ערוך לנר/סנהדרין/פד/ב

ערוך לנר סנהדרין פד ב

דף פ"ד ע"ב פרק עשירי

במתניתן ואלו הן הנחנקין. עיין בר"ן שהאריך לבאר קדימת פרק כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב לפני הך פירקא ויש ליישב גירסת הספרים דנקדים פרק זה משום דלאחר שסיים לבאר הסוגי' ג' מיתות הקודמים מבאר ג"כ אותן שהם בחנק ולאחר שסיים ד' מיתות מבאר אותן שאין עונשין ע"י מיתה רק ע"י שאין להם חלק לעוה"ב וכמ"ש רש"י ריש פ' חלק ואיידי דתני דעיה"נ אין להם חלק לעוה"ב מפרש שאר דיני עיה"נ שלא פי' עוד ואחר כך תני מסכת מכות ואף דמתניתן דכיצד עדים נעשים זוממין קאי אמתניתן דזוממי בת כהן ובועלה והרי לפ"ז מפסיק עוד מתניתן דפרק חלק אין זה זרות דהא ריש מסכת שבועות קאמרינן דמתניתן דשבועות קאי אמה דסליק במכות חייב על הראש שתים וגם שם מפסיק עוד במשנות רבות ע"ש:

שם בגמרא אלא למ"ד חנק חמור מא"ל. ק"ק לפי דעת ר"ת בחולין (דף י"א ע"ב) דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רוב א"כ אפשר דמכה אביו איירי בהורגו דא"כ איך מיחייב חנק דלמא לאו אביו הוא ואי משום דאזלינן בתר רובא הא גם אי לא אזלינן מ"מ חייב סייף משום רוצח והרי ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רוב ובמקום אחר הארכתי בישוב דעת ר"ת על מכונה:

שם חנק חמור מא"ל. ק"ק הא מ"ד דחנק חמור הוא ר"ש ולפי מה דמוכח לעיל (דף ע"ט ע"ב) סבירא ליה לר"ש כרבי ורבי מפקא מתנא דבי חזקיה וכמימרא דרבא שם וא"כ ר"ש ע"כ לא ס"ל לדחזקיה וקשה לדידיה קושית הש"ס דלקמן היקשא ל"ל וע"כ צ"ל דאתיא היקשא למכה אדם לרפואה פטור וא"כ ע"כ מוכח דמכה אביו ואמו לאו היינו הכאת מיתה דא"כ איך שייך דלרפואה פטור ולפי תירוץ קמא דהתוס' לעיל ד"ה ומפקא מדרבנן א"ש אבל לתירוץ בתרא קשה לכאורה:

שם וכתיב או באיבה. הוצרך גם לפסוק זה דאי מקרא קמא ה"א דאדרבה הכא גלי קרא דמיתה הוא ומשם ילפינן בכל מקום אבל מדהוצרך הכתוב גם גבי או באיבה לכתוב וימות מוכח דדוקא באותן דגלי קרא מיתה בפי' הוא מיתה הא בשאר הכאה בלא מיתה:

שם ה"א אפילו נפלים. זה ודאי דבכלל אדם אין נפלים בכלל מדצריך ר' ישמעאל לעיל (דף נ"ז ע"ב) קרא דבאדם לרבות עוברים וא"כ לכאורה קשה ל"ל דכתיב מכה איש ועי"כ הוצרך לכתוב ג"כ כל מכה נפש לרבות קטן לכתוב קרא מכה אדם ולא בעי נפש דבזה הוי קטן בכלל ולא נפלים אכן לפי מה שחילקו התוס' בד"ה הוי אמינא בתירוץ א"נ בין עובר לנפלים א"ש:

שם ואימא אע"ג דלא עביד ביה חבורה. ק"ק דא"כ יתחייב מכה או"א גם לאחר מיתה דהא לא ממעטינן לקמן (דף פ"ה ע"ב) אלא משום דלא שייך חבורה לאחר מיתה וא"כ גם במקלל ידעינן לאחר מיתה דהא לא הוי ממעטינן שם רק מדילפינן ממכה ול"ל קרא דאביו ואמו קלל לריבויא אע"כ מוכח דמכה היינו חבורה דוקא שלא שייך לאחר מיתה וי"ל דקושית הש"ס לר' יאשיה דהוא יליף שם מומקלל אביו ואמו ולא מבעיא ליה לטומטום ואנדרוגינוס דנפקא מאיש איש ולא ס"ל דדברה התורה כלשון ב"א ולפי מה שכתבו התוספות רפ"ב דמנחות לכ"ע אית להו דדברה התורה כל' ב"א היכא דליכא למידרש בענין אחר וא"כ שפיר י"ל דאע"ג דלא עביד חבורה וקרא דמקלל מוקמינן אז לטו"א ולא ילפינן מאיש] דאמרינן דברה תורה כלשון ב"א:

שם דהא אי נמי הכחישה באבנים חייב. הא דפשיטא ליה בבהמה כ"כ דלא נימא דקרא אתי למעוטי דלא מיחייב בבהמה עד דעביד חבורה ה"ט דכיון דמה שמשלם בבהמה הם תשלומי נזק אין סברא שיחלק הכתוב בין נזק דאית ע"י חבורה לאין בו חבורה דהא עכ"פ הזיק ולכן מסברא מוקי ליה לאדם דהיינו מכה או"א שאין משלם ההיזק:

שם אי הכי אחר נמי. א"ל כיון דלפי המבואר ביו"ד (סי' של"ו) איכא מ"ע לרפאות חבירו וא"כ באחר דליכא רק ל"ת לחוד גם אי חובל ע"י רפואתו אתי עשה ודחי ל"ת משא"כ באביו דאיכא לאו דמיתה דאינו נדחה מפני עשה דאפילו ל"ת שיש בה כרת לא נדחית מפני ע' כמבואר ביבמות (ד"ו ע"א) די"ל דלא שייך בזה דחייב דבעידנא דקעבר אלאו דחבלה לא מקיים ע' דהא ע"י החבורה אינו מרפאו:

שם והדתנן מחט של יד. א"ל דלמא לטול בה ע"י נכרי הוא דכיון דלו אסור ליטול הקוץ הוי המחט דבר שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלו אכן ק"ק הא ראוי ליטול ע"י שנים דהוי שנים שעשאוהו ואף דעכ"פ הוי פטור אבל אסור הא במקום צערא לא גזרו כמו בהמפיס מורסא בשבת להוציא ליחה דהוי פטור ומותר:

שם ברש"י ד"ה ובועלה. בנשואה ב"כ קמיירי. אבל ארוסה בועלה בסקילה לא הוצרך לפרש כן רק לר"ש דס"ל דגם ארוסה יצאת לשריפה דשריפה חמור מסקילה אבל לרבנן לא הוי הדין דב"כ רק בנשואה וכר"ש בלא"ה לא אתיא מתניתן כיון דסבר לקמן (דף פ"ט ע"ב) דמדיחי עיה"נ ונביא שהדיח בחנק א"כ ה"ל להמתניתן דהכא לחשבינהו אכן ק"ק דהא גם גבי נסקלין לא חשבינהו וממנ"פ ה"ל סקילה כרבנן או חנק כר"ש וא"ל דהוי בכלל מדיח דהא דין דנביא שהדיח עם מיתתו כתיב בפרשה לבדו וכש"כ דהוי ליה לחשבו מדחשיב הכא הבא על א"א ובועל ב"כ ואולי בפלוגתא לא קמיירי:

שם בתוספות ד"ה איש. י"ס שכתוב בהן אשה לא. נ"ל דהגורסים כן גרסו גם לעיל כל מכה נפש דהשתא א"ש מה שהקשו התוספות לעיל מגמרא דנדה דילפינן קטן מואיש כי יכה גם מה דקשה לכאורה עוד הקרא דכל מכה נפש למאי אתי ולפ"ז אתי שפיר דואיש כי יכה אתיא לקטן וכל מכה נפש לאשה והכא דגרסינן אשה לא גרסינן ג"כ כל מכה נפש ורק גירסת הש"ס דלפנינו דגרס קטן לא וגם כל מכה נפש והך ע"כ אי אפשר לומר כן אבל קצת קשה דכל נפש אדם אצטריך לפלוגתא דריב"ב ורבנן לעיל (דף ע"ח):

שם בא"ד. בהדיא ממעטין אשה. ק"ק איך אפשר לומר כן דבאשה אינו במיתה א"כ איך שייך קרא דואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש דהוא אסון באשה ונפש תחת נפש הוא מיתה ממש לרבנן לעיל (דף ע"ט ע"א) ע"ש וי"ל:

שם בד"ה הכחישה. מידי דהוי אהכהו ע"י וצמתה. עיין בב"ק (דף פ"ו ע"א) דרק לרבא פטור מנזק אבל לאביי מיחייב וא"כ אין ראיה כ"כ דבלא הדרא איירי די"ל דרב ירמיה דהכא כאביי ס"ל:

שם ד"ה מאן שמעית. לשון הקונטרס כתבתי. לפי שיטה זו י"ל מה שהקשו התוס' בשבת (דף ע"ה ע"א) ותימה דבסוף פ"ק דחגיגה כו' ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דממנ"פ מתרץ הכא שפיר דפטור לר"ש אי חביל בהוצאת קוץ דאי מיחייב משום מקלקל א"כ היינו הך דמוכח ממילה וב"כ וממילא פטור במלאכה שא"צ לגופה ואי מיחייב במלאש"צ לגופה א"כ ממילא פטור במקלקל דהא י"ל דהא דצריך קרא למילה וב"כ היינו משום דמיחייב משום תיקון מילה ותיקון פתילה אף דהוי אצ"ל אכן ק"ק לפי פי' רש"י מנ"ל לר"ש להוכיח ממילה וב"כ דמקלקל חייב לידוק דמלאכה שאצ"ל חייב כיון דבתרוויהו איכא חד טעמא לפטור וע"כ בחד גלי קרא ומאי עדיף הך מהך:

שם בא"ד. וכ"ת לר' אבוה. עיין בב"ק (דף ל"ד ע"ב) שתירצו התוס' על זה דבאמת סוגיא דהכא לא אזלא רק לר' יוחנן אבל לר' אבהו מקלקל חייב גם באצ"ל ותירוץ זה לכאורה מוכח יותר מתירוצם דהכא דעל זה קשה כיון דאיסורי הנאה הם מה מקלקל שייך גבם הא גם קודם חבורו וביעורו לא היה שוה מידי דלא ראוי למידי ואדרבה בהבערה מתקן הוא דכל הנשרפים אפרן מותר ועושהו ראוי ליהנות מאפרו. ולפי התירוץ דב"ק מתורץ ג"כ מה שהקשו התוס' בפסחים (דף ע"ג ע"א) בד"ה לדברי האומר מיהו אכתי ק' לר"י כו' ע"ש כיון דקושיתם שם לא קאי רק לר' אבהו כנרא' שם:

שם בא"ד. דאיירי בטועה אלמא מחייבינן מתעסק. עיין בכריתות (דף כ' ע"א) דלחד מ"ד שם ס"ל לר"ש מתעסק פטור וא"כ למ"ד זה לא יהיה מוכח דס"ל לר"ש מקלקל בחבורה חייב:

שם בא"ד. דבסתמא דהתם מודו כ"ע. ק"ק הא הך מתניתן דכל הכלים ר' יוסי קאמר לה וא"כ לאו סתמא הוא ורש"י כתב שם דמתניתן ר"ש היא וזה תמוה ביותר דבפי' כתיב ר"י ואולי גירסת רש"י הי' ר"ש וא"כ ראית התוס' דהכא אינה ראיה אכן לא ידעתי למה הוצרכו התוס' להביא ראייתם ממרחק הא מסוגיא דהכא גופא מוכח דע"כ פשיטא להש"ס דמתניתן דמחט אתיא ככ"ע דאל"כ מאי פריך אלא למ"ד חייב מא"ל דלמא מתניתן באמת לא כוותיה אתיא:

שם בא"ד. אי לאו דס"ל מקלקל בחבורה פטור. ראיה זו לא שייכא רק לר' אבהו דס"ל דאין חילוק בין קלקול עם תיקון קצת לאין תיקון כלל אבל לר' יוחנן דגם ר"ש לא מחייב רק עם ת"ק א"כ שפיר י"ל דגם ר"י ס"ל כן והא דמותר במחט משום דהתם ליכא תיקון כלל ולפ"ז לא יהיה מוכח לר' יוחנן כלל דס"ל לר' יהודה מקלקל בחבורה פטור:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף