ערוך לנר/סנהדרין/נט/א

ערוך לנר סנהדרין נט א

דף נ"ט ע"א

בגמרא כהנים לוים וישראלים לא נאמר. פי' וקרא בת"ת כתיב דברישא כתיב ושמרתם את חקותי ואת משפטי ועיין מה שהקשו בתוס' דבשאר דוכתי ממעטינן כותי מאדם והכא מרבינן ונדחקו בישוב קושיא זו. ואולי י"ל דהאדם לכאורה בקרא זה מיותר הוא דאי לא כתיב רק אשר יעשה וחי בהם ג"כ הוי ממעטינן נכרי לענין ת"ת מרישא דקרא דכתיב ושמרתם את חקותי דמשמע אתם ולא נכרים וכי הדר כתיב האדם למעט ג"כ נכרים הו"ל מיעוט אחר מיעוט ואין מא"מ א"ל ולכן מרבינן הכא נכרים והא דקאמר כהנים לוים וישראלים לא נאמר הוא ל"ד אלא נקט כאן משום דהוא לישנא דת"כ בשאר דוכתי וכמ"ש התוס' גופא בב"ק (דף ל"ח ע"א) ע"ש:

שם זה אבר מן החי. אבל דם מן החי לא ומזה ראיה למסקנת התוס' לעיל (ד"ד ע"א) דדם אינו בכלל בשר דאל"כ ל"ל קרא על דם הרי הוא בכלל אבר ובשר מן החי:

שם ולמה לי למישני בסיני. ק"ק הא אבר מן החי ג"כ למילתי' נשנית להורות דנוהג אף בטמאים לר' אלעזר או רק בטהורים לרבנן בחולין (דף ק"ב ע"א) דנפקא להן כן מלא תאכל הנפש עם הבשר לרבנן או מדסמכי לדם לר"א וא"ל דאין סברא שיכתוב כל הלאו דאמ"ה להורות היתר בטהורים דהא כל הלאו דאך בשר בנפשו לא מצרכינן לרבנן אלא להיתר שרצים כמבואר לעיל. וי"ל דקושית הגמרא היא לר"א דלדידי' לא מצרכינן לרבות טמאים דמהיכי תיתי שלא ינהוג בטמאים כיון דלבנ"י נאסר אבר מן החי ועדיין בהמה טמאה מותרת וכדקאמר להו ר' יהודה לרבנן לענין גיה"נ שם (דף ק' ע"ב) והא דמצרכינן קרא לר' אלעזר דנוהג בטמאים היינו או משום דכתיב קרא אישראל לחודא או משום דלא נדרוש כרבנן מי שבשרו מותר אבל אי לא הוי כתיב גבי ישראל קרא דלא תאכל הנפש ודאי מסברא לא היינו מחלקים בין טהורים לטמאים כיון דקרא גבי ב"נ כתיב ובב"נ ג"כ אין חילוק בכך ולכן פריך שפיר:

שם אדרבה מדנשנית בסיני לישראל נאמרה. א"ל דא"כ למה נכתב בישראל כלל הא גם אי לא הוי כתיב רק בב"נ הוי אמרינן ג"כ לישראל נאמר ולא לב"נ כמו גיה"נ. ועוד דליכא למימר דלב"נ נאמר ולא לישראל דליכא מידי די"ל דאי הוי כתיב הכי ה"א באמת דלזה ולזה נאמר דהא גם גיה"נ שנאמר לתחלה לבני יעקב שהיו אז ב"נ עדיין אסור להם ומיניה הוי גמרינן גם אמ"ה ולכן צריך לכתוב גם בישראל להורות דמאז שנאסר לישראל להם לבד נאסר ולא לב"נ וזהו לשון אדרבה דקאמר דמהך גופא שאתה אומר שנאסר לזה ולזה דא"כ למה נשנית מזה אני לומד דרק לישראל נאמר:

שם לב"נ נאמרה ולא לישראל. ק"ק איך אפשר לומר כן דגיה"נ דוקא לב"נ נאמר הא בחולין (דף צ') יליף רבי מקרא דוהקטיר הכל המזבחה מחוברין דאסירא דהיינו גיה"נ במחובר דלמחוברין דהתירא לא צריך קרא מידי דהוי אראשה של עולה וא"כ ע"כ מוכח דגיה"נ אסור לישראל וא"ל דאכתי לרבנן דפליגי ארבי ולא מוקמי קרא להכי לא מוכח כן דאכתי מאי פריך הכא לר' יהודה דלמא ר"י סובר בהא כרבי וא"כ מוכח כן מדכתיב קרא להתיר הקטרת מחוברין דאסירא והרי קושית הגמ' דכאן רק לר' יהודה קשה דלרבנן לא נאמר גיה"נ לב"נ כלל וי"ל אי לאו דידעינן מעלמא דלישראל נאסר גיה"נ ע"כ גם לרבי הוי דרשינן לקרא כרבנן:

שם ליכא מידי דלישראל שרי. לפי פי' רש"י הנ"ל דגם מתחלה לא נאסר גיה"נ רק לבני יעקב אינו מדוקדק לכאורה מאי דמתרץ מי איכא מידי דאיך שייך בזה לומר כן הא לאותן שנאסר מתחלה עדיין אסור. ומזה לכאורה ג"כ ראיה למה שרצו התוס' לפרש דנאסר מתחלה לכל ב"נ וא"כ כי פריך אימא לב"נ נאמר ולא לישראל ג"כ הפי' לכל ב"נ ולישראל כלל לא ולכן מתרץ שפיר מי איכא מידי:

שם ולא והרי יפ"ת. מה שהקשה המהרש"א בזה והניח בצ"ע כבר הקשה הר"ן לעיל (דף נ"ז) ותירץ דהא דמותר גזל של ישראל בנכרי היינו משום עמד והתיר ממונם אבל לא שלא יהיה דין גזל בהם ולכן לא שייך כאן איך יצאו מקדושתן להקל דלא יצאו להקל אלא מכח הפקר לישראל זכו בהם ע"ש גם יש טעות כאן במהרש"א וחסר תיבת ואפשר דאזלא סוגיא דהכא כמ"ד גזל נכרי אסור ע"ש. שם והרי פחות מש"פ. עיין מה שהקשה הלח"מ בזה על הרמב"ם (ריש ה' גזילה) דפסק דגם בפחות מש"פ יש איסור מן התורה לגזול א"כ מאי פריך הרי גם בישראל לא הותר ע"ש. וי"ל דמ"מ פריך שפיר בכאן מי איכא מידי דהיינו איך אפשר שיצאו מכלל ב"נ להקל כיון דבפחות מש"פ משום לא תגזול ליכא דהא אין נלקה והא דאסור היינו משום דעכ"פ צערא בשעתה אית ליה וכדאמרינן לעיל (דף נ"ז) אלא דאח"כ מוחל וא"כ ליכא בזה משום לא תגזול ובב"נ איכא משום ל"ת וא"כ יצא מקדושה חמורה לקדושה קלה ואין זה דומה להא שב"נ נהרג על דברים שישראל נלקה עליהם זה לאו משום קילת קדושה הוא אלא שחסה התורה בעונשים על ישראל יותר מעל ב"נ אבל עכ"פ בציוויים ואזהרות שוין הן אבל לענין גזילה דישראל אינו מוזהר בלא תגזול היכי שמוחל לבסוף וב"נ מוזהר א"כ הרי הקילה התורה בדינים גבי ישראל ואהא מתרץ דב"נ ה"ט שאינו מוחל כלל ואי הוי שייך כה"ג גבי ישראל ג"כ יהיה מוזהר בל"ת ועוד יש נפקותא אפי' לכתחלה דקיל ישראל מנכרי דגזל פחות מש"פ אינו בתורת השבון גבי ישראל וכמו שפסק הרמב"ם (שם ה"ו) וב"נ צריך להשיב כדמוכח מהא דאמרינן בע"ז (דף ע"ב ע"א) אלא ש"מ משיכה בנכרי קונה ופי' רש"י שם ולא ניתן להשבון דרישא דוקא פחות מש"פ דישראל מחיל ולא מחייב נכרי לאהדורי עכ"ל אלמא דבנכרי דלאו בר מחילה הוא מחייב לאהדורי:

שם ברש"י ד"ה למה לי למכתב. בשלמא ע"א וג"ע בסיני. ק"ק מה הכריחו לפרש כך דלא פריך אכולהו ואי משום דידע דלמלתייהו נשנית מאן לימא לן דלא ידע ג"כ מה דפריך לקמן אזהרה מהדר ומיתני בה ל"ל וי"ל:

שם בד"ה לזה ולזה. ובגלל התועבות האלה. דא"ל דהיו חייבים על מה שחטאו כן קודם מ"ת די"ל דהא נאמר לאברהם ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה ואף דהיו ראויין לבא לארץ בשנה השנית ליציאתם ממצרים אי לא דחטאו במרגלים כדמוכח בכתובים מכ"מ כיון דהתורה נתנה בתחלת שנה ראשונה והם לא היו ראויים לבא עד השנה השנית ש"מ שלא שלם עון האמורי עד אז:

שם בד"ה ואליבא דר"י. ולר"י גופא לישראל נאמר ולא לב"נ. מהתוס' חולין (דף צ' ע"א) נראה שנסתפקו בזה אי לא נאסר מתחלה לכל האומות ע"ש. ואי משום דכתיב ב"י דוקא י"ל כיון דבשעה שכתב משה את התורה ונכתב קרא זה לא היה אסור רק לישראל ולא הוצרכה האזהרה לכתוב רק לישראל אבל מ"מ מדכתיב קרא זה גבי יעקב משמע שנאסר אז לכל ב"נ וגם לשון הש"ס דייק כן דנאסר לכל האומות דקאמר נאמר לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמר ולא לב"נ והיינו גיה"נ ואי לא נאסר רק לב"י שלהם עדיין אסור איך שייך לומר לישראל נאמר ולא לב"נ:

שם בתוס' ד"ה אלא האדם. מיהו מצי למימר דטעמא. לפי תירוצים אלו א"ש מה שהקשו התוס' לקמן (דף ע"ד סוף ע"ב) בד"ה ב"נ וא"ת והא חי בהם בישראל כתיב כו' ע"ש. ולכאורה קשה הא הכא מרבינן נכרי מהאדם אלמא דגם גבי כותי כתיבא. ולפי תירוצים הללו י"ל כיון דר"מ ור"ש לא סברי הכי א"כ יפלגו תנאי בזה ועוד דלפי העולה מהסוגיא שם לפסק הלכה אינו מצווה על קדוש השם ופסקינן כר"ש דאין כותי מטמא באוהל:

שם בא"ד. וי"ל דגרסינן הכא ר' ירמי'. ק"ק דלפ"ז מאי פריך מר' ירמי' אר' יוחנן דלמא ר' יוחנן פליג אדר"י וי"ל דאין זה האמורא אלא תנא ר' ירמי' וכן הוא בת"כ שלפנינו:

שם בא"ד. מדכתיב במצרים כל האדם והבהמה. אכן בב"ק סתרו זה וכתבו די"ל דקודם מ"ת היו נקראים גם ב"נ אדם ע"ש:

שם ד"ה אף דם מן החי. וק' דתנא דלעיל. ולפענ"ד י"ל דבאמת גם רבנן דהכא ילפי מאכול תאכל דנאסר גם לאדם הראשון ולכן לא מצרכי אך בשר בנפשו אלא להתיר אבמ"ה בשרצים והא דקאמרי זה אבר מ"ה לא אתי אלא לאפוקי מדר' חנינא בן גמליאל דאוקי קרא גם בדם ולהם לא איירי רק באבר מ"ה אבל באבר ע"כ מיירי דאל"כ איך שייך למעט שרצים רק הא דכתיב קרא לאבר מ"ה הוא למעט שרצים דלאסור אבר מ"ה ל"צ דמאכול תאכל נפקא ולכן א"ש ג"כ דלעיל מוקי כולה קרא דאך בשר בנפשו דמו ל"ת למעט שרצים והכא לא ילפינן כן אלא מדמו ולפ"ז א"ש דבאמת גם הכא מוקמינן כולה קרא להכי:

שם בד"ה ורבנן. כמ"ד התם אינו נוהג. ה"ה דהוי מצי למימר ג"כ דאתיא להתיר אבר מ"ה בהנאה כדאמרינן בפסחים (דף כ"ב ע"ב) ובודאי איכא חד מ"ד דסובר כר' אבהו כדמוכח מסוגית הש"ס שם (דף כ"ג) אלא דרצה לתרץ גם אליבא דחזקיה ובאמת הכל שמעית מיניה דאין היקש למחצה וגם לרחב"ג ילפינן דם הקזה דלא מצינו פלוגתא בזה אבל אהא דמתרץ בש"ס אליבא דרבנן דדמו אתי למשרי שרצים ק"ק לרחב"ג הא מנ"ל דא"ל דבאמת פליג ומחייב גם בשרצים דא"כ אך שהוא מעוט בכ"מ ל"ל דדרשינן ליה לקמן (ע"ב) למעט שרצים וגם א"ל דמאך ממעט באמת שרצים דהא מאך לחודי' ליכא למידרש מידי בלא דמו דאימא ממעטינן בהמה וחיה וכמבואר לקמן בש"ס:

שם ד"ה נאמר לב"נ. דישראל הוזהרו לשבות. ואף דעדיין יש לקיים לא ישבותו גבי ישראל ובשאר ימי השבוע שלא הוזהרו לשבות מ"מ כיון דאזהרה סתמא כתיב וסתמא ליכא לקיים גבי ישראל לא מסתבר לאוקמא גבי ישראל כלל וא"ל הא גם לענין שבת יש לקיים לא ישבותו לפמ"ש לעיל דלא ישבותו הוא רק שלא ישבות יום ולילה שאחריו מדכתיב יום ולילה וא"כ יוכל לעשות מלאכה במוצאי שבת ושפיר יש לאוקמא ל"ת גבי ישראל די"ל דאכתי כשחל יוה"כ סמוך לשבת מלפניו או מלאחריו ע"כ אין לקיים לא ישבותו גבי ישראל ולכן מוקמינן רק לב"נ:

שם ד"ה ליכא מידעם. הכותי ששבת חייב. מהא דכותי שעוסק בתורה לא שייך להקשות מי איכא מידי דה"ט כיון שהתורה נתנה לישראל א"כ שלהם היא ובזה ודאי לא שייך לומר מי איכא מידי כמו שלא שייך לומר כן במידי דישראל שיכול ליהנות בשלו ובאותו דבר הנכרי אסור דהא ודאי לאו משום מי איכא מידי הוא אלא משום שהדבר אינו שלו ואם נהנה ממנה הרי גוזל לישראל וכן לאידך טעמא דמשום מאורסה היא היינו ג"כ משום דלישראל מאורסה ולא לנכרי ולכן לא הקשו התוס' רק מכח כותי ששבת אכן התוס' הוצרכו לדחוק בזה לענין ב' בשבת דאין בזה מצוה לישראל ובאמת לפי התוס' לשיטתם בלא"ה ל"ק קושיתם הכא דבחולין (דף ל"ג ע"א) בד"ה אחד נכרי כתבו דלר"ל דסובר דח"ש מותר מן התורה צ"ל דלית ליה הך סברא מי איכא מידי ע"ש והרי ר"ל הוא מ"ד הכא דכותי ששבת חייב מיתה ולכן לר"ל לשיטתו בלא"ה ל"ק קושית התוס'. ובזה א"ש ג"כ מה דפסק הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים) דבהמה מפרכסת שריא לישראל ואסירא לב"נ וכבר תמה עליו הרשב"א הביאו הכ"מ שם למה דפסק כרב אחא בר יעקב בחולין (שם) דמזמנין ישראל ואין מזמנים נכרי על בני מעים הא קאמרינן שם תניא דלא כראב"י והניח בצ"ע ע"ש גם בכ"מ לא תירץ כלום. ולפי הנ"ל י"ל דבלא"ה קשה כיון דלפי מש"כ התוס' בחולין (שם) דר"ל לית ליה מי איכא מידי א"כ לדידי' הגמ' הכא במקומה עומדת דלא שייך כתי' הגמ' אכן י"ל כיון דרק לר' יהודה הוצרך בש"ס לתרץ הכי אבל לרבנן לא מוכח כן א"כ גם ר"ל מודה דלר"י אמרינן מי איכא מידי אבל ר"ל לעצמו לית לי' הכי דאנן פסקינן כרבנן ולרבנן לא מוכח כן. עכ"פ מוכח דר"ל דס"ל דכותי ששבת חייב מיתה לית לי' מי איכא מידי גם י"ל דהוכיח כן ממתניתן דאהלות דקודם שיצא ראשו חותכין העובר במעיה וכקושית התוס' לקמן ולא אמרינן כתירוץ התוס' אלא דהך משנה לית לי' מי איכא מידי ואתיא כרבנן וכיון דהרמב"ם פסק כסתם מתניתן דאהלות וגם כר"ל לעיל דכותי ששבת דשקיל וטרי בש"ס אליבי' לכן שפיר פסק כראב"י דהטעם דתניא דלא כראב"י הוא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור כמ"ש התוס' והרי לדידן ליתא הך כללא כדמוכח ממתניתן דאהלות ומר"ל והברייתא שם אתיא כר' יהודה דלדידי' ע"כ מצרכינן למימר מי איכא מידי ולכן שפיר פסק הרמב"ם דלא כהך ברייתא ולפ"ז מוכח כפי' קמא דרש"י לעיל (דף נ"ז ע"א) בד"ה התירא הוא דלא מכח מי איכא מידי פריך גם מה דקאמר בש"ס לעיל (דף נ"ה ע"א) מי איכא מידי דלישראל לא אסר כבר כתב הרמב"ן והר"ן שם דהך מי איכא מידי ל"ד הוא ורק שיגרא דלישנא נקט וכאשר כתבנו לעיל שם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף