ספר המקנה/קידושין/מו/א
בגמ' הואיל ונעשה בה מעשה יתומה וכו'. כתב הר"ן הא דלא הביא הרי"ף הך מימרא דר' הונא משום דלפי שיטתו דריצוי האב לא מהני אין צריך להביא ראי' ע"ש. ונראה דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דר' הונא לשיטתו אזיל דס"ל חופה גומר א"כ מדשתק כשנעשה בה מעשה יתומה קנתה החופה א"כ למאי דקי"ל דאין חופה קונה ליתא לדברי ר' הונא דאף שנתרצה בשעת חופה כיון דחופה אינה קונה וגם לא חיישינן לריצוי אחר קידושין א"כ אין מקום לפלוגתא זו ולכך לא הביאו הרי"ף ז"ל ודו"ק:
ברש"י ד"ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי אבי' כאלו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר זכותו שיש לו בה או שתיקתו וכו'. ונראה מדבריו ז"ל דאפי' אי נימא דשתיקת האב לא הוי הודאה מ"מ כיון שסילק כח רשותו ממנה יש לה יד לקדש א"ע כיתומה והוא ע"כ מתקנות חז"ל כענין שכתבו תוס' לעיל בשם בה"ג בהלך אבי' למדינות הים דתיקנו לה חז"ל קידושין אך לפ"ז צ"ל דהאי דאמר אוכלת בתרומה היינו בתרומה דרבנן דהא אמרי' ביבמות דף צ"א יתומה קטנה אינה אוכלת אלא בתרומה דרבנן ואף שכתבו התוס' שם למאי דקיי"ל דקטן אוכל נבילות דאין ב"ד מצווין להפרישו מותרת לאכול אפי' בתרומה דאורייתא מ"מ קשה דלמה אוכלת כשהי' נערה ע"כ צ"ל כנ"ל וק"ל:
בתוס' ד"ה בין הי' בין אבי' וכו' ואע"ג דאמר רב וכו'. והקשה המהרש"א ז"ל דלמא מיירי הכא בלא שידכו ע"ש עמ"ש לעיל בזה ועיקר נראה דקושי' התוס' הוא למאי דקאמר לעיל מאן דמתני הא לא מתני הא אלמא מאן דמתני הא דעולא ס"ל הא דרב ושמואל אפי' בלא שידכו צריכה גט ומיאון אך נראה דמדס"ל לתוס' הכא דאף לאחר שנתרצה האב יכולה היא לעכב א"כ לכאורה צ"ל דהא דקאמר לעיל צריכה גט וצריכה מיאון ולא סגי במיאון לחודא כדקאמר הכא היינו משום דלעיל מיירי בשידכו והכא מיירי התוס' בלא שידכו וטעמא דמסתברא הוא כיון דלא שידכו איכא למימר שלא נתרצה האב אלא לדעתה אם תרצה אבל בשידכו תחילה ואח"כ נתרצה האב מה"ת נימא שלא נתרצה אלא לדעתה ותו דלפמ"ש רש"י לעיל בד"ה והוא ששידכו דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע והוי קידושין למפרע נמצא דכיון דבשעת קידושין נתרצה האב למעשי' שוב אינה יכולה למאן אבל בלא שידכו אפילו אם נתרצה אחר כך אין סברא שתהא מקודשת למפרע לכך יכולה למאן לפי' רש"י קודם שמיעה ולפי' התוס' אפי' אחר שמיעה א"ר לפמ"ש דדבריה' דהכא הוא למאן דמתני דרב ושמואל אפי' בלא שידכו קשה למה צריכה לעיל גט ומיאון הא מהני הכא עיכובא דידה אף לאחר שנתרצה האב א"כ תהי' סגי' במיאון לחודא וצ"ל כיון שנתרצה היא פעם אחת לאחר ריצוי האב שוב אינו מועיל עיכובא דידה ולכך צריכה גט ומיאון ועיין בסמוך ודוק:
בא"ד. ולא מיבעי' אם לא וכו' א לא אפי' וכו'. ולכאורה לפ"ז י"ל דר' אסי דס"ל אבי' ולא הי' היינו דוקא לאחר שנתרצה האב אבל קודם שנתרצה מודה רבי אסי דיכולה לבטל הקידושין. אך לפ"ז קשה דמאי הקשו מברייתא דאם מאן ימאן דלמא מיירי שמיאנה קודם שנתרצה האב מיהא י"ל דסברת התוס' אינו אלא אם נימא דמקודשת בשעה שנתרצה האב כמו שכתבנו לעיל דהוי כמקדש לאחר למ"ד יום א"כ שפיר יש לחלק בין מיאנה קודם שנתרצה האב דהוי קודם קידושין ובין מיאנה אחר שנתרצה דכבר נגמרה הקידושין אבל בקרא דמיירי בקידושי ביאה דלא שייך בי' לאחר למ"ד יום ע"כ צ"ל דמקודשת למפרע משום דמסתמא הוי ניחא לי' לאב בשעת ביאה דאל"כ אפי' שניהם מרוצים לא מהני א"כ אין לחלק בין קודם שמיעה לאחר שמיעה דהא ע"כ צ"ל דהוי ניחא לי' בשעת קידושין אם לא תחזור בה א"כ כיון דמוכח מהאי קרא דמועיל מיאון בקידושי ביאה מהני ג"כ אפי' לאחר שמיעה ודו"ק:
בתוס' ד"ה קרא בעי אי נמי נ"מ היכא דבא עלי' ואח"כ נתיתמ' וכו'. כבר כתבנו בכתובת דף ל"ט בתוספות ד"ה אין לי וכו' דהא דכתבו תוס' נתיתמה ולא כתבו בגרה משום דהכא קיימינן אליבא דרב ורב ס"ל דאדם מוחל דשלב"ל נמצא כיון דמפותה מחלה מהני המחילה אף לאח' שבגרה אבל בנתיתמה כיון דלא עבידא דאתי' מודה רב דאינה כלום מיהא צ"ע גם בזה כיון דמהני מחילה אף לאח' שבגרה תו לא הוי דבר שלא בא לעולם י"ל דמהני אפי' בנתיתמה בנערות ויותר י"ל דמיירי כשהיתה קטנה משעת פיתוי דאין מחילתה מחילה מיהא לפ"ז צ"ל דאפילו למ"ד פיתוי קטנה אונס הוא מ"מ לענין זה שישלם קנס מיד לא הוי כאונס אלא כמפותה דאינו משלם אלא כשלא יכנוס ובזה א"ש לשון הש"ס לומר לך שמשלם קנס כמפותה דלכאורה האי כמפותה אין לו הבנה לפי' קמא ולפמ"ש אתי שפיר כיון דצ"ל שהיתה קטנה א"כ הוא דומה לאונס מ"מ לענין קנס הרי הוא כמפותה ודו"ק:
בגמ' איתיבי' ר' הונא לר' אסי. כבר כתבנו בחידושנו בכתובות דהוי ס"ד לאוקמא קרא בפיתה לשם קידושין היינו משום דבפיתה לשם זנות איכא לאו דלא תהי' קדשה וקי"ל דאין לוקה ומשלם ומהאי טעמא כתב הרמב"ם בשם רבותיו הבא על הפנוי' בפני עדים חיישינן דבא עלי' לשם קידושין ועיין מה שכתבנו שם באורך ודו"ק:
שם בגמ' אמר ליה אביי צריכה קידושין וכו'. אין לפרש הא דצריכה קדושין אחרים היינו משום שלא תוכל למאן אח"כ זה אינו דלא מיבעי' לפירש"י דלאחר שנתרצה האב אינה יכולה למאן ואפילו לפמ"ש תוס' בין היא ובין אביה יכולה למאן אפילו לאחר שנתרצה האב היכא שנתרצה היא ג"כ לאחר ריצוי האב שוב אינה יכולה למאן כדמוכח מהא דאמר רב לעיל צריכ' גט וצריכ' מיאון וא"כ ל"ל קידושין אחרי כיון שנתרצ' אבי' והיא ושוב אינו יכולה למאן וכ"ש לפמ"ש התו' לעיל בד"ה קרא בעי ושינוי' דאביי הוא אליבא דרב אסי והעיקר נראה כמ"ש לעיל בתו' ד"ה בפי' אמר מר וכו' דבקדושי ביאה כיון שצריך לומר שהיא מקודשת למפרע אינו אלא ספק קידושין שמא נתרצה בשעת קידושין וכיון דאינה קידושי ודאי אפי' אם נתרצה בפי' להכי צריכה קידושין אחרים. ודוק:
מתני' האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו וכו'. בטור אה"ע סי' ל"א הביא מחלוקת הר"י והרמ"ה דדעת הר"י אפי' גמר דיבורו בזו בזו ובזו ואח"כ נתן לה אחת אחת ואכלתו ראשונה אינה מקודשת עד שיהא ש"פ באחרונה כיון דלא גיור הנתינה וכן משמעות דברי התו' בד"ה ואפילו דקמייתא והרמ"ה ס"ל דדוקא כשאמר בזו תיכף נטלתו ואכלתו ואח"כ אמר בזו אבל כשגמר דיבורו ואח"כ נטלתו ואכלתו הוי ליה כאלו אמר באילו דאמר רבא לקמן אפילו אוכלת מצטרפות כולן לש"פ ולכאורה נראה דע"כ צ"ל דלישנא דמתני' משמע כשגמר דיבורו ואח"כ נטלתה ואכלתה דאל"ה מאי מקשה הש"ס ואפי' בקמייתא והא מלוה הוא והא קי"ל בסוף נדרים דף פ"ז ובבבא בתרא דף קכ"ט ע"ב דכל התורה כולה אמרינן תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ מע"ז וקידושין א"כ כיון שבתחילה אמר לפני עדים התקדשי לי בתמרה זו ונתרצה ואכלתו כבר אינו יכול לחזור אפי' תוך כדי דיבור. ומאן לימא לן שיהא נאמן המקדש לומר שהי' בדעתו לומר בתחלה ובזו ולהיות כלל כיון שהיא כבר בחזקת מקודשת בעדים אע"כ משום דמשמע לישנא דמתני' שגמר דיבורו וא"כ כיון שלא נתן עדיין אפי' חזר מהני ונעשה כלל. ושוב מצאתי ברבינו ירוחם נתיב כ"ב חלק א' שכתבו בשם הרמ"ה לחלק בין היכא דאפסיק בין חדא לחברתה שיעור דאיכא למיחש לאמלוכי אפילו תוך כדי דיבור אם יש ש"פ אפי' בקמייתא מקודשת ונראה דהוצרך לזה לפי שיטתו דמיירי מתני' שנתן לה מיד ולא גמר דיבורו ע"כ צ"ל דלא שייך חזרה כיון שאמר בלא הפסק וכמ"ש תוס' בתמורה דף כ"ו גבי תמורת עולה ושלמים בד"ה האומר וכו' דאין דרך האדם לסתור דבריו מיד והניחו בצ"ע ע"ש. והב"ש סימן ל"א ס"ק י"ג הביא דברי רבינו ירוחם בטעות והנכון כמ"ש מיהא אפי' לדעת ר"י צ"ל כן דהרי בברייתא לקמן קתני נטלתו ואכלתו ואפ"ה מקשה הש"ס על רב ושמואל ולא משני ליה דהא דלא ניחא להו לפרש המתניתין אסיפא כדמשני רבי אמי משום דמשמע להו באחד מהן אפי' בקמייתא וכיון דגמר דיבורו קודם הנתינה אפי' חזר יכול לחזור בו והוי ליה כללא משא"כ בברייתא דנקט בזו נטלתו ואכלתו אם יש ש"פ בקמייתא מקודשת משום דתלינן בחזרה. אע"כ דלא ניחא להש"ס לפרש כן משום דלא הפסיק כלל לא תלינן בחזרה ועיין לקמן בסוגיא שם כתבנו הוכחת המקש' לסברא זו מדברי רבא ע"ש ודוק ועיין מ"ש בק"א שם:
בגמרא מאן תנא התקדשי וכו'. לכאורה קשה מסוגי' זו על מ"ש הט"ז והב"ש סי' כ"ח ס"ק י"ד וט"ו דהיכא דחזר מקידושין הראשונים צריך לחזור ולומר בלשון קידושין ודייק שם מעובדא דציפתא דף י"ב ע"ב דאמר שם תקדש בד' זוזי שיש בה וכו' א"כ מאי מקשה הש"ס הכא ולעיל דף מ"ד דלמא אתי' מתני' כר' יהודה דבזו ובזו הוי פרטא דהיינו דהוי חזרה ולכך צריך לחזור ולומ' בכל פעם התקדשי דאל"ה אפי' יש באחרונו' ש"פ לא מהני.
ותו ק' הא דאמ' לק' דמ"ז ר' היא דאמ' בין כזית וכזית וכו' וכיון דתני בברייתא אם יש בא מהן משמע אפי' באחרונות ואמאי הא כיון דחזר בו צריך לחזור ולומר בלשון קידושין. ודוחק לחלק בזה בין תוך כדי דיבור ולאחר כדי דיבור ותו דהט"ז וב"ש לא חילקו בזה. וצ"ל הא דבעינן שיחזור ויאמר בלשון קידושין כדמשמע בעובדא דציפתא היינו דתהוי קידושי וודאי מדאורייתא אבל קידושין דרבנן הוי מספק דלא גרע מהא דאמרינן לעיל דף ה' בנתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי ומקודשת מדרבנן משום דמוכח מלתא לשם קידושין יהב והיינו דמדייק הכא מדקתני התקדשי התקדשי דהו"ל למימר בזה ובזה אם יש בא' מהן וכו' מקודשת מדרבנן וא"ל דמדרבנן בל"ז מקודשת אפי' אין בא' מהן ש"פ משום ספיקא דשמואל שמא ש"פ במדי ז"א דמדקתני בסיפא ואם לאו אינה מקודשת משמע דמתני' מיירי היכא דלא שייך ספיקא דשמואל וכמ"ש לעיל דף י"ב וכמ"ש הרמב"ם ובש"ע סי' ל"א.
ובזה יש ליישב מה שהמקשה הכ"מ על הרמב"ם שהבי' לישנ' דמתני' התקדשי התקדשי אף דפסק בשבועת לא לך לא לך פרטא הוי לפמ"ש לק"מ דהרי הרמב"ם סיים אם לאו מקודשת מספק וע"כ הא דכתב בתחילה מקודשת היינו קידושי וודאי מדאורייתא א"כ פשיטא דצריך להזכיר התקדשי בכ"פ דאל"ה לא הוי קידושי דאורייתא כיון דחזר. אמנם בכל זה לא עלת' ארוכ' לתרץ דברי הרמב"ם דהרי בשבועו' פסק דבין לא לך לא לך ובין ולא לך חייב על כל אחד ואחד הרי דס"ל כר דהוי פרטא ואיך כתב כאן דבזו ובזו אם יש בכולן ש"פ מקודשת ותו קשה לפמ"ש תוס' בזבחים דף למד ע"ב ד"ה כזית והביאו לשון הירושלמי דמדמה שאילות שלום בגט ללא לך ולא לך ע"ש והרמב"ם בפ"ז מהל' גירושין כ' דאם כ' שאילו פסול ושאילו כשר והרי הוא פסק דולא לך חייב על כל אחד ואחד.
ונלענ"ד ליישב שיטתו לפי מה שגילה לנו דעתו ז"ל פ"ד דנדרים באומר איני נהנה לזה לזה ולזה צריך פתח לכל אחד ובולזה ולזה פסק הותר הראשון הותרו כולם וכתב הלח"מ דס"ל כגירסת הרא"ש בפסקיו דהיכא דאמר לזה ולזה הוי כתלאן זה בזה ע"ש ונראה הטעם בזה דכשאמר בזה ובזה אף דהוי"ו משמע גם זה היינו דבשני' כולל את הראשונה אבל אין השני בכלל הראשונה דכשאמר בזו לא הוי דעתו על השניה ואח"כ חזר ואמר ובזו להתקדש בשניהם וכן בכולם ולכך הותר הראשון הותרו כולם דהרי הראשון נכלל בכולם וכיון דהותר הראשון הותרו כולם אבל אין השני בכלל הראשון. ונר' דזהו סבר' רבי דאמ' בין כזי' וכזי פרטא הוי היינו בכזית וכזי' הראשון הוי פרט אבל בשני כולל שניהם.
ובזה מובן היטב הא דקאמר בזבחים שם לדידך דאתניתך תרתי וכו'. ומדייק דאם חישב על כזית למחר בחוץ הוי עירוב מחשבות היינו משום דבכזית וכזית הוא דהוי כזית ראשון פרט אבל בכזי' השני אף שנכלל בו גם מחשבה הראשונה שהוא חוץ לזמנה הוי ליה עירוב מחשבות והיינו דקא' רבי כזית וכזית אף דהוא כ"ש מכזית כזית לאשמועי' אף דבכזי' השני נכלל הראשון אפ"ה אי לאו דאמר כזית קמא הוי ליה כזית שני עירוב מחשבות והיינו כזית למחר בחוץ. ובזה מיושב הא דפסק דבזו ובזו אם יש בכולן ש"פ מקודשת משום דבאחרונה כולל כולם וכן בהאי דשאילו' שלום כיון שבאחרונה כלל שניהם הרי חתמו העדים על כולה אבל בלא לך ולא לך חייב על כל אחד ואחד משום דקמא קמא הוי שבועה בפני עצמו והא דלא מחייב כמה קרבנות כמו בשבועה שלא אוכל תאנים ואח"כ אמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים דהתם שאני שהוציא בשפתיו אבל הכא לא הוציא בשפתיו הראשונות אלא שהוסיף עליהם והא דלא מפרשי הש"ס אף לרבי יהודה כן ז"א חדא דלגיר' התו' לק"מ דעיק' דיוק' דהש"ס מל' דהתקדשי התקדשי וכבר כתבתי דאין קושיא על הרמב"ם בזה ותו דאף לגירסת רש"י אתי שפיר דמשמע דלרבי יהודא בזו ובזו הוי פרטא לכל אחד דאין סברא לחלק את הראשון כיון דס"ל דבזה ובזה חשוב טפי כללא א"כ מהיכ' תיתי נימא דבראשון שאמר בזה הוי פרט יותר מבשני שאמר ובזה משא"כ לרבי דסבר בזה בזה הוי פרט שפיר איכא למימר דקמא פרטא הוי ומה שיש לדקדק עוד בזה עיין לקמן בסוף הסוגיא ודוק:
ברש"י ד"ה המקדש במלוה וכו' מדקביל הך אתקפת' וכו'. נראה דס"ל דאי מדר' אמי לחוד דמפרש בא' מהן באחרונה דוקא הוי מצי לדחוי' דס"ל דטעמא דמלו' ופרוט' דעת' אפרוט' היינו משו' דלעול' דעת' על דב' שהו' בעין יותר ממה שאינו בעין אע"פ שהמלוה מרובה מהדבר בעין הרבה דל"ל הטעם משום דאדם יודע שאין קידושין במלוה כדאי' בכתובות דף ע"ד לכך אמרינן מסתמא דדעתה אפרוטה זה אינו דהא ר' אמי עצמו ס"ל שם דבמלוה אדם טועה אע"כ משום דמסתמא דדעתה אדבר שהוא בעין א"כ ה"ה אפי' כשאחרונה פחות מש"פ דעתה נמי על פחות מש"פ שהוא בעין וא"כ אפי' אי נימא דבמקדש במלוה מקודשת אפ"ה הוצרך לפרש עד שיהא באחרונה כיון דלעולם דעתה על דבר שהוא בעין אך לפ"ז הא דמשני ר' אמי דבא' היינו באחרונה אינו מחמת קושי' המקשה דפריך בפשיטות והא מלוה הוי וליכא לפרושי כנ"ל דדעת' על דבר שהוא בעין דמנא לי' להקשות דילמא ס"ל דדעתה אמלוה אלא משום דפשיטא לי' המקדש במלוה אינה מקודשת לכ"ע משום שאינו בעין ומדקיבל הך אתקפתא ש"מ דס"ל הכי. וק"ל:
שם. בד"ה ש"מ מלוה ופרוטה וכו' מדשני למיתני הכי וכו'. צריך להבין כיון דמלוה ופרוט' הוא פלוגת' דתנאי לקמן א"כ דילמא מוקי למתני' דאתי' כמ"ד דס"ל דעתה אפרוטה אבל איהו גופא לא ס"ל הכי וצ"ל דאי לאו דס"ל דהלכתא הכי. הו"ל לפרש הרישא כרב ושמואל ובלימוד הישיבה אמרתי די"ל דהא דהריטב"א ז"ל מקשה דלמה הו"ל מלוה בקמייתא אם יש בו ש"פ ולא אמרינן דהו"ל כאומר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר דקי"ל לעיל דף י"א ע"א דמקודשת וישלים דהו"ל כאומר ע"מ ולכאורה הי' נראה דהכא שאני כיון דבתרייתא לא הוי ש"פ הוי לי' כנמצא מנה חסר דינר ואמרי' לקמן דף מ"ז ע"א דפליגי בהא ת"ק ויש אומרים משום דכסיפא לה מילתא למתבעי' כיון דהוי דבר מועט ואין דעתה להתקדש לו עד שישלים הכל אלא דאכתי הוי מצי למימר דאתי' מתני' כי"א דס"ל דמקודשת ולית להו סברא דכסיפא מלתא למתבעי' אלא כיון די"א הוא ר' נתן כדאי' בסוף הוריות ור' נתן ס"ל לקמן דף מ"ח ע"ב דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה וא"כ קשה על אחרונה דאף אם יש בה ש"פ הרי דעתה אמלוה וממ"נ קשה או על הראשונה או על האחרונה. ואהא משני ר' אמי דעד שיהא באחרונ' קאמר א"כ מדלא קאמר באמת דבא' היינו בקמייתא. ובאמת אתי' כר' נתן דדעתה אמלוה ש"מ דס"ל להלכתא דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ודוק ועמ"ש לקמן בזה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |