נשמת אדם/ב/סב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אף שבש"ע כתב לשכור לו פועלים בשבת. נ"ל דל"ד דהא אסור לומר לישראל היה נכון עמי לערב. וכ"ש דאסור לומר לשכור פועלים לערב וכן כתבו תוס' ק"ן ד"ה מה לי:
ז"ל סה"ת בסי' רנ"ב ואם נר אחד דלוק בשבת וא"י הדליק בשבת הרבה נרות או נתן באש עצים הרבה מותר לישראל להנות מהן כיון שמתחלה היה יכול להנות קצת מן הנר או מן האש כו'. ואסור לומר לא"י מע"ש עשה האש בשבת או להדליק הנר אבל אחר שבת מותר לומר לעבדו מדוע לא עשית האש למה לא הדלקת הנר בשבת שעברה. אף על פי שנראה הערמה כדי לעשות לשבת הבאה עכ"ל דפשוט שכוונתו שמותר לומר למה לא הדלקת ר"ל להרבות. דאל"כ מאי מהני שידליק שהרי אסור להשתמש לאורה כדפסק בסימן רמ"ז. וז"ל האגודה אכן הגאונים התירו לומר לא"י בחול למה לא הרבית אש או בנרות בשבת שעבר עכ"ל. (ועיין בסה"ת סי' רכ"ב דע"כ יש שם ט"ס קצת וצ"ל אפי' דבר שאם עושה כו' ואפילו דבר שאין גופו כו') ואין ספק שדבר זה נעלם מבעל לח"מ פ"ו סוף הלכה ד' שהניח דבר זה בצ"ע. דמאי מהני שאומר לו למה הרבית נרות. גם מזה צ"ע על המ"א בסי' רע"ו ס"ק י"ד דכתב כשהנר של ישראל צריך למחות. וז"א דהא מיירי כשיש נר דולק כמ"ש להוסיף. שמן וכ"כ הטור והש"ע וא"כ הרי בהדיא בסה"ת ובאגודה דא"צ למחות ובוודאי לא מיירי שהא"י מדליק נרותיו אלא מסתמא נרותיו של ישראל ואפ"ה מותר רק דבטור כתב דמותר למחות ע"ש בט"ז. ומדברי הב"ח נראה שמפרש מש"כ הטור ומותר למחות לא קאי אדלעיל אלא מיירי שאין שם נר דולק. ולא ידעתי למה דחק שהרי מסיים או להוסיף שמן. ופשוט שדברי הטור וכן דברי רמ"א קאי אדלעיל בהוספת נרות. ומש"כ הב"י וכ"כ הש"ע דלאחר שכבו הנרות הראשונים לכ"ע אסור. ובאמת מדברי סה"ת ואגודה והגמ"יי נראה דאפילו לאחר שכבה מותר. וכן כתב הב"ח בהדיא לדעת אלו הפוסקים דכיון שהיה מותר בשעת הדלקה אין האיסור חוזר וניעור. ומ"מ כתב הב"ח לאסור. ומש"ה נ"ל בשעת הדחק יש לסמוך ולהתיר. ולדברי המ"א שם דצריך למחות קשה מה יועיל שיאמר לו למה לא הרבית נרות שהרי צריך למחות. וע"כ צ"ל דגם המג"א סובר כב"ח דהטור ורמ"א מיירי להדליק במקום חושך אבל האמת נ"ל דאינו כן כדמשמע להדיא מדברי הטור והש"ע. ואין ספק שזה כונת התשב"ץ הביאו א"ר סי' רע"ו ס"ק מ"ז וז"ל אם תרצה א"י ליתן שמן בנר בלילה מותר לישראל למחות וצריך למחות לעבדו ושפחתו נכריו' שלא להדליק את הנר בשבילו עכ"ל. וע"ש בא"ר שמפרש דדוקא לנכרי בעלמא מותר אבל עבדו ושפחתו המושכר לו צריך למחות ע"ש. ז"א שהרי מלשון סה"ת שכתב מוכח להיפך. שכתב מתחלה אסור לומר לא"י כו'. ר"ל אפילו לא"י בעלמא ואח"כ כתב ומותר לומר לעבדו ושפחתו כו' אלא אין ספק שכונת התשב"ץ דלהוסיף א"צ למחות אבל אינו מחוייב למחות. וכמ"ש הט"ז אבל צריך למחות שלא להדליק בתחלה. ולא נחית לדקדק אם הוא שכירו או לא. ולא ידעתי למה הטריח עצמו בא"ר לפרש דבריו בכמה אופנים. וז"ל הכלבו דף כ"ד ע"ב צריך למחות לעבדו א"י שלא להדליק בשבילו את הנר ואם ידליק אסור להנות בו כדאיתא א"י שהדליק. (ומזה מוכח שאין חילוק בין עבדו לא"י בעלמא) וסיים הכלבו ואם תרצה השפחה להרבות שמן בנר בליל שבת יכול הישראל למחות בידה הרי להדיא כמו שכתבתי. ומדברי הכל בו משמע דלא כב"ח הביאו המ"א סימן רע"ו ס"ק י"ג דאם מוחה מותר להשתמש דודאי משמ' מדבריו דאפי' מיחה אסור דאל"כ הל"ל שאם ידליק וצ"ע. ועכ"פ מדברי כולם נשמע דלהרבות אין צריך למחות:
אף שאין דעתי דעת עני מכרעת מ"מ כיון שהמנהג זה כבר היה מימים קדמונים וגם לפעמים שאין דבר לשתות נתתי אל לבי לעיין בזה. הרמ"א בסי' שכ"ה כתב דיש מתירים לכתחילה לומר לא"י להביא שכר במקום שאין עירוב ורמ"א כתב דאין למחות בשעת הדחק. והמ"א כתב דלא מצא כן בכלבו. והאיר ה' עיני ומצאתי בכל בו דף כ"ה ע"א וז"ל הנה נתבאר שאם אין שם מקצת חולי שאסור לו' לא"י לעשות ואפי' בהפסד גדול. ועכשיו שנהגו לומר לא"י או לתינוק להביא ולהוליך ברה"ר לפי שאין בהם דרך רחב ט"ז אמה ויש להם דין כרמלית אע"פ שיש אוסרין שבות דשבות אא"כ במקצת חולי או מצוה מ"מ כיון שאין בזה איסור דאורייתא הקלו בהן עכ"ל. וגם הדבר מבואר בהגמ"ר הביאו הב"י סי' ש"ו. והט"ז הביא דבריו בסי' ש"ז ס"ק ד'. וגם הביא שם מה שפי' בו הב"ח ודברי הב"ח מבוארין. ומה שהקשה המ"א שם סקי"ב שהרי ע"י מחיצות בני אדם מותר להוציא מרה"י לרה"ר כדאיתא שם שמ"ב. כבר כתב הא"ר דכוונת הב"ח דבאמת זה מותר אבל מחצר לחצר לא מהני מחיצות ב"א בלא עירוב. וזהו כוונת הב"ח דדוקא להביא מרה"ר דיש תקנה לישראל להביא בעצמו ולכן מותר לומר לא"י אבל מחצר לחצר דאין שום צד היתר לישראל להביא לכן אסור ודוקא גבי מילה מותר. וגם בתשובת מהרי"ל סימן ק"ט שכתב דדוקא בדיעבד היינו שכתב שם וז"ל דר"ת לא התיר אלא בדיעבד. וכן מצאתי להדיא אבל לכתחלה כבר פסק ר"י וכן רבוותא דאמירה לא"י שבות אפילו לצורך מצוה להביא ספר דרך כרמלית עכ"ל. ולפ"ז כיון דכתב הש"ע כרמב"ם בסימן ש"ו דאמירה לא"י במקום מצוה מותר א"כ ה"ה הכא דמותר. ועוד שהרי הרשב"א בפר"א דמילה והריטב"א בעירובין דף ס"ח בשם רבי החסיד וכ"מ בהגמ"ר פ' ר"א דמילה דהא דאמרינן התם שבות דאית ביה מעשה היינו היכא שצריך מעשה באותו דבר אבל טלטול מרשות לרשות הוי שבות דלית ביה מעשה שהרי אין הדבר משתנה כלל וא"כ היא קיל משאר שבות דשבו. ובתשו' מהר"ם מינץ סי' ק"ט כ' על המנהג רע של שיותי שכר שמביאין על ידי א"י ולא די להם בשבות דלית ביה מעשה אלא גם עושין שבות שיש בו מעשה שהא"י מביא והוא מקבנל הכלי ועושה הנחה או עקירה. וע"כ דרש למחות שלא יקחו או יתנו הכלי לא"י ע"ש משמע אבל הבאת א"י לא מיחה ואף דמשמע מדבריו שגם זה אינו נכון מ"מ לא מיחה. ועוד לפי מה שכתב בש"ע סי' שכ"ח דגונח מותר לינק כו' וי"א שאם אין לו אלא צער של רעב אסור. משמע דלדיעה ראשונה אפי' משום צער רעב מותר והיא דעת הרי"ף ואף שהמ"א תמה שם דלרי"ף פשיטא דאסור אין מוכרח כלל כמש"כ א"ר דמש"כ רמב"ן משום תאוה היינו דוקא תאוה בעלמא כדמשמע מדברי רמב"ן במלחמות פ' חבית משא"כ אם אין לו לשתות כלל ושתיית המים מזיק לו שפיר י"ל דלרי"ף מותר. וכן משמע שהרי הרי"ף מדמה דין גונח כדין צינור שעלו בו קשקשים בסי' של"ו סעיף ט'. וכי היכי דבמקום הפסד מותר שבות כלאחר יד ודאי לא גרע שבות דשבות ע"י א"י משבות כלאחר יד על ידי ישראל ולא גרע צערא דגופא שלא ישתה כל השבת מהפסד קצת דצנור. ואע"ג דהתם דווקא בצנעה הרי כתב הר"ן שם שאם א"א בצנעה מותר אפילו בפרהסיא. ועוד דלא גרע צערא דגופא מצער בע"ח בסי' ש"ה דמותר לומר להחם הבית מחמת צער צנה. וכ' אע"ג דאין כאן חולי מ"מ מצטער. והביא ראיה מצנור שעלו בו קשקשין דמותר שבות כלאחר יד מחמת הפסד וה"ה מחמת צנה. וא"כ לא גרע צער צמאון מצער קור. וכ"כ המ"א דיש להקל לעת הצורך. ונראה דע"כ לא התיר ר"ת בשתיה אלא דוקא משום שיכול לעשות בעצמו כמ"ש התוספת והביאו המ"א בשמו ג"כ בסי' רע"ו ס"ק י"א. דר"ת התיר לו' לא"י להביא נר דולק דאינו אסור אלא משום טלטול ואי באו ישראל מטלטל בהיתר ע"י טלטול מן הצד. אבל במחוץ לתחום אסור לומר לא"י להביא שכר שהרי א"א לישראל לילך לשם ול"א אלו היה שם מחיצות דזה לא מהני אלא לענין לומר ולהחשיך שאין האיסור נעשה בשבת אבל היכא שהאיסור נעשה בשבת לא מהני. ולכן א"י שהביא מחוץ לתחום אסור אפילו בדיעבד וכמש"כ המ"א בסי' ש"ז ס"ק י"ב ובזה מסולק קושית א"ר במילא מים לבהמתו נימא שהרי מותר לישראל למלאות אם היה מחיצות ולפ"ז לק"מ דזה לא מהני בדבר שנעשה בשבת:
והנה נראה דלפי מה שכתב הגמ"נ דר"ת התיר לכתחילה לומר לטלטל הנר כמ"ש המ"א בסי' רמ"ו ס"ק י"א ה"ה דס"ל דמותר לומר לא"י להביא שכר וסה"ת שכתב בשם ר"ת דדוקא דיעבד התיר כשהביא א"י שכר ס"ל נמי דה"ה בנר אסור לכתתלה לומר לא"י. וכמו שהקשה הט"ז בסי' שכ"ה ס"ק ט' דברי רמ"א אהדדי דבסי' רע"ו כתב רמ"א דמותר לכתחלה לומר לא"י לטלטל הנר ובסי' שכ"ה כתב דדוקא דיעבד ובאמת חד טעמא לתרווייהו. ונ"ל דמחולקים בדעת ר"ת אי ס"ל כרמב"ם דלצורך מצוה מותר אמירה לא"י בשבות או כדעת ר"י דאוסר וע' במרדכי פ' הדר בענין האי ינוקא כו' שכ' דלדעת ר"י אסור לומר לא"י להביא אוכלין לעונג שבת. משמע דלרמב"ם מותר:
ואמנם י"ל דס"ל למ"א דאינו דומה לנר דהתם גם הא"י צריך לנר להאיר במקום חושך משא"כ בשכר ומש"כ המ"א דסומכין מה שישתה הא"י ג"כ אינו מובן כלל. שהרי זה דומה לסי' רע"ז סעיף ג' כיון שהעיקר הוא בשביל ישראל. ועוד י"ל דשאני נר שאין בו אלא טלטול מוקצה שאין בו שורש מה"ת משא"כ הוצאה אפי' ברה"ר שלנו הרי י"א דהוי דאוריי'. ולכן כ' רמ"א דדוקא בדיעבד מותר ועכ"פ מי שאין לו לשתות נראה דיש להתיר אפי' לכתחלה ובלבד שלא יביא מחוץ לתחום:
כן נ"ל שהרי מותר לו' לא"י לחלוב הבהמות דהוי מלאכה דאורייתא ואפ"ה מותר משום צער בע"ח כ"ש בזה דאינו אלא שבות דשבות ועיין לקמן בדין מלאכה שנעשה ע"י א"י סי' ג' ובנ"א שם:
בסי' רע"ו כ' המ"א דהעולם סומכין על הגמ"יי דמתיר שבות במצטער כמ"ש סי' שכ"ח סעיף ל"ב. אבל בסי' ש"ז ס"ה פסק להחמיר ודוקא שבות דשבות שרי עכ"ל. ודבריו צ"ע שהרי כאן כתב הש"ע דאסור להחם כשאין הקור גדול וכ"כ בסי' ש"ז ובסי' שכ"ח סתם כדעת הגמ"יי. ולכן נ"ל דלכ"ע אסור שבות ע"י ישראל אפי' במצטער והתם בגונח הוי שבות כלאחר יד כמ"ש המ"א סי' ש"ז ס"ק ז'. וכן בצנור בסי' של"ו טעמא דהוי כלאחר יד. אבל שבות כדרכו אפילו באמירה לא"י אסור במלאכה דאורייתא אם לא במקצת חולי והעולם חושבין צינה לחולי הכולל כל הגוף דבזה מותר אפילו שבות כדרכו. וכ"כ הגמ"יי פ"ו אות ו' דלדעת המתיר לומר להבעיר אש דחשיב צנה כחולה שאין בו סכנה. וה"ר יו"ט שם שכתב להתיר מטעם דמדמה לגונח כו' לא כתב רק דאם חמם מותר ליהנות אבל להתיר אמירה במצטער לא התיר בהגמ"יי ע"ש. וכ"כ המ"מ בפ"ו הלכה ט' אהא דכתב הרמב"ם דדבר שאין בו אלא שבות מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו. והוא שיהיה שם מקצת חולי. וכ' הראב"ד דבמקצת חולי הוא עצמו עושה שהרי גונח יונק חלב בשבת כו'. וכתב המ"מ דכוונת הרמב"ם כאן שאין כאן חולי כולל כל הגוף אלא קצת צער וזהו שכתב מקצת חולי או מצטער. ועוד שזה מה שעושה בו הוא כדרכן עכ"ל. וכונתו בתירוץ א' ס"ל דגוגח הוי חולי ממש משא"כ במצטער. ובתירוץ ב' כתב דאפי' אם נימא דגם גונח הוא רק מצטער. מ"מ לא קשה דהא התם מותר ע"י עצמו דשאני התם דהוי יונק כלאחר יד. אבל אמירה לנכרי הוא בשבות כדרכו ולכן לא התיר רק שבות דשבות. וע"ש בלת"מ שפירש כן דברי המ"מ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |