עץ הדר/לד
|
< הקודם · הבא > |
אלא דלכאורה יש לדון כיון דכל עיקר הדמיון שאמרנו הוא מכרם רבעי ספירות עבירה פסולין למצוה, ועפ"ז ראוי שיהי' האתרוגים המורכבים פסולים לכל הפחות למצוה שיש בה הלל, וכמש"כ בענין ההלל שעכ"פ הוא דאורייתא לדעת כמה מרבוותא, וכמו שהכריע ג"כ בטו"א מגילה ד' ע"א ד"ה כגון}} ואפי' לדעת הרמב"ם הראינו פנים בדבר שי"ל שדברי קבלה יהי' להם מצד הסתעפות התולדה של הלכות שנולדו מהם כד"ת, ומכש"כ לפ"ד תוס' (יבמות י"ד א' ד"ה כגון) די"ל דהאי כללא דלא בשמים היא לענין פשיטת ספיקות של הלכה במחלוקת היא שנוי', ורק מה שהיא נגד הלכה אמרי' לא בשמים היא, אבל דבר שאינו ידוע לנו לאיזה צד נהי' נוטים שפיר מכריעים מן השמים. כמו שהכריעו ע"פ ב"ק בפירוש של אחרי רבים להטות היא אפי' במקום דמיעוטא מחדדי טפי, ועפ"ז קבעו הלכה כב"ה, די"ל דה"ה בכל עניני הלכה מחודשים ועפ"ז יהיו דברי קבלה דברי תורה ממש, כיון שאין סתירה ודאי לדבריהם מה"ת, ויהי' הלל דאורייתא, לפ"ד תוס' דראוי לפסוק כותייהו, ככלל הפוסקים דקי"ל כתוס' זולת במקום שהרי"ף חולק. וכאן לא נמצא גילוי דעתו של הרי"ף ע"ז ועיי' שם הגדולים (מערכת גדולים אות יו"ד סי' רנ"ד) ומדבריו נראה דס"ל דהב"ק שיצא דהלכה כב"ה הוא ענין אחר, ומ"מ הספק של אחרי רבים להטות אם הוא אפי' במקום דמחדרי המיעוט טפי לא הוכרע. ולע"ד יותר מסתבר לומר דהב"ק מכריע את הספק שבהלכה ע"פ טעמו המסופק לנו מצד התורה ובזה נקרא רק מכריע בתורה כיון שיש לנו ע"ז ספיקות וטעמים, אבל לומר שהב"ק יאמר דבר חדש שאין לנו בו שום התחלה לא מסתבר דיהי' בזה מחלוקת, דפשטא דסוגיא דתמורה (ט"ז א') מוכח דליכא חולק ע"ז, וכבר הכריעו יהושע ופנחס דאפילו במקום ספק ג"כ לא בשמים היא שהרי שם נשתכחו ההלכות ואמרו להם שאל, ומ"מ השיבו לא בשמים היא, אלא ודאי דצ"ל אליבא דתוס', דשם לא היו ידועים צדדים של ספק, א"כ הוי כתורה חדשה, וזה א"א, דע"ז נאמר לא בשמים היא. אבל כשנודע לנו צדדים של ספק שפיר מכריעים מן השמים את צד הספק שלנו ונמצא שהנבואה חוזרת לד"ת. ע"כ הוי' דאורייתא, וה"ה כל דבר הבא בדברי קבלה מעניני מצוה. ע"כ צ"ל לפ"ז דקדם לנו לכה"פ איזה צדדים של ספק, וי"ל שלא הי' לנו מוכרעים ובאה הנבואה והכריעה והשיבה לנו את המסופק לנו לד"ת ע"כ הוי' דאורייתא ממש. ולפ"ז כיון שצד הספק הי' על פירוש של אחרי רבים להטות, כיון שאנו סומכים. אב"ק ע"כ דהב"ק הורה לנו הכרעה קיימת, דאחרי רבים להטות הוא אפי' במחדדי טפי, אלא דקשה לפ"ז דעת רבנו האי גאון (המובא בשה"ג שם בשם חדושי רמב"ן לסנהדרין) שכתב, שאם אחד מהדיינים הוא גדול מהשנים י"ל דלא אזלינן בתר רובא, משמע, דס"ל דבאמת היכא דמחדדי טפי ל"א בת"ר, ולפ"ז יהיה ענין הב"ק בלתי נקשר בטעם הספיקות שלנו ויקשה טובא, דמסוגיא דתמורה ודאי מוכח דלה"פ בלא צדדי ספק לכו"ע אמרי' לא בשמים היא, וקשה מאד לחלק ולומר דאם יש צדדי ספק שוב סמכינן אב"ק על עצם ההלכה, אבל הספיקות הנובעים מזה למק"א לא הוכרעו, דסוף כל סוף אם נאמר שהוכרע מן השמים לא מטעם ספיקות ה"ז כתורה חדשה שבודאי ע"ז נאמר לבש"ה, ובהכרעת דיינים אזלינן תמיד בתר הטעם, שהרי אמרינן סנהדרין (ל"ד א') דכשאמרו שנים טעם אחד משני מקראות אין מונים להם אלא אחד, הרי דמשגיחין על שורש הטעם (ועיי' ש"ך חו"מ סי' כ"ה סקי"ט), ואולי י"ל דס"ל להגאון כיון דאמרינן (בעירובין י"ג ב') מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם ודברי ב"ש ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם, א"כ י"ל דמתי מועיל למיזל אחרי רבים להטות בתר הרבים אע"ג דהמעוט מחדדי טפי, דוקא בכה"ג, דהרוב דלא מחדדי כ"כ יש להם המעלות של נוחין ועלובין ושונים דברי חבריהם ומחבבים את דבריהם, דזה מורה שודאי עמדו על סוף דעתם אע"ג דלא מחדדי כ"כ, דמה שיעשה המחודד בשעה קטנה יעשה הבלתי מחודד ע"י רצונו הטוב והחפץ של העיון בשני הצדדים בלא שום נטיה לעצמו שזה מועיל ממש לחיקור הדיו, חוץ ממה שראוי יותר לס"ד מי שיש בו אלו המדות, ואני את דכא (כסוטה ה' א') ולענין קביעות הלכה הלא העיקר הוא וד' עמו שהלכה כמותו בכ"מ (כסנהדרין צ"ג ב'), ע"כ זה מכריע נגד מחדדי, אבל במקום דנגד מעלת מחדדי ליכא דבר המכריע י"ל דה"נ ל"א בכה"ג אחרי רבים להטות, וידוייק בזה לשון הגאון רבנו האי ז"ל דנקט הרמב"ן ז"ל שבתחילה אמר אם שוים בחכמה מניחים דברי האחד ועושין כהשנים, ואח"כ אמר ואם האחד עדיף, ולא אמר עדיף בחכמה כמו שאמר בתחלה שוים בחכמה משום דאם לא יהיה עדיף רק בחכמה, אבל במעלות האחרות של נייחות ועליבות ולהיות שונה דברי חבירו ומקדים את דברי חבירו לדבריו יהיו האחרים עדיפים מיני' אז באמת כלך בתר רובא כהכרעת הב"ק מצד טעם של הספק שלנו. אבל אם האחד עדיף מינייהו בכלל, היינו שאין הם שוים לו בחכמה דזהו משתמע בכלל מה שאמר תחלה דוקא דשוים בחכמה וביתר המעלות, לכל הפחות אין להם יתרון עליו, דבזה נמצא שהוא בכלל עדיף מינייהו, באופן זה אין הכרע שניזל בתר רובא, ואולי י"ל עוד דבאמת במקום דמחדדי יש ספק שקול ונוכל למיזל אחרי מי שנרצה, כדאמרינן בעלמא היכא דליכא הכרעה ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעביד כמר עביד, ודעביד כמר עביד (כברכות כד' א'), וכמו שהיה בתחלה קודם ב"ק הרוצה לעשות כדברי ב"ש: עושה כ"ד ב"ה עושה (כחולין מ"ד א') וכיון שהדבר בלתי מוכרע יש רשות לב"ק להכריע לא מצד חיוב ההלכה אלא מצד עצה טובה שנהי' רוצים באחד מהם, ובאמת אם לא היו רוצים לקבל לא היה איסור, אבל כיון שרצו וקבלו כבר אסור לעשות באופן אחר, וכה"ג (דר"ה י"ח ב') בד' צומות כשאין גזירה ואין שלום, רצו מתענין רצו אין מתענין דכשרצו כבר נקבע חובה וכ"ד טוא"ח (סי' תק"כ), וכה"ג דתפי"ע וכ"ד הרי"ף (פרק תפלת השחר לענין תפ"ע) ועיי' ר"ש (פ"ו דשביעית מ"א) לענין מאליהן קבלו עליהם את המעשרות דירושלמי, אלא דלפ"ז תהיה הקביעות של הלכה כב"ה ביסודה ענין דרבנן, אלא שחשובה כדאורייתא כשהם חולקין על עניני דאורייתא וכ"ד או"ה (הובא בש"ך יו"ד סי' ק"ו בקונ"ט ס"ס סי' י"ח) לענין גבינות הנכרים, וכן, משמע לשון הירושלמי (ברכות פ"א הלכה ד') דמייתי אמתניתין דר"ט שאמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה חברייא בשם ר' יוחנן דודים דברי סופרים לד"ת, וחביבים כד"ת, חכך כיין הטוב, שמעון בר ווה בשם ר' יוחנן דודים ד"ס לדברי תורה וחביבים יותר מד"ת, כי טובים דודיך מיין ר' בא בר כהן בשם ר' יודא בן פזי תדע לך שחביבים ד"ס מדברי תורה שהרי ר' טרפון אלו לא קרא לא הי' עובר אלא בעשה וע"י שעבר ע"ד ב"ה נתחייב מיתה ע"ש ופורץ גדר ישכנו נחש, משמע שהכרעה דכב"ה חשובה ד"ס. ולפ"ז אפ"ל דהב"ק אינו מיוסד על הטעמים, אבל מ"מ קשה מאד לאמר שהיה בא ענין מן השמים בענין הלכה שלא מצד הספיקות שלנו, אפילו אם ימסר הדבר לקבלה ברצון, שהרי מ"מ נראה כתורה חדשה, שהרי עיקר קבלת התורה תלויה היתה ג"כ ברצון שאמרו נעשה ונשמע וע"י האונס של כפי הר כגיגית הרי אמרינן באמת (שבת פ"ח א') מכאן מודעא רבה לאורייתא, אלא דהדר קבלוה בימי אחשורוש ברצון ועיי' תוס' (שם ד"ה כפה וד"ה מודעא וד"ה אמר) ודברי הראשונים בזה ידועים. עכ"פ הכל תלוי ברצון דישראל בהתחלה ואיך יהיה אפשר כשאנו למדים לומר שא"א להנתן מצוה חדשה אפילו בפרט אחד משום לא בשמים היא שכיון שנתנה תורה למשה וכד' ר' ירמיה (ב"מ נ"ט ב') על פירוש לא בשמים היא. ונראה לע"ד דמשו"ה דייק דוקא שם הגמ' לומר מאי לא בשמים היא ולא פריך כן בתמורה (ט"ז) דמייתי לה ג"כ, אלא דשם איירינן ספיקות שלא היה בהם צד מחלוקת ע"כ אין הדבר צריך פירוש, דפשוט הוא דאסור לחדש דבר חדש במצוה בקביעות מן השמים אבל בהא דר א שהי' מחלוקת בלתי מוכרעת, ור"א. עמד כ"כ על דעתו חשש רבי יהושע שלא יועיל הכרעת הב"ק על החכמים לא לקבל בדרך הכרח כ"א בדרך רצון, ע"י מה שגילו מן השמים שכך לענין צריכה להיות ההלכה. ע"כ מפרש רבי ירמי' שכונתו של ר"י היתה ודאי שבפועל לא תהי' הלכה כר"א כדי שלא תצא תקלה עי"ז, שלא יבא להבא ג"ר יחיד להתנגד בתוקף נגד דעת הרבים, וכהא דסנהדרין (פ"ח א') בז"מ שרצו ב"ד למחול שלא הודו חכמי דרום ע"ז לזעירא מאנשי ירושלים, כדי שלא תתרבה מחלוקת בישראל. ע"כ אמר, כבר נתנה תורה בהר סיני, אין אנו משגיחים בבת קול, היינו אפי' להתרצות מדעתנו לקבל הכרעת ב"ק, משום דא"כ יהי' כמו תורה חדשה שהרי בהר סיני עם קבלת התורה הי' ג"כ כך שנתנה שיקבלוה ברצון, והרצון הוא העושה עיקר חיובה, ואיך יהי' תמיד אפשר להתחדש ענין כזה מצד הוראה, ותהי' כתורה חדשה חלילה. עכ"פ נראה כמו שכתבתי דעיקר הדבר הוא שהב"ק וכן כל ענין שמן השמים מכריע את הספק שלנו מטעמנו ומחזיר הענין לד"ת, ומשו"ה הוי דאורייתא ממש לכל דבר, והא דבית הלל דמשמע בירושלמי שהוא מצד ד"ס, התם מיירי על האיסור של לעשות לחומרא כב"ש, כגוונא דרבי טרפון, דבזה ודאי אין חשש מה"ת, וזו היא גזירת ד"ס לחזק את ענין ההכרעה של ב"ה. ועוד יש קצת ראי' מזה גופא דעצם הענין של ההכרעה במקום שהמחלוקת הוא ד"ת, הוא ממש דאורייתא, דבשלמא אם נאמר שבמקום שהמחלוקת היא בד"ת הוא דאורייתא י"ל דמה שהחמירו שלא לעשות אפי' לחומרא בכל ענין שנראה שיש בזה קצת נגד ב"ה, הוא גזירה כדי שתתקיים ההכרעה שהיא דאורייתא. אבל אם נאמר דעצם ההכרעה הוי דרבנן א"כ הוי האיסור שלא לעשות אפילו לחומרא כב"ש גזירה לגזירה דקי"ל דלא גזרי', ודוחק לומר דכולא חדא גזירה היא, דאי לא הא לא קיימא הא, הרי ישנם ענינים אחרים שמותר לעשות כב"ש לחומרא, כהא דברכות (נ"ג ב') לענין להחזיר למקום שמברך, וכן הוכרע להלכה ג"כ, ועוד דברים רבים שהלכה ב הם מצד עצמם כדברי ב"ש כמבואר בפרק אלו דברים (שם). עכ"פ אין זה פשיט לומר דלא קיימא, גם הלא נסתפקו אם עשה כב"ש עשה עכ"פ לחומרא (כברכות י"א א', ועיין תוס' שם ד"ה תני). עכ"פ אם הי' פשוט דאי לא הא לא קיימא הא אין כ"כ מקום ספק. ואם נאמר שבמקום שיש רק לחוש שמא אי לא הא לא קיימא הא שוב אינו גזירה לגזירה, בטלת כלל דגזירה לגזירה לא גזרי', דתמיד יש מקום לחוש שמא ע"י איזה דבר יתפרץ איזה ענין ותתבטל הגזירה. אלא דלפי' הרמב"ם במשנה (רפ"ק דביצה) דכונת כולא חדא גזירה היא היינו שגזרו במנין אחד בפ"א י"ל דה"נ גזרו כך בב"א וכן משמע ג"כ לשין רש"י (ביצה שם ד"ה חדא, וביומא מ"ד ב' ד"ה אולם). אמנם קצת חילוק יש בין ד' רש"י לד' הרמב"ם, דרש"י בעי שיהי' עולה בשם אחד, כמו פירות הנושרים דהכל בכלל, וכן אולם בין האולם ולמזבח כלל אולם. אבל כאן קשה לומר דלחומרא בכלל לקולא, דהם שני דברים ידיעת ההלכה לומר שמותר לעשות כבית הלל לקולא, וכן חובה לעשות כמותם לחומרא וזהו ענין בפ"ע לעשות לומר שאסור כב"ש אפי' לחומרא. ע"כ נראה כמש"כ דהוי' דאורייתא, רק איסור החומרא קרי בירושלמי (ברכות שם) ד"ם (ועיין תשובת חת"ס ס"ס רל"ג לענין הלל). עכ"פ יש מקום גדול לחומר של ד"ת.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |