עזר לעזרא/כד
|
< הקודם · הבא > |
שאלה בענין ס"ת והתיק שהקדיש אותם ומסרם לביהכ"ן מזה כך וכך שנים והצבור קורים בו אם יוכלו בעליו שהקדישום או באי כוחו למוכרו ולהוציא דמיו לחולין.
עיין בס' נבחר מכסף להרי"ף ז"ל סי' ה' דכתב מי שהקדיש חפצי הקדש ומסרם לגזבר ביהכ"ן שוב אין לאחד מבניו של המקדיש או מב"ב זכות באותן החפצים יותר על שאר בני הקהל והרי הוא כאחד מבני הקהל לפי שכיון שנתן המקדיש החפצים ביד בני הקהל פקעה זכותו ונסתלקה מאותן החפצים ונתן הבחירה לגבאי הקהל כמ"ש מוהריק"ו שורש ה' כשנוחי נפש מניחים איזה מעות לצדקה וממנים גבאים על אותן המעות ודאי מסתלקים מאותן המעות ונותנים הכח לאותם הגבאים ע"כ. ולדידי חזי לי שאפילו מוהריק"ו לא קאמר אלא כשמינה המצוה לאותו גבאי על המעות שהקדיש, אבל כשהמקדיש לא מינה הגזבר רק נתן החפצים ביד הקהל והם מינו הגבאי כמנהג הקהלות בודאי שלא נתיפה כח הגזבר לשנות יותר משאר בני הקהל, זו אף זו כי במניח מעות ביד גבאי יש כח ביד גבאי לעשות במעות כרצונו, אבל מי שהניח חפצים מסויימים להקדש הקהל אין הגזבר יכול לשנותם ואין לומר דכיון שהגזבר הזה הוא מקרוביו של המקדיש נתיפה כחו יותר משאר הגזברים שהרי הביא המרדכי פ"ק דב"ב מעשה באחד שנתן מקצת נכסיו לצדקה בעת מותו לימים ירדו קרוביו מנכסיהם ואמר שנחלקו גדולים בזה י"א שיתנו אותה צדקה לקרוביו משום דאזלינן בתר אומדנא ויש חולקין דאדרבא אמדינן דעתיה דאפי' וכו' ומוהריב"ל ח"ב הכריע כדברי החולקים. ונלע"ד דבנ"ד שהקדישו חפצים ולא מעות לכ"ע אין נותנים לקרוביו כשירדו מנכסיהם והרי קרוביו כשאר בני הקהל ואינם יכולים לשנות, אבל בני הקהל ההוא במעמד ז' טובי העיר רשאים ואין שאר הקהלות שבאותה העיר יכולים לעכב ולערער על אותם חפצי הקדש לפי דקי"ל שכל קהל הוא חשוב כעיר אחת ואינן נזקקין מקהל זה לקהל אחר עכ"ל זת"ד יעוש"ב.
ובס' אבקת רוכל סי' קכ"ב תשו' לכמוהרי"ן ז"ל הביא מ"ש בערכין פ"ק[1] ת"ר ישראל שנתנדב מנורה או נר לביהכ"ן אסור לשנותה לדבר הפחות וכו' ומאי דאתמר עלה שם כ"ג, וכ' והיינו מנורה או נר דתשמישי מצוה נינהו אך לא תשמישי קדושה דתשמישי ס"ת דבנ"ד דאינהו כס"ת וכו' וכו'. וכתב הרשב"א שאלו שמתנדבין ס"ת ומניחים מטפחות בביהכ"ן מותר להשתמש בהם כל ספר וספר שעל דעת כולם הוקדשו אבל אלו שמניחים בביתם ואח"כ מקדישין אותם כיון שעל דעת אותו ספר נעשה ונשתמש בו אותו ספר אסור להניחו בס"ת אחר ע"כ. אמור מעתה ה"ה בנ"ד שאין להשתמש בכלי קדש הללו במקומות אחרים הואיל וכבר זכו בהם בני כנסת זו ודשו בה רבים בהסכמת הכל ונפדו הכלים ההם משל בני כנסת זו ונקרא שמם עליהם ונתייחדו להם שאין לשאר המקומות חלק בהם כלל.[2] ועוד האריך וסו"ד כתב הארכתי בפסק ד"ז בתוכחות נכוחות אף אם לא היה צריך כי על המפורסמות אין צריך להביא ראיה ומה שהוצרכתי להאריך בזה הוא כדי לסתום פי הבאים אחרי כן מלומר הורונו מהיכן דנתוני, וגזר בגזרת התו' ונידוי חרם שמתא במי שיערער וכו' עש"ב, וחתמו על פסק דינו ג' רבנים מרן כמוהריק"ו וה' ישראל קורייאל והמבי"ט ז"ל יעו"ע, גם הרב גו"ר חיו"ד כלל ג' סי' י"א י"ב י"ג על יחיד שהקדיש רמונים וחפצי הקדש כסף והיה מביאם לביהכ"ן בחגים ומועדים ומחזירם אח"כ לביתו ואחר כמה ימים ושנים לקחם עמו לעיר אחרת ונלב"ע והבן היה נוהג כאביו וחזר לעירו והחזירם עמו והיה נוהג כאביו ושוב מטה ידו והוצרך להוציאם להחפצים הנז' למוכרם ולהוציא דמיהם לחולין והקהל הם מוחין בזה שהרד"ג ז"ל האריך להביא ראיות לאסור והרא"ה ז"ל העלה להתיר וחזר הד"ג ז"ל לסתור דברי הרא"ה ז"ל וגם הרא"ה ז"ל חזר לקיים דבריו יע"ש. דמדבריהם מבואר דבגוונא דנ"ד דבשעת כתיבת הס"ת ועשיית התיק והרמונים כסף של הס"ת כתוב עליהם קדש לה' ע"כ וכו' והניחם המקדיש בנו מאותה העת בביהכ"ן וזה להם בביהכ"ן מזה זמן מ"ה שנים, וגם בסו"ז הנז' מקודם איזה שנים מטה ידו של המקדיש הנז' וקודם שנלב"ע בכמה שנים הלך והתפלל בביהכ"ן אחרת שבעיר ולא הוליכם להס"ת והתיק והרמונים עמו אלא שנשארו בביהכ"ן שם והיה מחלה פני החזן של הביהכ"ן ההיא שיקראו בהס"ת ההוא כמו ספרי תורות אחרים והם היו קוראים בס"ת ההוא ומשתמשים בהחפצים הנז' כמו שאר ס"ת ותיקים ורמונים, בודאי הגמור דכ"ע יודו מודים דרבנן ויור'ו המורי'ם שאין בני המקדיש ויורשיו וגם בני הק"ק יצ"ו יכולים למוכרם ולהוציא דמיהם לחולין כלל כי אדעתא דהכי הקדישם המקדיש להיותם שם בביהכ"ן ההיא תמיד לעולם ולהיות שמם שם נזכר לעולם לטובה.
ומרן ז"ל בש"ע או"ח סי' קנ"ג סעיף ו' פסק מוכרים ביהכ"ן וכן שאר דברים שבקדושה ואפי' ס"ת להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו. והא דביהכ"ן נמכר הנ"מ של כפרים וכו'. והבאה"ט בס"ק יו"ד כתב וז"ל יתומים וה"ה יתומות וכו' וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבויים ע"ש. ובס' שאל האיש חאה"ע סי' ז' שחכמי הישיבה שאלו אם מותר למכור הס"ת להשיא יתומה והאריכו במה שיש פלוגתא בזה ומה שהוק"ל בדבריהם גם שם באות ד' הוק"ל בדברי הט"ז ז"ל. ועיין במה שהשיג להם מע' הרב חמ"א ז"ל באות א' בארוכה וגם באות ד' מה שהשיב על קושייתם על הט"ז יעוש"ב. אשר מכל הדברים הנז"ל מוכח דבנד"ז למכור הס"ת כדי להציל עצמו מלבישת הצבא לא יש היתר לזה כלל ובפרט יותר באיש כזה דיש יכולת בידו להציל עצמו מממונו בכדי הדמים שלקח בו גם דמי וכו' וגם הוא אינו הולך בדר"ט בחילול שבת ובמ"א. ואני את נפשי הצלתי וההי"ב שהורו להם היתר בדבר.
ועיין במשכנות הרועים מערכת ה"א אות ע"ט דצ"ח ע"ד ברמוני כסף אם רשאים הבעלים למוכרם ולהוציא המעות לחולין ואת"ל דאינם רשאין עדין צריכין אנו לידע אם יכולין להוציאם מביהכ"ן זו לביהכ"ן אחרת להניחם שם ואת"ל דרשאין אם הבעלים לא הוציאום מאותה ביהכ"ן אם יורשיהם רשאין או לא. וכתב דמוהריב"ל ז"ל בס"ג סי' קכ"ב תלה זה בפלוגתא דרבוותא. ואח"ך הביא תשו' מוהרשד"ם ז"ל דפשיט"ל דיכולין להוליכן שלבם חפץ ושגם בניהם אחריהם הרשות נתונה בידם וכתב שהוא מבטל דעתו מפני דעת הג' מוהרשד"ם ז"ל וציין על תשו' הרא"ם ז"ל סי' נ"ג ד"פ ושם ע"ד, וגם הביא דברי מרן בש"ע סי' קכ"ג דכתב ומ"ש שכלי הקדש של כסף שנהגו תמיד להביאם לביהכ"ן בחגים אין יכולין להוציאם לחולין ולמוכרם והקהל יכולים לתופשם שישארו בחזקת הקדש אחר מיתת המקדיש ע"כ. ושהמג"א ז"ל כ' דסיים במוהריק"ו דאפי' יש מנהג להוציאם לחולין אין הולכין אחריו. וגם ציין על הגו"ר ז"ל דהר"ד ז"ל אסר והרא"ה ז"ל התיר ועוד ציין על פוסקים אחרים דיש מקילין ויש מחמירין עש"ב. ועיניך הרואות דמדברי כולם יוצא לנ"ד דאין היתר כלל וכנז"ל. וכבר בא הדבר מבואר בדברי מרן ז"ל בש"ע סי' קנ"ג סעיף יו"ד וז"ל י"א דיחיד בשלו אפי' ס"ת מותר למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה כל שלא הקדישו לקרות ברבי'. ויש מי שאוסר אא"כ ללמוד תורה או לישא אשה ע"כ. הרי לך בפירוש דס"ל דכל שהקדישו לקרות בו ברבים אסור למוכרו ולא חילק בין כתוב שמו עליו ללא כתוב שמו עליו בכל גוונא נראה דס"ל דכל שהקדישו לקרות ברבים אסור למוכרו. ועיין בס' כף החיים ח"ב לה' כמוהרי"ח ברוך יצ"ו הנד"מ באות ח"פ דעמ"ש מרן י"א דיחיד וכו' ויש מי שאוסר וכו' דהביא טעם להמתירים וטעם להאוסרים וכתב דבספרו קול יעקב על יו"ד סי' ע"ר אות א' כבר כתב דדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו נראה כדברי האוסרין והכי נקטינן. ועו"ש באות ט"פ עמ"ש מרן ויש מי שאוסר הביא דברי המג"א ז"ל דכתב צ"ע על מה סומכין העולם שמוכרין ס"ת אפי' נתנו לביהכ"ן לקרות בו ומשתמשין בדמיו וצ"ל כיון דהמנהג כן הו"ל כאלו התנה בתחילה שלא תחול קדושת רבים עליו כמ"ש ביו"ד סי' רנ"ט ס"ב בהגה"ה ע"כ ומיהו בזה"ז לא שמענו ולא ראינו מי שנותן ס"ת לבהכ"ן ולוקחו למוכרו וע"כ יש להחמיר ועי"ל אות קנ"ג וכן מ"ש הי"א שם בשם הגו"ר כלל ב' סי' ל"א דבזה"ז שכל ספרינו בחזקת שיש בהם פיסול ומותר ליחיד למכור ס"ת בשופי יעו"ש בס' אמרי א"ש סי' ק"ו השיב על דבריו וכן התו"ח אות כ"ב הרבה להשיב עליו. וע"כ אין להקל כיון שלגבינו הם כשרים ומברכים עליהם אא"כ ודאי יש בו פיסול שאז מותר למוכרם. ועיין עו"ש באות קנ"ג דעמ"ש מרן סעיף י"ח ומ"ש שכלי הקדש ש"כ שנהגו תמיד להביאם לביהכ"ן בחגים אין יכולים להוציאם לחולין ולמוכרם והקהל יכולין לתפשם שישארו בחזקת הקדש אחר מיתת המקדיש. כתב ע"ז היינו דוקא כשיש אמדן דעת דהקדיש לחלוטין אבל אם התנה עם הגזבר שהוא פקדון וכו' יכול לעשות כרצונו אורח לצדיק א"ח סי' א' מחב"ר אות ו' זכ"ל אות ב'. וכן המנהג עכשיו ברוב המקומות שמי שנותן חפצי כסף לבהכ"ן או ס"ת ורוצה שישארו ברשותו להיות לעצמו או להוליכם לבהכ"נ אחרת עושה תנאי עם פקידי בהכ"ן בשטר והכל לפי תנאו ואם לא התנה הרי הם של ביהכ"ן שזכו בה מן הסתם. מיהו רק אם יש מקום שיש להם מנהג פשוט שמי שנותן לבהכ"ן שנשארי' ברשותו אפי' בלי כתיבת שטר יחזיקו במנהגם וכ"כ האחרונים וציין על אות קס"ב. ושם ג"כ באות קס"ב כתב כן בשם האח' ז"ל עש"ב. אשר מכל האמור מבואר דבנ"ד לא יש היתר למוכרו להוציאו לחולין ושכן דעת מרן ז"ל ובפרט דבנ"ד כתוב עליהם שהם קדש לה'. וגם אינו כתוב שטר בתנאי שהוא פקדון וכו' ואפי' לביהכ"ן אחרת לא יכול ללוקחו כנז"ל ותול"מ.[3] הנלע"ד כתבתי
- ↑ דף ו' ע"ב. הערת המלבה"ד.
- ↑ לכאו' היה מקום לחלק דעד כאן לא קאמר הרשב"א אלא במקדיש המטפחת אחר שהקדיש הס"ת דבזה י"ל דנתן המטפחות בכדי שישמשו את הס"ת שתרם אולם היכא דהמטפחות מונחות בביה"כ הגם דנתרמו לביה"כ זה אפשר דלא היה נפקותא בזה לתורם אי קיימי בביה"כ זה או אחר ועיין. הערת המלבה"ד.
- ↑ אכן היכא דנשתקע שם הבעלים יעויין ברמב"ם [הל' מתנות עניים פ"ח ה"ו] דכתב וז"ל מי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה, ואם לדבר מצוה מותר לשנותה, אף על פי שלא נשתקע שם בעליה מעליה אלא אומרים זו המנורה או נר של פלוני, ואם נשתקע שם הבעלים מעליה מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות עכ"ל אולם בתוס' בערכין ד"ה משבאת דכתב וז"ל ודוקא יחיד אבל בני העיר רשאין כדמשמע בבבא בתרא (דף ח) ורשאין בני עיר לעשות תמחוי קופה וקופה תמחוי ולשנותה לכל מה שירצו ודוקא לדבר מצוה כדאמרינן בשילהי שמעתא (ע"ב) גבי ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת עכ"ל והנה בתוס' לא פורש הדין בנשתקע שם הבעלים אולם עי' בתוס' שם בע"ב ד"ה אלימא דכתב וז"ל הכי נמי מצי למימר מאי איריא לא נשתקע שם בעליה אפי' נשתקע נמי עכ"ל הרי דאפילו בישראל ס"ל להתוס' דהוי מצי להוכיח בגמ' שם דאסור לשנות ול"ד בעכו"ם וכ"כ להוכיח בש"ך ביו"ד רנ"ט סי"ג ע"ש. [ואכן לשיטת הרמב"ם נמצא דל"ק קו' התוס' שם] אכן בעיקר המבואר דכל דנשתקע שם הבעלים מזה שרי לכאו' יל"ע בסיבת ההיתר מאחר דסו"ס קאי ברשות הקדש והאיך מפקיע זה מרשות להקדש לדבר הרשות וצ"ב. ואפשר דהביאור בזה דלעולם כל היכא דמקדיש חפץ וכיוצ"ב לצורך הרבים יסודו שמעמיד את ממונו לצורך הרבים אלא דמאחר דהוא בעלים הרי דבכוחו לקבוע דדבר זה ישמש את הרבים לצורך דבר מצוה וכו' אולם עיקר מעשיו אינו ההקדש דהא העמיד זה לצורך רבים וכנז' ולכך התינח היכא דשם הבעלים עליו שפיר י"ל דחשיב כמי שרשות הבעלים עליו ולכך אכתי כוח קביעתו שבתחילה בעיניה קיימי אולם כל דנשתכח שם הבעלים מניה הרי חשיב כמי שיצא מרשות הבעלים ולכך רשאים הגבאים לעשות בזה מה שיחפצו. הערת המלבה"ד.