עץ יוסף על בראשית רבה/ו
< הקודם · הבא > מפרשי המדרש ידי משה |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
פיסקא: א ב ג ד ה ו ז ח ט
א [עריכה]
רבי יוחנן פתח כו' אלא ג"ח בלבד. לפי ששמושו ביום. אבל הלבנה ששמושה בלילה לא נבראת אלא למועדים וכדכתיב עשה ירח למועדים וסמיך ליה תשת חשך ויהי לילה. ובפסיקתא דייק לה מדכתיב יהי מארת חסר וי"ו. ומ"מ גם הלבנה נבראת באותו מאמר דסתם מארת לשון רבים משמע (נזר הקודש). גם י"ל דדייק מדכתיב יהי ולא כתיב יהיו:
אין מונין ללבנה. אלא לאחר שתשקע החמה אז ירח עשה למועדים. ואפי' נראה חדש בכ"ט אין מונין החדש עד שקיעת החמה:
יוסטא חברא כו'. ואם ללבנה אתה מונה עד כדון לית בה אלא י"ד מטמועין (פי' י"ד שקיעות ימים) השמש באה מתרגמינן בת"י שמשא מיטעמא ומשום דקים לן ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים יום ה' היה. והמולד היה ביום ד' אחר חצות בתחלת שש אחרונות וגם בס"ע מפורש שאותן ט"ו יום שנסעו מרעמסס יום ה' היה. ואתמול ביום רביעי שחטו פסחיהם ותנינן כל חדש שנולד משש שעות ולמעלה אין כח בעין לראותו. ואמרינן בתנחומא אותו חודש שאמר לו הקב"ה למשה קדש אותו משש שעות ולמעלה היה. ולא היה כח העין לראותו אלולי שהקב"ה הראה לו למשה באצבעו. אמר לו החדש הזה כזה ראה וקדש ואמרינן נמי בראש השנה נולד קודם חצות בידוע שהיא נראית היום סמוך לשקיעת החמה. ואותו מולד ניסן כיון שנולד לאחר חצות ביום ד' לא נראה בעליל עד ליל ששי. לפני שביום אינה נראית בעליל עד הליל'. לפיכך אם אתה מונה ללבנה מה שנראית ביום ו' לא תמצא מר"ח ניסן עד יום ה' שבו יצאו ישראל ממצרים אלא י"ד שקיעות. וכתיב בט"ו יום. ואם למולד אתה מונה א"כ כבר נכנס יום ט"ז ביום ראשון של פסח שנסעו מרעמסס. וכיון דכתיב בט"ו יום למדנו כאין מונין ללבנה אלא משתשקע החמה שאין אתה עושה יום ד' מן החשבון עד שקיעתו בליל ה'. ומליל ה' ואילך אתה מונה ותמצא ט"ו יום (רש"י):
יוכטא חברא שם חכם:
מכחישין זא"ז כעולת חמה ולבנה מכחישין זה את זה. ואפשר צ"ל מחשיכין זא"ז. והכוונה על ליקוי חמה ולבנה שבא מסבת זה. וע' פ' אמור ס"פ ל"א:
והיו למאורות. והיו לשון רבים. ועוד דכתיב למאורות מלא וחסרון וי"ו דיהי מארת דריש ליה על האסכרה. ומביא עוד ראיה מדכתיב ויתן אותם אלהים כו' להאיר על הארץ. שניהם להאיר:
והיו לאותות אלו שבתות כמ"ש ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם:
ולמועדים אלו שלש רגלים כמ"ש אלה מועדי ה':
ולימים אלו ראשי חדשים. כמ"ש עד חודש ימים:
ולשנים זה קידוש שנים. הכוונה עיבור שנים. שלא היה קידוש מיוחד לשנים ובפסיקתא ולשנים אלו ראשי שנים:
ב [עריכה]
אף לך לילה וס"ד אתה הכינות מאור ושמש וכמ"ש בסוף הסימן. ואגב בא לפרש רישא דקרא מאי אף לך לילה דקאמר לכן אמר מה היום ברשותך. והענין ע"פ הנודע שהקב"ה ברא טוב ורע בעולם עבור בחירת האדם. ממשלת הטוב הוא ביום שבו האור. וממשלת הרע בלילה שבו החשך. והקב"ה שנקרא טוב אינו מייחד שמו על הרעה כי אם על הטובה. ואמנם אף גם חלק הרע נכנע לעבודתו יתברך. שהכל ברא לכבודו להפרע מעוברי רצונו יתברך. כי הוא יתברך ברא שניהם טוב ורע. וכן מדת יום ומדת לילה. ולא כאותם שאומרים מי שברא טוב לא ברא רע. ומי שברא יום לא ברא לילה. שהוא ממשלת הטוב המיוחד להקב"ה הנקרא טוב אף הלילה שהוא בממשלת הרע גם הוא ברשותך כי הוא יתברך ברא שניהם. ולפ"ז לך היום היינו כמו שלך היום וכן אף שלך הלילה. ומשום דכתיב לעיל מיניה ואלהים מלכי מקדם פועל ישועות בקרב הארץ מפרש נמי לענין הנסים שהקב"ה עושה. בשעה שאתה עושה לנו נסים ביום לך יום כי מאז נתברר שהיום ברשותך לפעול בו ברצונך. ולא תחת השרים והמזלות מנהיגי החמה. ובשעה שאתה עושה לנו נסים בלילה מתברר שאף לך לילה לפעול בו כרצונך ולא תחת שרים מנהיגי לבנה. ולפי שאין זה כ"כ חדוש. לכן פי' לענין השירה בעת הנס. שמיד אנו מודים לו. ומשום שאינו מקושר אל דבתריה אתה הכינות מאור ושמש. מפרש לך נאה לומר שירה ביום כו' פירוש לך נאה לומר שירה בכל יום ולילה למה שהטיבות לעולם בהכינך בהם מאור ושמש דהיינו שמש וירח. כי ענין האורה כולל לדברים רבים אם להאיר ואם לבשל הפירות כדכתיב וממגד גרש ירחים. והוא חוזר בכל כ"ד שעות. ונמצא מתחדש בכל יום מעשה בראשית על ידם (ועיין ביפ"ת ובנזה"ק):
השיר יהיה לכם במפלת סנחריב מיירי. בליל פסח היתה מפלתו. ומינה ילפינן שבליל פסח אמרו שירה וכדאיתא בשוח"ט:
ג [עריכה]
מאחר שהוא קורא אותם גדולים הוא חוזר ופוגם את האחד. כצ"ל דמרישא משמע ששניהם גדולים. והדר קאמר שהאחד קטן (יפה תואר):
לתחומו של חבירו שהלבנה נראית לפעמים גם ביום:
ובר"ח כתיב חטאת לה' שלא נמצא כן בכל התורה שיאמר חטאת לה'. רק אצל ר"ח:
הביאו עלי כפרה ע' בהאלפסי פרק אלו טרפות ובספר תורת העולה כוונת אומרו הביאו עלי כפרה כאומרו סלחו לי בני וכפרו. לא אוכל לגלות לכם טעמו של דבר. מדוע היתה כזאת מאתי למנוע אורה מהלבנה. לא תשאלו כי גבול שמתי לרוח בינתכם. לומר עד פה תבוא. לא תעפילו לעלות במזימות מחקרותיהם על ההרי הבריאה. ולגשת אל מקדש הטבע פנימה. במופלא מכם לא תדרשו. לא תתחכמו יותר לבלתי תשתוממו. כך עלה במחשבה לפני. שתוקו. החשו. אמרו בלבבכם ודומו סלה עכ"ל. ועיין בספר באר הגולה דף י"ט ע"א שהאריך בזה. ועיין בנזה"ק:
שנכנס ברשות. דכתיב ולמשול ביום ובלילה וקאי על הירח וכוכבים (ועי' יפ"ת):
דרך ארץ כו' כן הוא דרך העולם שהאב שנותן ב' חלקים אחד גדול ואחד קטן. לשני בניו אחד גדול ואחד קטן. מן הסתם הוא נותן חלק הגדול לבן הגדול וחלק הקטן לבן הקטן. וזה פיוס ללבנה על מיעוטה במה שישראל מונין לה (נזר הקודש):
רב נחמן אמר חורי כל זמן שאורה. כצ"ל וכן הוא בפסיקתא:
הה"ד קומי אורי וגו' דכי הנה החשך יכסה ארץ סבה אל קומי אורי שעל ידי החשך יתפרסם אורך (יפה תואר):
יכסה ארץ וס"ד ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה:
ד [עריכה]
ואחד שולט במדינה שהיא ממשלת גדולה:
תהא אוכלסי יוצא עמו יהי מכובד לפי שנתמעט. כי בצאתו ובבואו יהיו כל חיל המלך יוצאים ומלוים אותו. הערוך פי' בולי ודימוס חיילות הם. והמוסף כתב בולי בלשון יוני אנשי העצה וקריאי העדה. ודימוס פי' המון העם:
הואיל והלבנה הזו כו' דמתחילה גם הלבנה היתה שולטת ביום. והיה אז אורה שוה לאור החמה. ואח"כ מיעטה עצמה לקבוע משמרתה בלילה ומתוך כך נתמעט אורה בהיות אז תחום החשך. ומ"ש ומיעטה עצמה להיות שולטת בלילה כולל ב' דברים שהקטינה עצמה וגם שולטת בלילה:
מיעטה עצמה ואע"ג דגזרת עלאה הוא. מ"מ הדין יחייב כיון שהשפיל זה מזה בהיות שניהם ראויים לכבוד שוה. שיתן בעד זה כבוד לשפל בדבר אחר (יפה תואר):
גוזר אני עליה לצורכה ולטובת' (יפה תואר):
יוצאים עמה כלומר נראים עמה:
ודכוותה שם אחיו יקטן כו'. דריש שם זה טפי מאחריני מדכתיב בסוף כל אלה בני יקטן דיתורא הוא:
מקטין את עסקיו שהיה שפל בעיניו:
זכה להעמיד כו' תחת הקטינו א"ע הגדיל ה' זרעו וגם שמו מתגדל על ידם:
וכי מן התולדות כו' פי' ממה שכתב תולדותיו דבהדי' כתיב התם ויקרא את שם הבכור מנשה:
מצעיר עסקיו בפסיקתא סוף פ"ג ולמה זכה אפרים לפי שמיעט עצמו. שהקב"ה אוהב למי שמשפיל עצמו. אבל מנשה היה יוצא ונזקק עם אביו לעסקים. וכמ"ש לקמן בפ' צ"ג מגבורת מנשה ע"ש:
ה [עריכה]
נתנו מתנה לעולם שהעולם בלתי כדאי לענינים אלו לולי שחנן ה' לעולם כנותן מתנה (יפה תואר):
ויתן אל משה דה"ל למימר ויקח משה את הלוחות או וישם לפני משה:
ויתן אותם דה"ל למימר וישם אותם:
ויתן להם ארצות גוים ואע"ג דכתיב בעבור ישמרו חקיו. מ"מ מתנה מיקרי שאין מעשיהם מספיקים לשכר זה (יפה תואר):
ויתן אותם לרחמים אע"ג דויתן אאותם קאי. ה"ל כאילו קאמר ויתן עליהם רחמים שהכל עולה לענין אחד (יפה תואר):
הפרשת הים הגדול שאלמלא הקב"ה היה הרוח בא וטובע לכל הפורש בים (רש"י):
הנותן בים דרך משמע הים הידוע דהיינו הים הגדול:
מעצרת ועד החג של סוכות. שהזמן הגון. ואין רוח מצוי כל כך. וכתיב בים דרך לפי שבים כל פינות שאתה פונה לתוכו. שם אתה מוצא דרך (רש"י):
ובמים עזים נתיבה אלו הנהרות. בהם יכול ספינה לילך אפילו מן החג עד חנוכה שאינו כל כך מסוכן כמו בים. אבל מחנוכה ואילך אפי' בנהרות סכנה. לפי שהרוחות נתקפות והא דכתיב בנהרות נתיבה. משום דבנהרות צריך לבקש שם נתיבה כדי להנהיג (רש"י) וי"ל דבמים עזים נתיבה ג"כ על הים קאי. ודרך הוא רחב ונתיב הוא קצר. ע"כ דורש הנותן בים דרך מעצרת עד החג. שאז הוא עיקר ימות החמה ואין הרוח שולט אז כל כך וטוב לילך בים. אך מן החג ועד חנוכה מתחילין ימות הגשמים. והרוחות מתגברים. וקשה לילך על הים רק בדוחק. ואז המים נקראו עזים. ע"כ אין לקרותו עוד בשם דרך רק נתיבה קצרה ומסוכן. אך מחנוכה והלאה אי אפשר לילך כלל:
לאחוי לאחיו רב חייא:
צלי עלי התפלל עלי שאצליח ולא אסתכן. שרצה לפרוש בים אחר החג:
מה נצלי עלך מה בצע בתפלתי כי מהראוי לך שמחג הסוכות שאתה קושר לולבך תקשור רגלך מלפרוש בים בזמן הסכנה ולא תסמוך על תפלתי שאם תכנס לבית הכנסת ותשמע הצבור מתפללים על המטר לא תסמוך על תפלתי. דודאי תפלת הצבור נשמעת יותר. וכיון שמאז הצבור מזכירין משיב הרוח ומוריד הגשם לכן אל תלך על הים מאז:
רבי יהושע כו' בעא דיפרוש כו'. כאן משמע שרבי יהושע בעצמו עשה כן. וקשה הרי אסור לעמוד עצמו במקום סכנה אך בירושלמי שבת פרק ב' הלכה ג' אי' שהמעשה היה באדם בעלמא:
בעא דיפרוש רצה לפרוש בים בין החג לחנוכה (מתנות כהונה):
גם קבורה לא היתה לו רישא דקרא אם יוליד איש מאה וגו' ונפשו לא תשבע מן הטובה וגו' שפירושו על מי שאינו שמח בחלקו ומסכן עצמו על הממון כי לפעמים נהרג או נטבע בים ואינו זוכה אפילו לקבורה הפך מחשבתו שיגיע לעושר. וכן זה היה מסכן עצמו ללכת בסחורה לכן קרא עליו מקרא זה (יפה תואר):
ולא שמע כו' דהוה ס"ל דדברי חלומות לא מורידין ולא מעלין כד"א לקמן פ' פ"ט. אי נמי לפי שהוזהר מהמטרונא בהקיץ חשב שהחלום היה משום הרהור (יפה תואר):
וכן הות ליה שטבע בים:
ו [עריכה]
ויתן אותם אלהים דלשון רקיע השמים משמע ב' רקיעים:
מקרא מלא הוא אנשי כנסת הגדולה פירשו יותר בהדיא השמים ושמי השמים וכל צבאם. שצבא השמים נתונים בשמי השמים:
ועוביו של רקיע מהלך ת"ק שנה פליג על מ"ש לעיל פ"ד סוף סימן ה':
ומרקיע עד הרקיע השני שבו המאורות תלוים:
אין צל לכל בריה פי' אין צל מגיע כי אף הצל חם. וכוונתו ליתן טעם למה נתן אותן ברקיע השני ולא בראשון. לזה אמר שלא היה העולם מתקיים (יפה תואר):
ואין נסתר מחמתו דבתקופת תמוז אין הנאה בצל:
גלגל חמה יש לו נרתק כו' כל זה לרבותא דעם כל זה אין נסתר מחמתו:
יש לו נרתק ומתוך התיק האור יוצא שהוא אויר ספירי ועוד צריך להתיש חומו בבריכת מים שלולי זה עדיין שורף. ולפי מ"ש כאן משמע שהבריכה הוא ים אוקיינוס שהשמש פוגע בו בצאתו מן הרקיע. אך בשוח"ט י"ט פסוק מקצה השמים מוצאו. את מוצא שהוא נתון בנרתק. והוא נתון בגלגל. ובריכה של מים שעל גבי הרקיע עוברת תחתיו כו'. ואעפ"כ אין נסתר מחמתו:
לע"ל הקב"ה מערטלו תרגום ערומים ערטילאין לע"ל ביום הדין הקב"ה מפשיטו מן אותו נרתק כדי ללהט הרשעים. ולא יצטרך להורידן לגיהנם כדאמר בסמוך (יפה תואר):
ומלהט בו את הרשעים והצדיקים יהנו בו כדאי' בנדרים שיכין ה' טבע לצדיקים ליהנות בחום ההוא (יפה תואר):
ולהט אותם היום הבא רישא דקרא הנה היום בא בוער כתנור והיה כל זדים וכל עושי רשעה קש וליהט אותם היום הבא. ויום הוא השמש:
אין גיהנם לעתיד לבא קאמר:
בוער כתנור ותנור הוא גיהנם. כמ"ש ותנור לו בירושלים:
אשר אור לו בציון ולעתיד מיירי. דלעיל מיניה כתיב ירד ה' צבאות לצבא על הר ציון וגו' כצפרים עפות וגו'. דלעתיד יגן על הצדיקים ואז יהיה אור לו בציון ותנור לו בירושלים. ועיין עירובין דף י"ט:
אש שהוא יוצא שהרוח אשר בו יהפך לאש וכדמייתי מרוחכם (פי"ת):
תהרו חשש וגו' רוחכם אש תאכלכם. משמע שרוחכם תהפך לאש שתאכל אתכם והכתובים דשם מורים דבעתיד מדברים (יפה תואר):
ויגידו שמים צדקו. של הקב"ה. ולעתיד מיירי כדכתיב התם יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו. ויש גורסין כאן פסוק הגידו שמים צדקו דתהלים צ"ז דקאי על הקב"ה:
ברקיע ראשון מלמטה למעלה:
מתנים מספרים ע"ש שם יתנו צדקת ה' (יפה תואר):
שמים מתנים על שלעתיד מערטלו. אז יתנו צדקות ה' שנצלו משרפתו עד עתה. ויגידו משמע לעתיד:
מאשו של יום מפורש בשוח"ט מאשו של יום שנא' ואין נסתר מחמתו. אבל לעתיד לבא מי נסתר מחמתו מי שהוא עוסק בתורה. שכתיב אחריו תורת ה' תמימה משיבת נפש. ומאמר זה שייך לדברי רבי ינאי ור"ל:
ז [עריכה]
א"ר לוי ג' דברים כו'. עד סוף סימן זה ראוי להיות לקמן סוף סימן י"ג שמסיים שם ואם שפין ברקיע ואם מהלכין הם כדרכן ואי אפשר לבריות לעמוד עליו. ומביא דברי רבי לוי הלז דאין בו את סבור שף ברקיע ואינו אלא כמסר כו' (פירוש הרב מוה' יעקב נכד הגר"א):
ואינם מרגישין אינן שומעים. ופרש"י שהוא הולך דרך שביל ואין נשמע לבריות כאדם שמדבר עם חבירו דרך קנה וחבירו שומע ואין אחרים שומעין. כך אותו הקול הקב"ה מכניסו דרך שביל שלא ישמע לבריות:
היום הוא גלגל החמה. ולפי שבאורו מציאות היום קרי ליה יום (יפה תואר):
את סבור שהוא שף כו'. ר"ל את סבור שהוא מתגלגל על שטח הרקיע. ואינו אלא שנכנס בגוף הרקיע וחותך אותו בהלוכו בתוכו כמסר פי' כמגירה שמנסרין בו העץ:
תהום אל תהום והוא כדאי' בש"ר פ"ה שתהום העליון קורא לתחתון להשקות האילנות ששרשיהם עמוקים מאד והבריות בנתיים ואינן מרגישים:
דמיך מת:
אתת מילתא כו' פרש"י בא להם שחוק והתחילו משחקים:
אמר להון ר' פנחס אמר לחבריה כמה נשמת אחיו של אותו איש. כלומר נשמת אחי מקצץ ארזים כלומר מצטערת הרבה וצועקת ושוברת האילנות לקולה המר. ואתם יושבין ומשחקין ואין אתם מבינים כלום. ודרך נהי אמר כן כמצטער על צער המת. והם אינם יודעים בצערו. ורבי פנחס הרגיש דרבי שמואל אחיו מת ואעפ"י שאחרי' אינם מרגישים. אחים שאני מפני הקירוב שביניהם. ואף בשרו עליו יכאב. הרי למדנו מדברי רבי פנחס שקולו הולך ואין אדם מרגיש:
מקצצא ארזים והא דאמר בפ"ק דיומא ובעו רבנן רחמי אנשמה ובטלוה. בתר הך עובדא הוה (יפה תואר):
ח [עריכה]
מאחורי הכיפה דעת רבים מהקדמונים היתה שביום החמה מהלכת בתוך הכיפה לצד הארץ. וכן הלבנה בעת שמושה בעולם. אבל בשקיעה נכנסים בתוך עובי הרקיע. ויוצאים לאחורי הכיפה. וכן בעת הזריחה נכנסים מאחורי הכיפה בעובי הרקיע עד בואם לשטח הרקיע אשר לצד הארץ. וכדאיתא בפ' מי שהיה טמא. ומיהו בהא קמיפלגי רבי יהודה בר אלעי ורבנן. דרבנן ס"ל כי בצאתם לאחורי הכיפה במערב הולכים ומסבבים מתחת לארץ עד בואם למזרח ושם חוזרים ונכנסים בתוך הכיפה בעת הזריחה וסובבים על שטח הארץ. וריב"א סבר דבשקיעה חוזרין ומסבבין ממערב למזרח מאחורי הכיפה ולמעלה בגבנונית הרקיע. ומה שאינו נראה בעולם. הוא להפסק טיבי הרקיע. משא"כ בלכתן ממזרח למערב שהולכים בפנים לכיפה בשטח הפונה לארץ (יפה תואר):
מאחורי כיפה ולמעל'. פי' מאחורי כיפת הרקיע השני ולמעלה. שחמה ולבנה ברקיע שני נתונים כדלעיל. וס"ל לריב"א דבזריחה מהלכים על פני שטח הרקיע השני הפונה למטה והולכים באויר כחגב ההולך בשטח הגג מלמטה הפונה לבית. ובשקיעה חוזרים ומהלכים על שטח גבנונית הרקיע השני. אי נמי שבזריחה מהלכים בתוך עובי הרקיע כמסר הנוסר בעץ כדלעיל בסימן הקודם. ולזה נראים בעולם. אבל בשקיעה הולכים על גבנוניתו ממש (יפה תואר):
שכל העולם כולו רותח בלילה העולם רותח ומעיינות צוננות. נראה מזה שהשמש מלמעלה. ולכן העולם שהוא קרוב לשמש רותח. והמעיינות הנובעות מהתהום שמתחת לארץ צוננות שאין חום השמש מגיע שם. ואלו היה השמש שוקע מלמטה כיון שהעולם רותח מכ"ש שהיה ראוי שמעיינות יהיו חמות. ובחורף שכל העולם צונן בלילה והמעיינות פושרות יראה מזה שהשמש שוקע מלמטה ולכן המים שבתהום הקרובות לשמש מתחממות. והעולם שרחוק ממנו צונן. ואילו היה השמש מלמעלה היה ראוי להיות בהיפך (יפה תואר) עי' שם:
אם פורחים הם באויר. אבל אי מנסרין ברקיע לא מספקא ליה דלא ס"ל כלל (יפה תואר):
וא"א לבריות לעמוד עליו בשכל אנושי. ואין לנו אלא מה שקבלו החכמים מהנביאים בדברים אלו:
ט [עריכה]
אם לענין המאורות כו' דדריש ולמשול שהוא כמו תנאי בסידור חמה ולבנה. שניתן ממשלה לצדיקים שנא' בהם צדיק מושל יראת אלהים. לשנות מהנהגת חמה ולבנה ביום ובלילה. ואע"ג דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. מ"מ רמוז גם זה. ונרמז זה כאן ע"ד מ"ש לעיל פ"ה תנאין התנה הקב"ה עם כל מעשה בראשית כו' (יפה תואר):
וידום השמש ע"פ דברי יהושע שמש בגבעון דום:
ספר אברהם יצחק ויעקב. ספר בראשית שכתוב שם תולדותיהם ומעשיהם של האבות שנקראו ישרים והיכן רמיזא דממת השמש בספר בראשית מהכא דכתיב ולמשול ביום ובלילה:
מסיפא דספרא מסוף ספר בראשית:
יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים:
ואפשר כן והלא לא העמיד בנים כל כך (רש"י):
זה יהושע דאתי מאפרים שאמרו בפרק שני דע"א וזרעו יהיה מלא הגוים בשעה שעמדה חמה ליהושע. ופרש"י כל הגוים נתמלאו מיראת אימת זרעו של אפרים. הרי אם אתה נוצח כאן במלחמה אין בני אספמיא יודעין בה. אבל בשעה שעמדה השמש ליהושע. נראה לכל העולם ויראו מלפניו:
בכור שורו וגו' בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ. וזהו דקא קשיא לו אפשר כן לנגח ביחד כל העולם. אלא ע"כ במאורות מיירי דיחד ברגע אחד השתיקם שניהם. וזהו שאמר אלא זה יהושע דאתי מאפרים. שעל אפרים נאמר בכור שורו כי לו נתנה הבכורה. ונקרא ספר דברים ספר הישר שכתוב בו ועשית הטוב והישר:
ספר משנה תורה היה סיגנון. כי דין מלך ישראל שיכתוב לו משנה התורה כמ"ש (דברים יז:יח) ויהושע היה מלך והיה אתו ספר משנה תורה. והיא היתה סיגנון שלו:
סיגנון פי' שהיה שגור בפיו ועוסק בו תמיד משום דכייל לכל דיני התורה בקצרה ובו כתובים משפטי המלך והמלחמות. ורש"י ז"ל פי' סגנון חותם. ובילקוט פי' דגל. והכל עולין לענין אחד (יפה תואר):
נטלו יהושע לספר משנה תורה והראה אותו לגלגל חמה כתוב בתוכו רמז שיעמיד חמה ולבנה כמ"ש רבי חנן:
דוממתי מזה כלומר בשכר שאני לא דוממתי מזה ראוי שתדום מלפני. ועיין בתנחומא סדר אחרי סי' ט"ו:
עבדא בישא דייק מדכתיב אז ידבר יהושע. דלשון דבור קשות הוא. ועל כי היה השמש מסרב הוצרך יהושע לגעור בה:
לא זבינא דאבא את דמהשתחויתו ראיה שהוא משועבד אליו לשרתו. וכאילו היה קנין כספו:
לא כך ראה אותך. משום דהוה חלום נבואיי שהוא אמיתי ע"כ גם הנמשל אמת. ועוד דהא השתחויית אביו ואמו לא נתקיימה בפועל. ע"כ היה זה הוראה על השמש והירח עצמם שהשתחוו לו להיות נכנעים לעבודתו בהיותו צדיק יסוד עולם. ונתקיים זה בזרעו יהושע הממלא מקום אבותיו דכתיב ביה וידום השמש וירח עמד וגו' (נזר הקודש):
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |