבשמעתין בסמוך משמע להדיא דאדרבא בגט איירי שאומר התנאי בעל פה מדאמרינן מספקא לן אי אמר רבי יוסי בע"פ וכן פרש"י ז"ל להדיא כגון בגט שכתב כהלכתו וכשמוסרו לה אומר זה גיטך אם מתי וכמו שאפרש עוד בסמוך דלרש"י והרי"ף והרמב"ם ז"ל וסייעתו אין לכתוב שום תנאי בגט וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי לא מיפסל משום מוקדם וליכא למימר נמי דאיירי שמגרשה ע"י שליח וכשיטת הסוברים דגט מוקדם כשר ע"י שליח משום דקלא אית ליה כמו בגט הבא ממדינת הים אלא דלשון המשנה דקתני זה גיטך אם מתי לא משמע דאיירי ע"י שליח וכמו שאפרש עוד לקמן במשנה דלא תתייחד עמו אלא בפני עדים ועוד דלעיל פרק המביא תניין דף י"ח משמע להדיא דאפילו בגיטין הבאין ממדינת הים לא סמכינן אהא דאית להו קלא אלא משום שהעדים רואין שלא נמסר ביום שנכתב וע"י כן אית להו קול ומסקו אדעתייהו יום המסירה וכמ"ש שם התוס' בד"ה הנהו קלא אית להו דמה שכותבין זמן בגיטין הבאין ממדינת הים אע"ג דזמן הגט לא מהני ביה מידי אלא משום שע"י הזמן יש לו קול כשניתן אח"כ ע"י השליח דוקא כמ"ש שם התוס' בד"ה עד שעת נתינה ע"ש. נמצא דכל זה לא שייך כאן דאפילו את"ל שמגרשה ע"י שליח אכתי לית ליה קלא כיון שנמסר ביום שנכתב ואכתי הו"ל מוקדם כיון שאין הגט חל אלא לאחר כמה ימים. ואף את"ל דגט שכ"מ כי האי שמגרשה על תנאי אם ימות אית ליה קלא וכמדומה לי שראיתי סברא זו באיזה ספר דגט על תנאי יש לו קול ונעלם ממני אלא דסוף סוף זמן הגט לא מהני ביה מידי דאדרבה גרועי מגרע שקרוב להיות מוקדם כיון שאין הגט חל מאותו זמן דנהי שכותבין זמן בגיטין הבאין ממדינת הים היינו משום שע"י כך יצא הקול שרואין העדים שלא נמסר ביום הכתיבה משא"כ הכא שנמסר ביום הכתיבה ואפ"ה אינו חל מיד אין צורך כלל לכתוב זמן בגט ושייך שפיר לומר זמנו של שטר מוכיח עליו כמו במתנה. אלא שלא מלאני לבי לפרש כן דא"כ בכל גיטין שנכתבו על תנאי דאם דקי"ל שאינו גט אלא לכשיתקיים התנאי נמי תיקשי לן הכי כיון שאין כותבין התנאי בגט אלא בע"פ אמאי לא מיפסלי משום מוקדם ונצטרך לומר ג"כ דאית להו קלא וא"כ יוכשרו כשאין בהם זמן ולא ראיתי שהתעורר שום מפרש או פוסק בזה והדבר צריך תלמוד ועוד לפ"ז תיקשי הא דאמרי' בשמעתין מתניתין כרבנן ורב הונא דאמר כר' יוסי ואמאי לא מוקי רב הונא מתניתין נמי כר' יוסי ואיירי כשלא נכתב זמן בגט סוף דבר פשטא דמילתא משמע שכותבין זמן בכל הגיטין ולא פלוג רבנן וא"כ לפי מה שפי' רש"י בהאי דאמרינן במתנה זמנו של שטר מוכיח עליו דהיינו משום דאל"כ למה הוצרך לכתוב זמן ותיקשי לן טובא דה"ט לא שייך כלל בגט לכך נלע"ד בכוונת רש"י ז"ל דבעיקר מימרא דרב הונא דלענין גיטין סבר ר' יוסי דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו לא הוצרך לפרש שום טעם דרב הונא אזה גיטך אם מתי קאי וכיון דאמר אביי דאם שתי לשונות משמע אמרינן שפיר דזמנו של שטר מוכיח על לשון אם דמהיום מגרש לה ואם לשון תנאי הוא והיינו נמי טעמא דרבותינו בסמוך לענין אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש דהתירוה לינשא מה"ט דסברי כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח על לשון אם דלשון תנאי הוא כיון דבלא"ה שתי לשונות משמע וכדמסיק נמי אביי בסוף פירקין גבי אם תצא חמה מנרתיקה דלר' יוסי מגורשת למפרע אמנם מצאתי לרשב"ם ז"ל בפ' גט פשוט שכתב דר' יוסי ס"ל כר"א דע"מ כרתי ולא בעינן זמן אלא דאכתי ע"כ האי סוגיא לענין דכשר בדיעבד אבל לכתחלה לכ"ע בעינן זמן שלא תצטרך להביא ע"מ לפנינו וכן משמע להדיא מסוגיא דלעיל גבי מפני מה תקנו זמן וע"ש בחידושינו. משא"כ לענין מתנה דאיירי בה ר' יוסי שהוא בלאחר מיתה דלא שייך בלאחר שתי לשונות וא"כ מהיכא תיתי נאמר דזמנו של שטר מוכיח ונצטרך לומר דהא דקאמר לאחר מיתה מיהדר קהדר ביה והא קי"ל יד בעל השטר על התחתונה וכ"ש דלשון לאחר לא שייך כלל למפרע וכמו שכתב רש"י ז"ל להדיא סוף פירקין גבי לכשתצא חמה מנרתיקה דאפילו לר' יוסי לא שייך בכה"ג לומר זמנו של שטר מוכיח כיון דקאמר בהדיא שלא יחול אלא לכשתצא ומ"ש במתנה דלר' יוסי זמנו של שטר מוכיח מש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דבמתנה מוכחא מילתא דזמנו של שטר מוכיח דאם לא נתן לו הגוף מעכשיו למה נכתב זמן בשטר משא"כ בגיטין דלא שייך האי סברא כדפרישית דלעולם צריך לכתוב זמן מש"ה לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח בלאחר מיתה אלא באם דוקא והיינו דללישנא קמא דרב הונא לא מתני לה אסיפא וכמו שאפרש עוד בטוב טעם אף ללישנא בתרא דר' הונא בסמוך דמתני לה אסיפא עיין עליו זה נ"ל ברור כשמש בכוונת רש"י ז"ל דאזיל ביה לשיטתו דסוף פירקין וכמו שאפרש שם בעזה"י ודוק היטב:

תוס' בד"ה הכי אמר רב הלכה כר' יוסי והא דאמר בפר' בתרא אתקין רב כו' אין זה אלא לשופרא בעלמא כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה אמאי לא ניחא להו דלרב מספקא ליה אי הלכה כר' יוסי בעל פה כדמסקינן בשמעתין דלרב הונא מספקא ליה ומש"ה הוצרך רב לתקן מיומא דנן לאפוקי מספיקא וכן הקשה מהרש"א ז"ל. מיהו מצינן למימר דאכתי קשיא להו ללישנא בתרא דרב הונא דמתני לה אסיפא וא"כ משמע דהא דלא מתני נמי ארישא היינו משום דברישא לר' יוסי חליצה נמי לא בעיא דלא שני ליה בין זמנו של שטר בתנאי בכתב לבעל פה כדפשיטא ליה לרבה ומש"ה לא משמע להו דלרב מספקא ליה בע"פ. ויותר נראה לי דא"א לומר כלל דלרב מספקא ליה בע"פ והיינו לפי מה שפירש רש"י ז"ל דריעותא דתנאי בע"פ היינו משום דאיכא למימר מיהדר הדר ביה מזמן השטר וא"כ מה הועיל נמי במאי דתקין בגיטא מיומא דנן ולעלם ומשמע שכותב לשון זה בגט ואכתי לא מהני אי מתנה לאח"כ שום תנאי דאיכא למימר הדר ביה ממה שכתב מיומא דנן והיה לו לתקן שיאמר כן בעל פה אע"כ דרב לא שני ליה בין כתב לבע"פ כן נ"ל נכון אלא דמל' התוספות בסמוך בד"ה אי אמר לא משמע כן ודו"ק. ובזה נתיישב' לי ג"כ שיטת הרי"ף שכתב בפ' יש נוחלין לתרץ קושיא דרב אדרב ומחלק בין ממונא לאיסורא ופירשו כל מפרשי דבריו דהיינו משום דמספקא ליה לרב ומשום חומרי דעריות לא פסיקא ליה בגיטין וא"כ קשיא לן דטפי הו"ל למימר דמספקא ליה לרב בעל פה כדאמרינן בשמעתין ולמאי דפרישית אתי שפיר דלענין תקנתא דרב מיומא דנן ולעלם לא שייך לומר דשני ליה בין כתב לבע"פ. והרמב"ם ז"ל מחלק ג"כ בין ממון לגיטין וכתב הכסף משנה משום דבגיטין שצריך לכתוב זמן לא אמרי' זמנו של שטר מוכיח ומלבד מה שהארכתי דא"א לומר כן עוד יש לתמוה שחילוק זה לא נזכר בשמעתין ואין להאריך יותר:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.