נשמת אדם/ב/לו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
המפרש בירושלמי ביצה במתני' אין שוברין החרס ד"ה הדין סקורא וכתב דר"ל מין מאכל המגבל בכלי בחוזק וכשלוקחו מן הכלי חתי' חייב משום מחתך ע"ש דליתא שכבר זכיתי לפרש אותו הירושלמי בכלל ט' בנ"א סי' ח' וז"ל רמב"ם בפ' י"א הל' ז' המחתך מן העור כו' וחשיב שם כל מלאכת מחתך וכתב עוד באותו הלכה הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצוץ בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב ובהל' ח' כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה כגון תבן ועשבים לחים והוצין וכיוצא בו מותר לקטום אותו בשבת מפני שאין בהם תיקון כלי ומותר לקטום עצי בשמים להריח ואע"פ שהן קשים כו' עכ"ל הרי שכתב דבאוכלי בהמה אין בהם תיקון כלי ור"ל דאף מחתך אין בהם שהרי כ' דבקוטם קיסם חייב משום מחתך אלא דבדבר דשייך בו תיקון כלי שייך נמי מחתך ובדבר שאין שייך תיקון כלי אין בו ג"כ משום מחתך. וא"ל דגם בקוטם קיסם החיוב משום תיקון כלי ולא משום מחתך דא"כ ה"ל לרמב"ם לכתוב דין זה בפ"י דשם כתב כל דיני בנין ותיקון כלי א"ו דמשום מחתך חייב. וא"ל דבאמת למה לא מחייב במקטם לחצוץ שיניו ולפתוח דלתו משום תיקון כלי שהרי נעשה כלי בכך י"ל דס"ל דל"ש תיקון כלי אלא דוקא ע"י כלי כמ"ש הרא"ש ור"ן וכל הפוסקים אבל בקוטם דמשמע ביד אין בו משום תיקון כלי אלא דהחיוב משום מחתך דבזה אין חילוק אם מחתך ביד או בכלי שהרי אינו מקפיד אלא למדתו וא"צ לתקון אחר שהרי משום זה קוטם הקיסם משום שהוא ארוך יותר מדאי. וכ"כ היראים בהדיא במלאכת מחתך וז"ל תולדה דרבנן שלא יתן אדם עלה בפי נקב חביתו כדי שיקלח היין כדאמרי' בפרק חבית טרפא דאסא אסור מ"ט כו' רב אשי אמר גזירה שמא יקטום פי' שמא יחתכנו למדת הנקב וכ"כ הרוקח בסי' פ"ד במלאכת מחתך וז"ל טרפא דאסא שמא יקטום וצ"ל דס"ל דאם מחתכו חייב דאל"כ ל"ש למגזר כמ"ש הב"י סי' שי"ד ורש"י כ' שם וז"ל שמא יקטום העלה מן הענף וכיון שהוא קשה ה"ל מתקן כלי. ובמס' י"ט אמרי' לחצוץ בו שיניו אם קטם חייב עכ"ל. וכוונתו לתרץ דמש"ה גזריגן שמא יקטום משום דאי קטם חייב. וצ"ל דס"ל לרש"י דאע"ג דהעלה הוא רך וכמ"ש הב"י ס"ל לרש"י דדוקא מה שהוא לגמרי מאכל בהמה. וכמו שכתב הרמב"ם תבן ועשבים אבל עלין אע"ג שהן רכין כיון שהענף שמחוברין בו הוא קשה דינו כענף (וחיי הכותב שמצאתי כן בדרישה וגם מה שתירץ בכונת הטור כונתי לדעתו ויותר מזה שהקושיא שהקשה מצאתי להדיא ביראים) וכן ס"ל ליראים ורוקח. או די"ל כמו שכתב הר"ן הביאו הב"י. דדוקא מתחלה אין דרך לעשות כלי מאוכלי בהמה אבל לתקן כלי כמו תיקון החביות דרך לתקן אף ברכין. ואף שהר"ן בפ' חבית כ' שהוא קשה. ובביצה כתב שהוא רך ולא אזיל בתר הענף. מי שידע דרכו של ר"ן שהוא מעתיק לשון רש"י ובחבית שאינו עוסק בדין זה מעתיק ל' רש"י ובביצה ששם מקומו מדין אוכלי בהמה כותב שיטתו. ואף דבשבת קכ"ה כתב רש"י גבי זמורה שקשורה בטפיח דאם יקטום חייב משום מכה בפטיש. י"ל דהיינו תיקון כלי. אבל הרמב"ם בפ' כ"ג כתב זמורה שקשורה בטפיח כו' שמא יקטום ויתקעה עכ"ל. דמשמע ג"כ דהחיוב משום מכה בפטיש ולא משום מחתך י"ל דזמורה של גפן שהוא רכה כמש"כ רש"י שם בהדיא. וא"כ הוי אוכלי בהמה ממש דלא שייך בזה לא מחתך ולא משום תקון כלי'. ולכן הוצרך לכתוב שמא יתקע בטפיח וא"כ הוי גמר מלאכה בטפיח והוי מכה בפטיש:
ובזה י"ל קושית המ"מ שהקשה. דלמה כתב הרמב"ם הקוטם לחצוץ שיניו חייב דהא לרבנן בביצה ל"ד אי' להדיא דאינו אלא משום שבות אא"כ קטם בכלי ואם הרמב"ם מיירי שקטם בכלי לא ה"ל לכתוב סתם. ובזה יש ליישב דכיון דרב אסי בטרפא דאסא ס"ל גזרה שמא יקטום. וא"כ מוכח דס"ל דבקשין עכ"פ חייב. ש"מ דהלכה כחכמים דתוספתא הביאה הרא"ש בביצה פ' המביא. ואף שמתוספתא משמע דס"ל דאף באוכלי בהמה חייב. יש לדחוק דהאי ואם קטמו קאי אקיסם וכר' יודא דאמר בביצה אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי. ופסק כר"י וכרב אסי ואף דהרמב"ם לא פסק בטרפא דאסא כרב אסי. שהרי בפ' כ"ג כתב משום מרזב כרב יימר י"ל משום דמסתבר טעמא דרב יימר דכן משמע מלישנא דגמ' דבגובתא דקנה שם בשבת פרק חבית איתא שמואל שרי ורב אסר. ומפרש רש"י בגמ' דבלא חיתוך לכ"ע אסור אלא דפליגי במחותך ולא מתוקן. ובטרפא דאסא אמר שמואל אסור. ומדקאמר בגובתא להיתר ובטרפא לאיסור ש"מ ודאי דבאותו ענין שמתיר בגובתא אפ"ה אוסר בטרפא. והיינו משום מרזב דלרב אסי דאמר שמא יקטום והיינו שמא יקטום ויחתוך למדתו כמו שהוכיח ביראים. וא"כ ע"כ הא דאמר איכא בינייהו דקטים ומנח. ר"ל שמתוקן כבר למדתו וא"כ הוא ממש דינא דגובתא. וא"כ היה לו לשמואל למימר או בתרוייהו להיתר או לאיסור מ"ש דבגובתא אמר להיתר ובטרפא לאיסור. אלא ע"כ דבטרפא אף בזה אסור משום מרזב:
ודע שהרמב"ם כתב שם בעצי בשמים דלהריח מותר. ומשמע אבל לחצוץ שיניו חייב. ובהדיא אמרינן בביצה דאם לחצוץ חייב אזי גם להריח אסור. ונ"ל דהרמב"ם אזיל לשיטתו דהתם פריך ולית ליה לר"א שובר אדם חבית כו' ומשני דדוקא במוסתקי ע"ש והרמב"ם דפסק גבי שובר חביות אפי' בשלימה מותר ע"ש בפ' כ"ג הל' ב'. ולכן פסק ג"כ דלהריח מותר אע"ג דלחצוץ שיניו חייב:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |