עץ יוסף על במדבר רבה/ז

עץ יוסף על במדבר רבה ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על במדבר רבה - פרשה ז

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  

א  [עריכה]

לא עשה. לא נשאר ולא נתעכב במראה הזאת אלא כו' (מתנות כהונה).

מיד הוא מראה שבחו. שהכסף הוא מצד עצמו יפה ונחמד ואין צריך לייפותו. רק החסרון מצד הסיגים. ותיכף כשיוצא ממנו הסיגים אז נטהר ממילא כן ישראל כל חסרונם ומומיהם לא היה מצד עצמן רק מצד שיגעו בטיט ולבנים. ותיכף כשנתרפאו אז נטהרו ממילא.

הדמוסין. שורות הבנין.

כך היא כבודה. בתמיה.

אשר שמתי במצרים. פי' אשר שמתי עליך במצרים ע"י עבודתם (מתנות כהונה).

חזרו למומן. פי' מאותם הראוים למות לקו בצרעת ולא מתו דמצורע חשוב כמת.

מגלגל בדברים. כלומר שלא היה הדבור קבוע בתמידות כי אם ע"י גלגול וסבה בעת שהגיע לגלות להם המצות וכדומה. וגם לא היה לי ביניכם קביעות מקום. ולכן הייתי נגלה בדבור אל משה ולא הייתי מקפיד על שיש ביניכם זבים ומצורעים. אבל אחרי הקמת המשכן שאז אני משרה שכינתי בקביעות ואין השכינה שורה במקום טומאה.

ב  [עריכה]

בדין הוא שיקלקלו. נראה דצ"ל בדין הוא שיקלו מלשון ובוזי יקלו.

והיאך מנאן משה. דהא האבות לא יניחו למנות בניהם שלא ישלוט עליהם נגף. גם ליכא למימר שכל אחד נתן שקלים כמנין בניו ומנה משה להשקלים. דא"כ יהיה צריך כל אב למנות את בניו לידע כמה שקלים יתן. אבל במנין ישראל שמנו מבן עשרים נתן כל אחד שקלו ולא היה מנין כלל (ז"ר).

עשה שטים שנאתי וגו'. לא ישב בקרב ביתי וגו'. שבחטא העגל סטו מאחרי ה' וע"כ נתרחקו. כי נעשו זבים ומצורעים הבלתי ראוים לקבל אות אלהי.

ג  [עריכה]

פרופיסיטין. בלשון רומיי שרים ונגידים (מוסף הערוך).

דוך דוכנין. דוכוס על הדוכסין. ודוכוס בלשון רומיי שר צבא.

דונטיבא. בלשון רומיי מתנות שמחלק שר צבא לחיילות בעת צאתם נגד אויביהם (מוסף הערוך).

ובסטיא. בלשון רומיי מלבוש (מוסף הערוך).

לאיסרטיוטות. תרגום אחשדרפני המלך אסטרטילוסי דמלכא.

ספקולא. בלשון רומיי יסורים ומקל השוטר ומיתת ב"ד (מוסף הערוך).

קטריקם. עונש קנס (מתנות כהונה).

קטפירס. פי' עונש מלקות (ערוך).

מטלין של טרודין. בלשון יוני ורומיי מקום מחצב המתכות אשר לשם היו גולים האנשים הפושעים ועונשים אותם לחפור ולחפוש המטמונים (מוסף הערוך).

ד  [עריכה]

ריב"ס אמר מן מעשה העגל. ורבותינו אומרים מן המתאוננים. בס' מצורע הגירסא איפכא.

שהם אלהים. ענינו שהם אנשים אלהיים מדובקים רק בדביקת ה' בלי פירוד מאומה. ואחר שיהיו נצרכים להפנות יכרת הדיבוק כי אינו שורה במקום מאוס. ואסור אז להרהר בדברי קדושה.

הפרש בין בני כו'. דעת הדבר אחר דאף באמת שישראל היו כדאים שיזכו לזאת המעלה. אבל חפץ ה' להראות ההבדל שביניהם לעכו"ם למען ידעו שהם אנשי סגולה. ולכן נתן בטבעם כן.

ליצנות. דייק מדכתיב ונאצוני המורה על זדון גדול המעלה חימה. וזה מצד התלוצצות. שזה דבר רע מאד.

אף אנו אוכלים את המן ואינו יורד. כי באמת היה המן מבריא מאד את כל הגוף. כי לא היה בו פסולת מאומה. ולכן היה נבלע באיברים בלי מותרות. והם דברו עליו ליצנות שהוא מחליא הגוף ונרקבים המותרות בתוכו. ומזה יבואו לידי חלאים כי יתעבה הדם מרבוי המותרות.

ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר אעשה עמו אין כתיב כאן. כצ"ל.

אלא עשיתי בקרבו. כצ"ל פי' בקרב מעיו מלשון הקרב והכרעים וכדמפרש. ור"ל שבחטא מרגלים הזכיר הקדוש ברוך הוא חטא מתאוננים שדברו ליצנות על המן.

אעפ"כ למד משה סנגוריא. פי' מליצה. כדכתיב שם במתאוננים (במדבר יא ב) ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש.

ואח"כ אמרו זה לזה יהיו זכורים כו'. כדכתיב שם אח"ז והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו. והמדרש מפרש תיבת זכרנו על מי יאכלנו בשר דכתיב מקמיה. ר"ל שזכרנו אותן הימים כו'.

פכסמין. פי' לחם יבש שעושים שיתקיים הרבה (והיו עושים כן למאכל עבדי המלך כנהוג עתה) וז"ש פותים בתוך הזום כו' (מוסף הערוך). והמתנות כהונה פי' פכסמין נוטריקון פת כוסמין.

ופותין. מלשון פתות אותה פתים.

הזום. הוא המרק או הקצף העולה על פי הקדירה (א"א) ודייק המדרש זאת מדכתיב שאמרו בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע ולא כתיב באכלנו בשר שלא נתנו להם בשר. אלא שנתנו להם המרק או הקצף העולה על פי הקדרה ופתתו הלחם לפתים בהמרק ההוא ואכלו עם המרק.

עכשיו אין לנו אלא המן הזה כו'. חוזר לענין מתלוננים שאמרו כן כדכתיב בלתי אל המן עינינו.

הרי נפשות יבשים. כלומר הנפש המתאוה יבישה מחפצה שחפיצה לפעמים במאכל אחר.

פסיון. שלו תרגומו פסיוני. והוא מין עוף טהור חשוב ועולה על שולחן מלכים (מוסף הערוך).

טווס. קרנות שן והבנים תרגום ושן דפיל וטווסין. מין עוף בנוצות מגוונים שונים.

עלילה. בלי טעם מאומה רק מלב מלא כעס דברו דברים שאינם אמת.

לאסכרא. הוא מלשון יסכר פי דוברי שקר. והוא מין חולי הגרון המחנק. ונקרא חולי זה זרה לפי שהיא חולי זר ומשונה כמ"ש בברכות דף ח קשה מכולם אסכרא. והיה להם מדה כנגד מדה שחטאו בגרון ליהנות בדבר שאינו ראוי.

לזרנא. ענין הרחקה כמתרגם סורו אלי זורו לותי. ולבוטנא פי' שחין נפוח. והמעריך פי' לזרנא ולבוטנא קיא ושלשול.

לקדרא. מין תולעים קטנים הנושכים בבשר וקשה להפרידם (א"א) ופי' לזרא שהיא מכה זר ומשונה. והערוך גרס לדרריא. וכתב המוסף פי' בלשון יוני ורומיי חולי המשלשל.

שהיה אותן. הרד"ל גרס נותן.

דורא. פי' תולעים.

לאזהרה. שיהיה לכם לאזהרה באחרית לשאול עוד דבר כזה. כי תראו מה אחריתו מזה. וזה כדמות מליצה לומר אח"כ תזהרו מלבקש עוד כזה.

מפיק ליה מהאי קרא ביום נטעך. הכוונה על מה שמסיים בסוף.

חסר המקרא כלום. פי' מה היה חסר המקרא אילו לא היה כתוב תיבת לי. אלא שתיבת לי באתה לרמוז ואתם תהיו כמנין לי ממלכת כהנים וגוי קדוש.

וי"א אחרונים הייתם מתחשבין כו'. אלא שלא מצאו מקום עד שראו שנתאחר משה ומצאו עילה לרוע כוונתם. ופי' דקרא הכי הוא אחד עשר יום מאותן הימים שהיו מחורב עד מעשה העגל דהיינו ארבעים יום יצאו להם בדרך הר שעיר פי' לדרך שעיר לעבוד אלילים.

וכ"ט היו מתחשבים כו'. ופי' דקרא הכי הוא כיון שעברו אחד עשר יום בטהרה מחורב היינו הר סיני שקבלו שם את התורה. באו לדרך שעיר דהיינו לעשות מעשה שעיר. ומאז ממרים הייתם עם ה' תמיד עד קדש ברנע שחטאו במרגלים ושם נחתם גזר דינם למות במדבר.

שנאמר יום אשר עמדת כו'. ובשמות רבה פרשה מב גרס שנאמר ואתמול עמי לאויב יקומם. וע"ש ביאורו.

אפילו בשעה שהיו אומרים כו'. והא דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים. פי' מי יתן והיה זה מה שאמרו בפיהם בלבבם כל הימים (רי"ף).

ביום שבקשתי לעשות אתכם נטיעה לשמי כו'. פי' ביום שבקשתי לעשות אתכם מצד טוביות דבריכם שתהיו כנטיעה שעושה היא קציר כמו נטע. בו ביום נעשיתם סיגים ככסף סיגים. שדבריכם היו טובים רק לפנים אבל לבכם לא היה נכון. ודרש תשגשגי לשון סיג משום שהוא נקוד בשי"ן שמאל. והוא ממלות הכפולות.

ר' חמא ור' חנינא. צ"ל ר' חמא בר חנינא. וכן הוא בויקרא רבה פרשה יח.

שהפריגה. שהמירה והחליפה את עצמה מטובה לרעה. לא נמר תרגום יונתן לא פרג. ודרש תפריחי כמו תפריגי (מתנות כהונה).

ומצאה שנעשה גבעולין. מפרש תפריחי שפרח הזרע והלך לו ולא נשאר רק הגבעולין. והרמז בזה שהאמונה הפנימית מכונה בשם זרע. והגבעולין הם החיצונים. וא"כ האיש שאין תוכו כברו הוא כמו הגבעול בלא זרע שאינו נחשב למאומה.

ביום שסברתי כו'. מפרש קציר לשון ענף (כמו ועשה קציר כמו נטע) ור"ל ביום שקויתי לעשותכם נחלה לשמי להיות אני עליהם לסכך ולמגן ולצל מן השעבוד ומן מלאך המות ומן היסורים כדכתיב חרות על הלוחות. נתנדנד אותו הענף ונתבטל מלהיות עליכם לסכך ולמגן ולצל. וזהו נד קציר נתנדנד הקציר הוא הענף ביום שקויתי לעשותכם נחלה לשמי.

לשון גבר כו'. מפרש אנוש לשון אנושות. וז"ש מפני שהוא מכה הגברתנית פי' מכה חזקה ככח גבורת אנוש. שתיבת אנוש הוא מלשון איש אנוש אדם גבר.

הגברתנית. צ"ל גברתנית (א"א).

מנתשת. צ"ל מתשת (א"א) ומפרש אנוש מלשון ואנושה מכתי. כי הצרעת אוכלת בשר הבריא ומתשת הגוף.

ה  [עריכה]

מכאן א"ר יהודה הלוי. פי' מכאן למד אחד מהאחד עשר דברים והוא עכו"ם כמ"ש לקמן.

על י"א דברים כו'. עיין מ"ש בויקרא רבה פרשה יז.

לכן כאכול קש כו'. עיין פתיחתא ב דאיכה רבתי.

ופרחם כאבק יעלה זה הצרעת כו'. ומפני מה. כי מאסו את תורת ה' צבאות זו תורה שבכתב. ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבעל פה. כדאיתא בפתיחתא הנ"ל. וכל המצות נצטוו לטובת ישראל שנאמר (דברים ו כד) ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים. ולכן מי שמנאץ דברי תורה אינו חפץ בטוב. שולח הקדוש ברוך הוא עליו צרעת שהיא אוכלת כל הגוף ועוכר את דמו. ומסולק מכל טוב.

אותו פיח הכבשן כו'. והוא כדמות מליצה שתפרח צרעת בגופם כמו שקרה למצרים בזרוק משה הפיח למעלה ונתהפך לשחין אבעבועות.

משלח צרעת בביתו. ובא לכהן ואמר כנגע נראה לי בבית. והוא מצוה ופנו את הבית. והוא מוציא כליו לחוץ.

ועליו הכתוב אומר יגל יבול ביתו. וכמו שדרשו בויקרא רבה פרשה יז יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו יהו גוררין ומוציאין. אימתי ביום שיגרה הקדוש ברוך הוא אפו באותו האיש. הא כיצד אדם אומר לחבירו השאילני קב חטים ואומר לו אין לי כו'. השאילני נפה וכברה ואומר אין לי. מה הקדוש ברוך הוא עושה מגרה נגעים בתוך ביתו כו'. וזהו יגל יבול ביתו שנגלה מה שבתוך ביתו. התבואה והכלים נגררות מתוך ביתו ביום שיגרה הקדוש ברוך הוא אפו באותו האיש.

יסגרך ה' בידי. שע"י תפלתי תצטרע ולא תוכל לברוח ממני ע"י שיותש כחך ע"י הצרעת ואוכל אני להרגך. וכמו שמסיק המדרש ואין יסגרך אלא צרעת.

וספח ה' קדקד בנות ציון. וכולהו קראי דהתם בזנותם קמיירי שהגבהת קומתן ונטיית גרונם וכל הדברים הנזכרים שם בכתובים תכליתם לזנות היתה שהיו מכוונים להתייפות להרגיל לערוה.

אמר ר"נ זו הצרעת. לפי שהיה חייב מיתה על שהרג את הבל וכשיראו ששלח הקדוש ברוך הוא עליו צרעת קשה יבינו שזה לו במקום מיתה שמצורע חשוב כמת.

ונאמר בחזקיהו אות. (מלכים ב, כ ח) מה אות כי ירפא ה' לי. ולעיל מיניה כתיב וישימו על השחין ויחי. ובבראשית רבה פרשה כ יליף מן והאמינו לקול האות האחרון.

מיואב ששפך דמים. שהרג את אבנר ועי"ז קלל דוד אותו אל יכרת כו'. כך צ"ל ואם אין את למד מכאן למד מיואב.

כבר את יודע. בתמיה.

מאמינים. שנאמר ויאמן העם (שמות רבה פרשה ג סימן טו).

בני מאמינים. שנאמר (בראשית טו ו) והאמין בה'. ועל הרוב מעשה אבות ירשו בנים ויהיו גם כן מאמינים.

בשמי לשקר וגו'. ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו.

אלישע קידש שמו של הקדוש ברוך הוא. לפי שהפועל ההיא של רפואת נעמן היה מהשי"ת לא רצה לקחת שכר על זה.

חייך מאומה אמרת ומומו את נוטל. משום דקשה שלא מצינו לשון מאומה על מציאות דבר. אלא על העדרו. לא תתן לי מאומה. להכי קאמר דה"ל כאילו כתיב מומה שרמז שיקח מומו של נעמן דהיינו הצרעת. והכלי יקר כתב שהם ז"ל דורשים קרי וכתיב דקרינן מאומה וכתיב מומה לשון מום. ועיין מנחת שי.

וצרעת נעמן תדבק בך. שמאחר שנעמן נתן הכסף והבגדים כופר תרופת צרעתו ואתה לקחתו. ראוי אם כן שתקח ג"כ הצרעת עמו.

כי פרוע הוא. שפרחה בהם צרעת כד"א וראשו יהיה פרוע.

וכאב אנוש. עיין סוף סימן הקודם.

ו  [עריכה]

מה כח עבירה קשה. הן בגוף והן בנפש ועושה רושם חזק עדי עד.

שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה. ר"ל מעשה העגל.

היו בהם זבים ומצורעים. דייק זה מדכתיב ויעשו כן בני ישראל וישלחו כו' משמע שהיה בהם זבין ומצורעים. וכבר ידענו שבשעת מתן תורה נתרפאו כולם. א"כ ע"כ לומר שבמעשה העגל חזרו למומן (ז"ר).

למדנו שג' דברים אלו. ר"ל זב ומצורע וטמא מת (ז"ר).

אירעו בו ביום. ר"ל ביום שעשו את העגל. והמתנות כהונה פי' שג' דברים היינו מעשה עגל ושנעשו מצורעים ונשתלחו מן המחנה. וכל זה תמצא בספרי עכ"ל. ודבריו תמוהין. וכן בספרי ליתא רמז לזה.

הצווי מיד בשעת מעשה. ר"ל בשעת הקמת המשכן שבו ביום הוקבעו שלש מחנות. מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל. והוזקקו הטמאים להשתלח.

ונוהג לדורות. היינו בבית עולמים שבירושלים. שגם שם לא היה שלש מחנות.

אלא זירוז. פי' שיהא מהיר וזריז בדבר.

לפי דרכינו למדנו שאין מחזיקין כו'. פי' שהתורה באה ללמדנו שאין מזרזים אלא למזורזים. וזה נלמד דוקא מיהושע שהיה בלאו הכי זריז בתורה דכתיב ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל ואמר הקדוש ברוך הוא למשה חזקהו ואמצהו בתורה (ז"א).

ז  [עריכה]

אלא חסרון כיס. בא להוסיף על דברי תנא קמא. ואמר שהסיבה היותר גדולה שיאמר הכתוב בלשון צו אינו אלא מפני שיש באותה מצוה גם חסרון כיס. אבל מצוה שאין בה חסרון כיס אפילו שיש בה זירוז מיד ולדורות לא תבא עליו מלת צו (הרא"מ).

צו את בני ישראל וישלחו. ומי שהוא גר חוץ למחנה יש בו חסרון כיס וודאי שאין יכול לישא וליתן עם בני אדם (ז"ר).

תייחס לענין חילוק. פי' שם אני מודה שהוא לשון זירוז (ידי משה). ובספרי גרס תזרזם לענין חילוק הארץ. וי"ג תיחם.

ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. וילפינן צו דהכא מצו דהתם. מה התם אזהרה בלא תעשה אף כאן אזהרה בלא תעשה שלא יכנסו טמאים למקדש. וא"ת ולא יטמאו את מחניהם למה לי י"ל דמצו איכא ל"ת למיד. ומלא יטמאו לדורות (ז"א).

ח  [עריכה]

וישלחו מן המחנה ממחנה שכינה. דליכא למימר דקאי וישלחו מן המחנה ממחנה לויה דמדכתיב אל מחוץ למחנה תשלחום הרי מחנה לויה אמור. הא מה אני מקיים וישלחו מן המחנה אלא זה מחנה שכינה. ועיין בספרי ובז"א שם.

מלמד שמצורעים וטמאי מתים משתלחים משם. אינו מדוקדק דהא מצורע משתלח חוץ משלש מחנות.

צרוע זה מוסגר. קשה הא מוחלט חמור ממוסגר והוי ליה למימר צרוע זה מוחלט כל צורע זה מוסגר וי"ל דהוה אמינא כיון שצריך הסגר צריך לשלחו מן המחנה משא"כ מוחלט קא משמע לן (ז"ר). אבל יותר נראה לגרוס איפכא צרוע זה מוחלט כל צרוע זה מוסגר.

זב זה זב גמור. בעל שלש ראיות.

וי"א כו' כל טמא לרבות הנוגעים בשרץ. והוי"ו של וכל טמא לא דרשו.

מזכר ועד נקבה בכל אדם הכתוב מדבר. צ"ל וישלחו מן המחנה בכל אדם הכתוב מדבר. וכן הוא בילקוט וכן גרס הז"ר והז"א.

או אינו מדבר אלא בלוים נושאי ארון. פי' מדכתיב המחנה בה"א הידיעה משמע דקאי אמחנה שכתוב קודם לזה היינו מחנה לויה שכתוב בפרשה שלפני זו (ז"ר).

תלמוד לומר מזכר ועד נקבה תשלחו כו'. ואם איתא דקאי אדלעיל מיניה לא הוי ליה להזכיר נקבה דהא לעיל לא הופקדו אלא הזכרים הראוים לעבודה. אלא ודאי בכל אדם הכתוב מדבר (ז"ר).

ואחד קטנים במשמע. ודייק זה מדכתיב מזכר עד נקבה ולא כתיב מאיש עד אשה דהוי משמע להוציא את הקטנים. אבל מזכר עד נקבה משמע כל דהוא ואפילו קטנים ור"ל שהגדולים מצווים על הקטנים להטעינן שלוח חוץ למחנה. דלא עדיף הקטן מכלים טמאים (ז"א).

טבול יום. שכבר טבל אבל לא היה לו הערב שמש ואסור ליכנס למחנה שכינה.

ועד נקבה לרבות מחוסר כפרה. אפשר דרש דבר הפורש מן הנקבה ואין דוגמתו בזכר. והיינו יולדת שהיא מחוסרת כפרה. והוא שטבלה והעריב שמשה אלא שלא הקריבה עדיין קרבנותיה שעדיין לא טהרה טהרה גמורה שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה. מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה כדאיתא בסוף פרק הנשרפין דף פג ע"ב.

ועד העזרה היינו עזרת ישראל. כן הוא בזבחים דף קיו ע"ב ותוספתא פרק קמא דכלים.

יכול כולם ישתלחו אל מקום אחד. פי' חוץ לכל השלש מחנות.

תלמוד לומר במצורע בדד ישב. ודרשינן לבדו ישב שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו. ופרש"י כגון זבים וטמאי מתים. למדנו לשילוחו של מצורע שהוא חמור מכולם. ובספרי מסיים מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ולימד על הכלל מה מצורע שהוחמרה טומאתו חמור שילוחו משל חבירו אף כל שחמורה טומאתו חמור שלוחו משלוח חבירו. מכאן מנו חכמים למחיצות כל שהזב מטמא כו'.

חמור מצורע שמטמא בביאה. לכאורה קשה דהא זב חמור ממצורע שמטמא משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט משא"כ במצורע. ועיין פסחים סז ע"ב (רש"ש).

שמטמא בביאה. פי' אם בא אל הבית מטמא כל מה שבתוכו אע"פ שלא נגע.

תחת אבן מסמא. פי' אבן גדולה מונחת על הבגדים והזב יושב על האבן אע"פ שאינו מכביד על הבגדים. הבגדים טמאים.

שהוא מטמא את האדם. מפני שהאדם אינו מקבל טומאה אלא באב הטומאה. והמת הוא אבי אבות הטומאה. וטמא מת הוא אב הטומאה ומטמא את האדם. משא"כ טבול יום דקלישא טומאתיה.

שהוא פוסל את התרומה. דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וקיימא לן דבתרומה משתעי. וקא משמע לן ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה שאם היה טהרתו תלויה בקרבן כגון זב ומצורע והוי מחוסר כפורים מותר לאכול בתרומה.

נתנו חכמים מחיצות. להורות שיש הבדל בקדושה מחיצה לפנים ממחיצה ואין קדושתן שוה.

עשר קדושות הן. דארץ ישראל אינה ממנין הקדושות. לפי שבשאר קדושות יש בהם כבוד למקום שמונעים ממנו קצת טומאות. או שמונעים מקצת בני אדם ליכנס אליו. ואין בסתם ארץ ישראל קדושה זו. והבאת בכורים ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים אינם כקדושות הללו (ברטנורא סוף פרק קמא דמסכת כלים).

שמביאין ממנה העומר. דכתיב (ויקרא כג י) וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר. קצירה ולא קציר חוצה לארץ.

והבכורים. דכתיב (דברים כו ב) ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך.

ושתי הלחם. דכתיב (ויקרא כג יז) ממושבותיכם תביאו לחם.

ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן כו'. זה אינו במשנה דמסכת כלים פרק א.

כשירה לבית שכינה. פי' לבנות שם בית המקדש (ז"ר).

עיר חומה. פי' עיירות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון. דבמצורע כתיב (שם יג) מחוץ למחנה מושבו חוץ למחנה ישראל. וכשכבש יהושע את הארץ קדש העיירות שהיו מוקפות חומה בימיו שיהיו כמחנה ישראל להשתלח משם מצורעים. ואם נכנס מצורע לעיר המקפת חומה אינו לוקה אע"פ שאינו רשאי. אבל אם נכנס לירושלים לוקה ואם נכנס להר הבית לוקה שמונים. כן כתב הרמב"ם מהלכות ביאת מקדש פרק י הלכה ח ט ע"ש.

שקדשים קלים ומעשר שני כו'. דכתיב (דברים יב ה-ו) ובאת שמה והבאתם שמה וגו'. וכתיב (שם) לא תוכל לאכול בשעריך וגו'.

הר הבית ת"ק אמה על ת"ק אמה היה. ובו היה בית המקדש בנוי. ומשם מתחיל מחנה לויה ושיעורו עד עזרת ישראל.

שזבים וזבות. נדות ויולדות (משנה פרק קמא דכלים).

שזבים וזבות נכנסים בירושלים כו'. שכל שטומאתו חמורה שלוחו חמור משלוח חבירו. ולכן מצורע שמטמא בביאה משולח חוץ לירושלים שהיא כנגד מחנה ישראל. וזבים וזבות שטומאתו חמורה מטמא מת שמטמא באבן מסמא לכן משתלחים מהר הבית שהוא מחנה לויה. ומותרות בירושלים.

החיל. לפנים מחומת הר הבית היה כותל גבוה עשרה טפחים והוא נקרא סורג. ולפנים ממנו החיל עשר אמות.

וטמא מת נכנס להר הבית. והוא הדין מת עצמו מותר בהר הבית שהוא מחנה לויה. שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו. עמו במחנה לויה.

ואין נכנסין לחיל. והוא הדין בועלי נדות (רמב"ם).

עזרת הנשים. לפנים מן החיל היתה אורך מאה ושלשים וחמשה על רוחב קל"ה.

שאין טבול יום נכנס לשם. יהושפט ובית דינו גזרו זה כדאיתא בזבחים דף לב וביבמות דף ז ע"ש. וגזרו על טבול יום ולא גזרו על מחוסר כפורים. לפי שטבול יום אסור בתרומה ומחוסר כפורים מותר בתרומה. וכל שטומאתו חמורה מחברו חמור שלוחו משלוח חברו.

ואין חייבין עליו חטאת. לפי שאינה אלא מדברי סופרים.

עזרת ישראל. לפנים מעזרת נשים היתה אורך קל"ה על רוחב אחת עשרה. וכן עזרת כהנים היתה אורך קל"ה על רוחב אחת עשרה. וראשי פספסין היו מבדילים בין עזרת ישראל לעזרת כהנים.

ואין נכנסין לעזרת ישראל. והוא הדין שאין טהור נכנס לשם עד שיטבול (ברטנורא).

ואין נכנסין לעזרת ישראל. ומסיים במשנה פרק קמא דכלים וחייבין עליה חטאת וכדאיתא בפרק הקומץ רבה דף כז תנא מחוסר כפרה שנכנס לעזרה שוגג חייב חטאת. מזיד עונשו כרת. ואצ"ל לטבול יום ושאר כל הטמאים.

ישראל מעורבין שמש כו'. ומיירי באלו שאינם צריכין כפרה שכיון שהעריבו שמשן הרי הם טהורים לכל דבר ומותרים ליכנס בעזרת כהנים. ודוקא בשעת צרכיהם לסמיכה לשחיטה לתנופה כדאיתא במשנה פרק קמא דכלים.

ובעלי מומין כהנים ופרועי ראש. להרמב"ם מדאורייתא לא היו רשאים ליכנס בין האולם ולמזבח כו'. בעלי מומין דכתיב (ויקרא כא) כי כל אשר בו מום לא יקרב. ופרועי ראש דאמר רחמנא לאהרן ולבניו (שם י) ראשיכם אל תפרעו והם היו במשכן. אבל הרבה חלקו עליו וס"ל דכל הני מעלות דרבנן.

ולא לסביבות המזבח ד' אמות. משאר צדדי המזבח שלא כנגד האולם. עיין ברמב"ן בהשגות ספר המצות ס"ט.

ושאר כהנים. ר"ל שאינם בעלי מומין ופרועי ראש ואינם שתויי יין וגם רחצו ידיהם ורגליהם הם רשאים ליכנס לאולם כו'. ועיין משנה ט פרק קמא דכלים בתוי"ט.

ד' פעמים. אחד להקטיר קטורת. ב' להזות מדם הפר. ג' להזות מדם השעיר. ד' להוציא כף ומחתה. ואם נכנס ה' פעמים חייב מיתה כדאיתא בתוספתא פרק קמא דכלים.

שוה להיכל שאין בעלי מומין ופרועי ראש כו'. כצ"ל וכן הוא במשנה.

בשעת הקטרה. בין בשעה שכהן גדול מקטיר קטורת לפני ולפנים. ובין בשעה שמקטירין קטורת במזבח הזהב שבהיכל. כל העם פורשים מבין האולם ולמזבח כשם שהיו פורשים מן ההיכל. ותנא קמא פליג על רבי יוסי וסבר דבשעה שמקטירין קטרת בהיכל הוא דפרשי מבין האולם ולמזבח אבל כשמקטיר קטורת לפני ולפנים אין העם פורשים אלא מן ההיכל בלבד ולא מבין האולם ולמזבח. והלכה כתנא קמא (ברטנורא) וע"ש בתוי"ט.

שער ניקנור. של עזרה היה שער המזרח (רש"י).

והן הן קלעים שבמדבר. לפנים משער ניקנור היה במקום לפנים מן הקלעים במשכן (רש"י).

בשעת מסעות כו'. עיין מנחות דף צה ע"א.

שומע אני לא יגעו לא בארון כו'. פי' שמי שמשולח ממחנה שכינה לא יגע בארון שבמחנה שכינה אבל יקצה (פי' מיחד) לו מקום שם וידור. או מי שמשתלח ממחנה לויה לא יגע בנושאים אבל מותר להיות שם. תלמוד לומר ולא יטמאו את מחניהם שאסור לו להיות בהמחנה שלא יטמאו את המחנה.

שנאמר השוכן אתם כו'. מייתי ג' קראי ללמוד שאפילו טמאו כל השלש מחנות שכינה עמהם והכי דייקי קראי השוכן אתם דמשמע במחנה שכינה. ולא יטמאו את מחניהם מחנה שלהם היינו לויה. ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה היינו מחנה ישראל (ז"א).

ט  [עריכה]

להודיע שבחן. אף שדבר קשה עד מאד להיות מרוחק מבין בני אדם עכ"ז קיימו תיכף.

המשלחים לא הוצרכו. לכפיה, לכופם שישלחו את הטמאים ולא יחוסו עליהם. ומנין שאף המשתלחים היינו הטמאים עצמם לא הוצרכו לכפיה לכופם לצאת חוץ למחנה. תלמיד לומר כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל. והוא מיותר דהרי כבר כתיב ויעשו כן בני ישראל אלא ללמד שאף הטמאים לא עכבו.

שיעשיאום משה ואהרן. כצ"ל (א"א) ופי' שיעשיאום שיכפו אותם מלשון גט מעושה.

פתרין קרייה בגלות. כי מגלות איש פרטי שנגלה ממקום הקודש והשראת השכינה נוכל לקחת ציור על גלות הכללי. ובכאן ע"י חטא העגל החלה הגלות מעט מעט להתפשט בין אנשים פרטים. וכמו שקרה אז להפרט כן אח"כ קרה לכולם ולכן מצאנו הלשונות שוות כדמסיק.

אין וישלחו אלא לשון גלות. שהגלות שהוא בע"כ נקרא שלוח.

י  [עריכה]

מטמא בביאה. אם בא אל הבית כל מה שבתוכו טמא אף שלא יגע.

אף עכו"ם מטמא בביאה. פי' תקרובת עכו"ם עיין חולין יג ע"ב (רש"ש).

על עכו"ם כו' ועל גילוי עריות כו'. מה שאמר מלת על ד' פעמים הוא להודיענו שעל כל אחד מהם לבדו כדאי הגלות לבא.

הואיל ואתם רוצים בעכו"ם כו'. ר"ל שהוא מדה כנגד מדה כי לפי שהם ברצון נפשם עבדו עכו"ם על כן הם הולכים בגלות ושם יעבדו עכו"ם שכן כתיב ועבדתם שם אלהים אחרים וגו'.

שכינה מסתלקת מהם. ומפורש בתורה בסוף פרשת אחרי אל תטמאו בכל אלה וגו' ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה. הרי בבירור שהגלות בא על גילוי עריות.

ומפני שפיכת דמים חרב בית המקדש וגלו כו'. והוא מדה כנגד מדה כמו שהם שפכו דמים כך נשפך דמם סביבות ירושלים ואין קובר. הנשארים נמקו בעונם.

כי קצר המצע כו'. אמר דרך משל כי קצר המצע מהשתרע מלהשתרר עליו שני רעים כאחד ודריש מהשתרע נוטריקון מהשתרר ריע אחר. ור"ל שכמו שאין המטה סובלת שיהיה עם האשה בעלה וחשוקה. כן בית המקדש לא יסבול הסמל שהעמיד מנשה בהיכל עם השכינה.

תעשה לו מסכה צרה. פי' שעשו את מסכות זהבם צרה להשי"ת שכתוב כונס כנד מי הים כאשה שנעשית צרה לחברתה. ולשון כהתכנס דורש שמרמז על הכתוב כונס כנד מי הים. ועיין באיכה רבתי.

יען כי גבהו בנות ציון. וכולי קראי דהתם בפריצות דרכם קמיירי שהיו מכוונים להתייפות להרגיל לערוה.

ציון שדה תחרש. וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער הרי ג' גזירות שדה ועיים ובמות יער ועיין שבת קל"ט ע"א.

והשילוח הזה. דכתיב בפרשה וישלחו וגו' (מתנות כהונה).

להשמיד וגו'. טף ונשים וגו'.

ולמה סמך גלות אדום אצל גלות בבל. ר"ל והלא שעבוד יון קדים.

שבכל מקום שגלו שכינה עמהם. לפי שכביכול שכינה מצטערת עמהן בגלות מפני חיבתן לכן לא מסרם לטבע המערכות. כי אם הכל בהשגחה פרטית גם לא יניחום להיות משוקעים בטומאת העבירות כי רוח הקודש יעבור בתוכם לטהרם.

הנגלה נגליתי. דאין ה"א הנגלה ה"א התימה.

למענכם שלחתי בבלה. פי' שלחתי שם השכינה עמהן. ע"ד ובפשעיכם שולחה אמכם שפירשו חכמי אמת על השכינה. אבל בירושלמי פרק קמא דתענית גרס שנאמר למענכם שולחתי בבלה. ר"ל דדריש שלחתי כמו שולחתי.

גלו לעילם. היינו למדי כמד"א (דניאל ח ב) ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה. ועיין בשמות רבה פרשה טו.

וכשהן חוזרין שכינה עמהם. כצ"ל וכן הביא הנוסחא היפ"מ בשם מדרש זה וכן הוא בספרי.

והשיב לא נאמר אלא ושב. מלת את שבותך יתפרש עם שבותך (ז"א).

ואומר אתי מלבנון כלה. פי' כשתגלו מלבנון אתי תגלו כי אני אגלה עמכם וגו'. אתי מלבנון תבואי פי' וכשתשובו מן הגולה אני אשוב עמכם. ואף כל ימי הגולה בצרתך לי צר ועל כן כתיב אתי מלבנון תבואי ולא כתיב אתי ללבנון תבואי. לומר משעת יציאתכם מכאן עד שעת ביאתכם כאן אני עמכם בכל אשר תצאו ותבואו (ז"א).

במים טהורים. שזהו סגולה אלהית אף שנטהרו מצרעתם עכ"ז צריך גם למים. כן גם עם התשובה צריך גם טהרה מלמעלה. והוא הנקרא סיוע מלמעלה כמ"ש הבא לטהר מסייעין לו כי יתעורר מלמעלה רוח הקודש וטהרה על לבבם.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף