עץ יוסף על ויקרא רבה/יז

עץ יוסף על ויקרא רבה יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה יז

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  

א  [עריכה]

אך טוב לישראל כו'. משום דקשה ליה דמשמע דבשורה טובה ענין הנגעים שיבא בארצם. מדקאמר הכא כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם. לכן בעי לפרש שהנגעים הם באמת לטובתם שעי"ז יחזרו בתשובה ולכפר עונותיהם. ולפי שהפסוק אך טוב לישראל כפי פשוטו שמשמע שה' מטיב תמיד לישראל לכאורה הוא סותר זה [ולא רצה לפרש דאך טוב לעוה"ב כתיב] להכי מפרש דלא קאמר אלא לברי לבב דהיינו הצדיקים הגמורים שלבם ברי במצות. ולא שאין לבם ברי. כי אלו יהיו מתיסרים. וכ"ש סתם ההמון שיש בהם חטא מה. שהם מדוכאים ביסורים לנקותם לעוה"ב. ופי' שלבן ברי במצות היינו שאין עושים המצות אלא לש"ש ולא לאיזה פניה או תקות שכר. ומביא דוגמא לזה מה' דברים אחרים שאין ה' מבטיח אלא למי שכוונתו שלימה אבל מי שאין כוונתו שלימה פעמים שלא יועיל לו וכדמסיק והולך אחת לאחת:

אשרי אדם עוז לו בך. ר"ל שפירושו אשרי לאדם שיש בידו עוז דהיינו התורה דנקראת עוז. וקאמר יכול לכל ר"ל יכול שכל מי שעוסק בתורה הרבה הוא מאושר. אע"פ שלא יהיה בקי בעיון הלב בה. ת"ל מסילות בלבבם כו' ר"ל שאינו מאושר לגמרי אלא מי ששבילי התורה גנוזים בלבו והוא היודע דרכי משא ומתן לאמת הדין. ואפשר שהשבילין היינו שיודע דרכים וסימנים להיותם על פיו תמיד ע"ד אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו:

הטיבה ה' לטובים. זה מיירי בענין ג"ח והנהגת המדינה יכול כל מי שדרכו להטיב לרבים ראוי שיהיה ה' מצליח בידו לתועלת הכלל. ואף שהוא לא יכוין לשם שמים רק לתועלתו שישמור סדר המדינות ויעזר גם הוא בעת צרכו ע"ד שלי שלך ושלך שלי. וזהו שאמר יכול לכל. ת"ל ולישרים בלבותם שלא יהיה בטוח העזר האלהי אלא שכוונתו לש"ש וזהו ישרים בלבותם שיהיו ישרותם בלבותם. שישרותם תהיה מכוונת הלב ולא לשמירות סדר המדינות לבד:

טוב ה' למעוז. זה הקרא מיירי מפרסום כבוד ה'. וקאמר יכול לכל פי' כי כאשר יתפרסם כבוד ה' בעשותו נסים היה ראוי שיעשה מעוז אפילו שלא יהיה מי שיעשה הנס על ידו כדאי כענין נבוכדנצר וכענין מנשה שענהו ה' כדי שיודע שיכול להציל ולא יאמר כל אפין שוין כדאי' בפ' חלק וזולתם. וקאמר ת"ל ויודע חוסי בו. ר"ל שלא תהיה הבטחה אלא לחוסי בו שכוונתו לש"ש. אבל מי שאין כוונתו לש"ש אע"פ שע"י הצלתו תודע תגבורת המופת. מ"מ אינו מובטח מהצלה מהצרה:

לקוויו יכול לכל. פי' יכול כל אדם מי ששם בטחונו בהקב"ה ה' טוב לו. ואפילו גנב דאמרו חז"ל גנב על פום מחתרתיה רחמנא קריה. ת"ל לנפש תדרשנו פי' שכוונתו לדרוש את השם. ולא לעבירה למלאות רצונו ותאותו:

קרוב ה' לכל קוראיו יכול לכל. זה מיירי מתפלה כי מהנראה שראוי שתועיל התפלה אפילו למי שאינו הגון כמ"ש ז"ל גדולה תפלה ממע"ט כמה שנאמר וגם אל הנכרי וגו' ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת שלא יהיה בטוח בעזר האלהי אלא שכוונתו לש"ש:

אסף בן קרח היה. שאע"ג שבן קרח אביאסף שמו היה ברוב המקומות. מ"מ ניחא ליה למימר שהוא בן קרח שיתכן שקיצר כאן וקראו אסף. והוכרח לזה משום שאמר ואני כמעט נטיו רגלי וגו' שר"ל שכבר הייתי משרה עם אבי בגיהנם כדמסיק בסמוך. כלו' כמעט הייתי נופל לגיהנם אצל אבי. הרי שהיה בן קרח. דאי אחר היה מ"ט לו שפיכת אשוריו לגיהנם טפי מעונשים אחרים:

אסף אחר היה. שבן קרח אביאסף שמו. ומה שאמר ואני כמעט נטיו רגלי הוא דרך משל על נפילתו בטעות המינות:

כבר הייתי כו'. וזהו כמעט אם לא הרהרתי בתשובה בשעת הבליעה כמו שדרשו חז"ל במדרש שוח"ט:

כי קנאתי בהוללים. קנאתי להיות כמותם:

הוללות רעות. מחשבות רעות:

קרי להון דהותא. הוא לשון שמחה כמו דחותא מענין ודחין לא הנעל קדמוהי. ור"ל ששמחים בכל עת במשתה יין ומביאין יללה לעולם. אבל בערוך ובילקוט גרסו ר' לוי קרי להון זהוניא והוא לשון שמחה. ולקמן פ"ך גרס ר' לוי צווח להון אלליה. וע"ש מ"ש:

שמביאין אללי לעולם. ולהכי קרי להו הוללים כי אל"ף מתחלף בה"א שהם ממוצא הגרון:

כתיב אין שלום כו'. כי ע"י שלבם מלא מחשבות רעות להכי לא יחסר מהם דאגה ויגון מאיזה דבר שהם הומים תמיד להרע ולחטוא וכשלא ישיגו תאותם הם בצער ויגון. ואת אמרת שלום רשעים אראה דמשמע שיש להם שלום אמיתי בעוה"ז (יפ"ע הארוך באסתר רבה פסוק כטוב לב המלך):

בשלומים. בפרעון ותשלומי מעשיהם. כלשון הכתוב (תהלים צא) ושלומת רשעים תראה:

לא חרחרתים. כצ"ל ודריש חרצובות בשני מלות ענין חרחור וצבות. וחרחור מענין בחרחור ובחרב. או חרחור ריב. וצביתים מענין בטנך צבה (יפ"ת). ולפי גירסתנו לא הרהרתים יש לפרש לא הכיתים בחלאים שיבואו מפאת זה לידי הרהורי תשובה בלבם:

ולא צביתים בעונות. הערוך פירש עונות חוטין וכדלקמן. ופי' צבותים לא אסרתים יחד. ויש לפרש עונות חטאים ופי' לא צביתים לא חשבתי עליהם לכרוך יחד עונותיהם עליהם (רד"ל):

פתחו של אולם כו'. מכאן שהכתלים הם ג"כ גבוהות וחזקים:

מלתראות של מילא. פי' קורות של עצי מילא:

האשה הזאת כו'. גרסת הערוך האשה הזאת טוה מעה אחת דקה ומעה אחת עבה. וכתב שלפי הענין פירושו חוט ומטוה. כן הוא בערוך ערך מע. אבל היפ"ת כתב שגירסת הערוך האשה הזאת טוה במטוה מפה אחת עבה ומפה אחת דקה. ובשוח"ט גרס האשה הזאת טווה במטוה אחת מקוטפה ואחת מעובה ואין כל הטווי כלן שוה. אבל הרשעים אינם כן אלא כי אין חרצובות למותם אין בהם מום אלא בריאים כאולם לכך בריא אולם. ולכל הגירסאות הכוונה בזה למדרש חרצובות כפשוטו כמו חרצובות רשע. וירצה שאינם כאשה בטווייתה משנה ענינה שפעמים טווייתה עבה ופעמים דקה ואלו שלוותם תמיד באופן אחד בלי שום חרצובות כחרצובות שבמטווה כלו' שאין בהם מום אלא תמיד בריא אולם:

אלו הציבום לעונות ואלו לאספליטון. פי' הציבום לשון עגלות צב ור"ל שהרבו עונות עגלות מלאות. ודריש חרצובות לשני מילות שאין מחרחר ומונע מהם רבוי עונותיהם. והעורות קרי מותם. וקאמר ואלו לאספליטון פי' היכלי מלך כמו אספלידא דפ"ק דב"ב. והטי"ת והדל"ת נתחלפו. וזהו ובריא אולם שהם בריאים ונשמרים עונותיהם לעת פקודתם בבואם בהיכל מלך לעוה"ב. אי נמי פירושו שאף שהם חוטאים הם חזקים כפלטין. וכדאמר לעיל עשיתים בריאים כאולם:

אין להם צובים של עונות. בתמיה וכי אין להם הרבה עונות כדי שימותו בהם אלא שהם שמורים ליום הדין ופי' צובים מענין בטנך צבה. או עגלות צב כדלעיל. ומפרש אולם לשון דין כדכתיב ואולם הכסא אשר ישפוט וגו':

אפילו אותם שכתוב כו'. פי' דלא מבעיא או"ה שהם בריאים אלא אפי' ישראל לא ינוגעו כדרכם להיות מדוכאים בנגעים:

אדם אתם. אלו ישראל:

ב  [עריכה]

יגל יבול ביתו כו'. דבעי למדרש מ"ש ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם לפי שהם אוחזים בארץ להם שאינם רוצים ליהנות לזולתם. ולפי שדרכם להכחיש במה שנשאלין מהם לומר אין לו. לכן מביא נגעים על ביתם גם כדי שיוציאו מה שבתוכו ויראו שקרותם. ולהכי מייתי סמך מהאי קרא יגל יבול ביתו דמידרש בהכי:

יהו גוררים ומוציאין. יבול ביתו התבואה שהיה לו בביתו וכפר בה לשכניו כדכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית:

הבריות רואות כו'. והיינו יגל יבול ביתו שגלה מה שבתוכו:

לווט ביתא. מקולל הבית וראוי לקללות הללו:

שקע ביתא. שקעררית דרש נוטריקון מן שקע ומן ארירה בחסרון האל"ף. שקע ארורות. כלו' בקללות:

ג  [עריכה]

על עשרה דברים כו'. גם פה טעמו למדרש אחוזתכם שאינם רוצים לההנות לאחרים וכדפירשתי באגדה הקודמת. ולהכי מייתי הך ברייתא דעל עשרה דברים נגעים באים דחדא מינייהו עין הרע ולהכי מסיים בה שהוא המכוון לענייננו פה:

על ע"ז ועל ג"ע וש"ד. מיירי במזיד ולא אתרי ביה. בשוגג ולא אתידע ליה. ואע"ג דלעיל פ"י סי' ו' אי' שיש כפרה לאלו בבגדי כהונה י"ל דהתם מיירי שמכפר על הציבור שלא יענשו עליו. והכא מיירי בו בעצמו שנגעים באים עליו לכפר. וע' ביפ"ת שם בארוכה:

שפרחה בהם צרעת. כד"א וראשו יהיה פרוע:

כי גבהו בנות ציון. דכולהו קראי התם בזנותם קמיירי. שגבהות קומתן ונטיית גרונם וכל הדברים הנזכרים שם בכתוב תכליתם לזנות היתה שהיו מכוונים להתיפות להרגיל לערוה:

ושפח. לשון ספחת כדלעיל בריש הפרשה:

יחולו על ראש יואב. ובתרי' כתיב ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע:

מהו מאומה. קשה ליה שלא מצינו לשון מאומה על מציאות דבר אלא על העדרו. לא תתן לו מאומה. ולא ידע אתו מאומה. כי לא מצאתם בידי מאומה. להכי קאמר דה"ל כאילו כתיב מומה שרמיז שיקח מומו של נעמן דהיינו הצרעת. ונבא ולא ידע מה ניבא. וע' מ"ש בתנחומא. וע' במנחת שי:

ואין הסגרה כו'. ופי' יסגרך י"י בידי שע"י תפלתי תצטרע:

גוזל את הרבים. דלאו בני מחילה נינהו כדאמר בב"ב מאן יודע דמחיל:

נהנה מן ההקדשות. דגזבר הוה כדלעיל פ"ה:

שאינו שלו. אין זה גזל ממון. אלא שנוטל שררה שאינה שלו כעוזיהו שרצה להשתמש בכהונה גדולה:

עד יום מותו. וסיפא דקרא וישב בבית החפשית וגו' שפירושו שאף מלכותו ניטל ממנו וכדאיתא בפ"ק דסוטה מה שביקש לא ניתן לו ומה שבידו ניטל ממנו. הרי מזה מוכח שהצרעת בא לו בשביל שגזל שאינה שלו. ומדאיכפל קרא לאשמועינן בחזקתו גבה לבו וגו' ש"מ דגם על גסות הרוח בא הצרעת:

ד  [עריכה]

אין בעל הרחמים כו'. משום דכתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזותכם ולא קאמר הכא בנגעי הגוף והבגד. לכן משמע ליה דתחלת נתינת הנגעים הוי בבית:

מעין עוה"ב. פי' שהטעימו הקב"ה טעם עוה"ב שלאחר חרישת הבקר היו האתונות אוכלות חזיז מן התלם מיד:

ונגש חורש בקוצר. והוא הבטחה לעתיד:

מכפר קריינוס. הכי גמיר לה שמקום זה שבו הוכו הנערים היה כפר קריינוס ולא מתו שם אלא הלכו מוכים כל האבולין והם מקומות שבנתים [והוא מלשון אבל השיטים] עד מגדל צבעיא ושם מתו:

רק מיעוט. וקממעט בהמלטה שלא היתה שלימה. או ממעט בגופו:

לבדי ועל לבדי. דקשה ליה דבתר דכתיב רק אני הוה ליה תיבת לבדי מיותר. לכן דריש ליה לתיבת לבדי מל' לבדין והוא מין כסות. ור"ל שנשאר מושכב על כסותו כדרך המוכים. וזהו שאמר ועל לבדי פי' שנשארתי על לבדי וכסותי מושכב להגיד לך. וע' מ"ש ברות רבה:

כיון ששמע. איוב בשורתו מיד מת כי לא היה לו חיות רק בכדי להגיד בשורתו. וז"ש בתריה עוד זה מדבר כלומר עודנו חי ומדבר מכלל שמת מיד. וא"ת רק אני לבדי דדרשינן אף הוא מושבר ומולקה למה לי הא מלהגיד לך נפקא. וי"ל דאפשר מחמת בעתותו הוא שמת. אבל רק אני משמע שהיה מוכה בידם:

זה העם לא היה. וכדמסיק ברות רבה הלואי לא היה. ופרש"י בישעיה אשר לא כדאי הוא להקרא עם כו' עד שהקב"ה מתחרט עליהם על שבראם כדאי' במס' סוכה:

קל מן שמיא נפל מאן יכולה לעשות. זה אינו ברות רבה. ואפשר שתפס לשון המקרא דכתיב בנבוכדנצר. ורצונו לומר כיון שהיא גזירה מן שמים מה אני יכול לעשות:

לקח לו חרס כו'. כלו' ולבסוף נגע בנפשות עד שלקח לו חרס להתגרר בו:

אף מחלון וכליון כן כו'. דוקא מחלון וכליון ולא אלימלך. כי הוא מת תחלה. שפגעה בו מדת הדין תיכף ומיד יען כי הוא העיקר בחטא שהיה גדול הדור ויצא ח"ל. שכשם שצדקה תציל ממות כך מי שמעלים עיניו מן הצדקה מיתה מזומנת לו. ולפיכך מת אלימלך תחלה קודם שלקה בממונו. מה שאין כן מחלון וכליון שהיו תלוים באביהם ולא היו ברשות עצמם. שבצאת אביהם הוכרחו גם הם לצאת. אך כשראו שמת אביהם היה להם לחזור לא"י. ולפיכך לקו בממונם תחלה כדי שירגישו בחטאם. וכשלא הרגישו כתיב וימותו גם שניהם וזהו גם לרבות את ממונם שתחלה נשארו בלי ממון שגם זה נקרא מיתה כמ"ש כי מתו כל האנשים כו' ופירשו חז"ל שירדו מנכסיהן. ואח"כ מתו גם הם (גבול בנימין) גם י"ל דלפיכך מת אלימלך קודם שלקה בממונו לפי שהיה גדול הדור ולא הוצרך להתרות בו תחלה דת"ח אינן צריכין התראה (יפ"ת):

ואם לאו טעון שריפה. במדרש רות גרס מקמי הכי חזר בו טעונין קריעה. ומדרשינו קיצר בזה:

ה  [עריכה]

וכנען ילד את צידון כו'. ומהם הם השבעה עממים אלא שנתחלפו שמות קצתם כמ"ש הרמב"ן:

אליעזר הוא כנען כו'. כוונתו כמ"ש בזוהר טעם הנגעים לפי שהם בנו בשם ע"ז. לכן ינתצו ויבנו בשם ה'. ולזה הזכיר כנען שהוא אליעזר שמארור בא לכלל ברוך. וגם כן הבתים יבואו מכלל קללות ע"ז לברכת ה':

נטילת רשות. כשנפטר מאכסנאי והיה רוצה ליטול רשות ממנו והיה המנהג לפטור בדברי תורה שבו נכלל ברכה לאכסנאי. כהאי עובדא דאמרו חז"ל באושא בחזית פסוק הביאני וגו':

עאכ"ו. שיהיה להם עוד ברכה יתירה:

ו  [עריכה]

לפיכך משה מזהיר כו'. אדלעיל קאי שהקשה והלא ז' עממים הם ותירצו ר"א ורבנן ור"י:

וכי בשורה היא. דאל"כ מאי ונתתי נגע צרעת. נגע צרעת כי תהיה מבעי ליה. כמו שכתוב בנגעי אדם נגע צרעת כי תהיה באדם:

תני רשב"י כו'. ופליגא אהא דאמר לעיל אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה שלפ"ז הם לעונש: מלאים כל טוב. והרי היא חסרה שטמנו כל ממונם:

סימא. אוצר:

פרוזדוגמאות. פירוש איגרות:

שלח יהושע. הנה מלשון דב"ר פ"ה משמע ודאי לאחר שנכנסו לארץ כשהיה הולך לכבוש לשום אחת מערי ישראל היה שולח שם האיגרות. אבל בירושלמי פ"ו דשביעית איתא ג' פרוזדגמאות שלח יהושע עד שלא יכנסו לארץ. וצ"ל דתרי אמוראי אליבא דרשב"נ:

לפיכך נתנו לו ארץ יפה כארצו זו אפריק. כצ"ל וכן הוא בדב"ר פ"ה. ולפ"ז שפיר מסיים המד' הה"ד ולקחתי כו' זו אפריקי. ר"ל שהיא טובה כא"י. אבל בסדר שלח לך פ' י"ז איתא שהכנעני פנה והלך לו ע"ש:

זו אפריקי. אפשר היא קרטגינא שבאפריקא שהסכימו החכמים שניבנית מבני כנען. ונראה שלכן באו בני אפריקא לדון עם ישראל על א"י כדאי' בסנהדרין דף צ"א מפני שהם מזרע הגרגשי והכנעני (רד"ל):

ז  [עריכה]

זה בהמ"ק. דריש ג"כ ונתתי לשון בשורה שכלה חמתו על עצים ואבנים. והנגע היינו סימני חורבן כדאיתא בפ"ד דיומא ארבעים שנה קודם החורבן עלה הגורל בשמאל. וכן כשהכניס מנשה צלם בהיכל יבשו פרחי זהב. ואמנם גבי כנגע נראה לי הוצרך לדורשו על טנופת ע"ז. כי על הנגע הנתון מי"י לא יצדק לומר כנגע נראה לי דמשמע דמחודש מאחרים:

מהו בביאה. משום דלמאי דמפרש ליה בצלם מנשה קשה אומרו בביאה שהרי מנשה בהיכל העמידו. כמ"ש ז"ל וא"כ אינו במבוא הפתח. לכך הוצרך לפרש בביאה לשון בייא. ופירושו עול ועוות הדין שהגר תושב מפנה ומשליך לבעל הבית מביתו:

אין המטה יכולה כו'. דרך משל שכמו שאין המטה סובלת שיהיה עם האשה בעלה וחשוקה. כן בהמ"ק לא יוכל לסבול צלם ע"ז עם השכינה. ודריש מהשתרע כמ"ש בפ"ק דיומא מהשתרר עליו ב' רעים כאחד ופרש"י דרש נוטריקון בב' תיבות ב' רעים שהעמיד מנשה צלם בהיכל:

אלא והמסכה כו'. פי' לא די שאין המטה יכולה לקבל ב' רעים אלא דהכא איכא עוד קשה מזאת שעשיתם צרה למי שכונס כנד מי הים. והזכיר את ה' בכאן בהיותו כנד מי הים. ולא הזכיר שבח אחר של הקב"ה. הוא להגדיל התימא כי איך ישוו המסכה שאין בה ממש לכונס כנד מי הים שהוא נס גדול מפורסם. עי"ל לפי שהכל מודים שהקב"ה יחיד על נסים שבימים כדאיתא במס' ע"ז לכן הזכיר כאן כונס כנד מי הים:

וצוח הכהן ופנו. אע"פ שבגזירת ה' היתה זאת. תלה הדבר בירמיה שעל ידי נבואתו סמך נבוכדנצר על ישראל כדאיתא באיכה רבתי פתיחתא ל"ד:

ויקח את אוצרות בית ה'. לא גרסינן דמקרא זה בימי רחבעם כתיב. אלא ה"ג ויוצא משם את כל אוצרות בית ה' (יפ"ת):

וביתה דנה סתרי וגו'. ועמא הגלה לבבל האי קרא בעזרא ה' י"ב:

מוסד מוסד. שיהי' יסוד עולם לא ימוט:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף