נשמת אדם/א/כח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
במ"א סי' רס"א ס"ק ט' כתב. דאם התפלל תפלת שחרית במקום מוסף חוזר. וכ"כ בא"ר ובאמת מה שהכריח המ"א מ"ש הש"ע. הל' י"א דלק"מ שכמה פעמים מצינו כן בש"ע. שאם מצא איזה דין באיזה פוסק כותב בשם י"א אף שאין חולק בזה כידוע הרבה פעמים. ואמנם הגר"א כתב דתליא בפלוגתא דלרא"ש סוף ר"ה דפליג על ר"ת בהא דאמרינן כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב א"צ. דר"ת מפרש דקאי על מלכיות אבל אם דילג פסוקי מוספין חוזר. וכתב הרא"ש דעשה עיקר טפל. אלא כפירש"י דקאי על פסוקי מוספין. וא"כ לרא"ש אף אם לא הזכיר כלל מוספין יצא. ולפ"ז לכאורה הו"ל כדין כל ספק ברכות דקיי"ל להקל. ואמנם צ"ע דהמעיין ברא"ש שם יראה שכתב להדיא דוקא פסוקי מוספין. אבל לכ"ע אם לא הזכיר כלל ונעשה לפניך מוספין כהלכתן לא יצא. שהרי לר"ת אפי' אם לא הזכיר הפסוקים צריך לחזור. ואיך נעשה מחלוקת מהיפך להיפך. א"ו דלכ"ע צריך להזכיר עכ"פ ונעשה לפניך כו'. וכן משמע ברא"ש פ' מי שמתו. והביאו רמ"א שם סעיף ו' וכן הרמב"ם בסוף ס' התפלות כתב. נהגו העם להזכיר פסוקי מוספין. משמע דוקא הפסוקים תלוי במנהג. אבל להזכיר עכ"פ ונעשה לפניך כ"ע מודים ולאו במנהגא תליא. ובאמת הוא נפלא ממני. למה תקנו אנכה"ג שחרית ומנחה דג"כ נגד תמידין תקנו ול"צ להזכיר. ובמוסף מזכירין עכ"פ ונעשה לפניך ואפשר משום דבכל מוסף יש קרבנות הרבה. ואע"ג דמוספין אין מעכבין זא"ז כדאי' ברמב"ם פ"ח מה' תמידין. היינו באין להם אלא קרבן א'. אבל אם מצאו באמצע היום עוד א' ודאי דחייבין להקריב. וא"כ אפשר י"ל דה"נ דסתם תפלה נחשבת לקרבן אחד. משא"כ מוסף וא"כ אף כשהתפלל שחרית במקום מוסף ונחשב לקרבן א' מ"מ צריך להתפלל מוסף עוד לתשלום שאר הקרבנות ואף שזו סברא בלא ראיה. מ"מ עכ"פ נ"ל דאין ספק דצריך לחזור ולהתפלל מוסף. ועוד ראיה דאי איתא דאפי' לא הזכיר כלל מוספין יצא. א"כ קשה הא דכתב בסי' ק"ח סעיף ו' דאין תשלומין למוספין משום דעבר זמנו. הו"ל להתפלל נ"כ של חול כמו דלא התפלל מנחה בשבת אע"כ משום דצריך להזכיר מוספין:
יום טוב שחל להיות בשבת וסיים מקדש ישראל והזמנים כתב הפ"ח בשם כנה"ג דיצא וכ"כ בא"ז והפ"ח חלק עליו. וכן נ"ל ראיה דהא בביצה י"ז אמרי' דלב"ה מסיים מקדש השבת רבי אומר אף חותם בשל יו"ט ומדקאמר אף ש"מ דשבת עיקר. וכי היכי דלב"ש שם דאמר שבת בפ"ע ודאי דחוזר. וא"כ ה"ה לרבי אליבא דב"ה משמע דחוזר. ולפי מה שכתבתי סי' ז' בשם הירושלמי דהיכא דמזכיר בברכה א' ב' דברים צריך להזכיר בחתימה שתיהם אפ"ה אם לא סיים אלא בא' אפי' לא סיים אלא במה שכולל אפ"ה יצא. וא"כ ה"נ בין שחותם בשבת לבד ובין שחתם ישראל והזמנים יצא. ואם חתם מקדש ישראל והשבת והזמנים כתב הפ"ח שם דחוזר. וכן משמע שם בגמ' דתני תנא מקדש ישראל והשבת והזמנים ואר"י הלכה כרבי וכדמתרץ רבינא דחותם מקדש השבת וישראל והזמנים. ולכאורה משמע דאף בדיעבד פליגי דהוי שינוי מטבע ומיהו אינו מוכרח דבספ"ק דברכות אמרי' והלכתא המלך הקדוש ומחלוקת הפוסקים אם דוקא לכתחלה ע"ש בתר"י וברשב"א. ואף דשם קיי"ל אפי' בדיעבד היינו מדאמר יצא מוכח דרבה ס"ל אפי' בדיעבד לא יצא וצ"ע:
צ"ע דבסוף מסכת ביצה כתב ריטב"א וז"ל. וצריך שיאמר סמוך לחתימה מעין החתימה וחוקי ר"ח להם קבעת בא"י מקדש השבת וישראל ור"ח ואם לא אמרם חוזר לראש. וצ"ל דגרע טפי אם חתם בר"ח ולא אמר סמוך לחתימה. אבל אם אינו חותם בה אינו חוזר. ומה שכתב המ"א שם דמשמע מסעיף ג' דאפי' חתם בשל יו"ט יצא אם הזכיר של שבת ביעלה ויבא צ"ע דנ"ל דלא נתכוין הש"ע כלל לדין זה. וע' בב"י בשם א"ח וז"ל כתב בא"ח אם שכח לומר אתה בחרתנו ואמר יעלה ויבא יצא ואפי' בשבת ויו"ט אם הזכיר בו של שבת ויו"ט יצא עכ"ל. וס"ל למ"א דהרבותא שכתב ואפי' בשבת ויו"ט. היינו דאף שלא סיים בשבת. ובאמת נ"ל דכוונת א"ח דמדינא מתחיל באתה בחרתנו ומזכיר בו קדושת היום כדאיתא בביצה י"ז מתחיל בשל שבת כו'. ופירש"י אתה בחרתנו וע"ז כתב דאפי' לא אמר אתה בחרתנו והתחיל יעלה ויבא לא מבעיא ביו"ט דיצא דהא יעלה ויבא נתקן להזכיר בו של יו"ט. אלא אפי' בשבת דל"ש כלל להזכיר קדושת שבת ביעלה ויבא. וכמש"כ הלבוש הטעם דדוקא בר"ח ויו"ט כתיב לזכרון כמש"כ וביום שמחתכם כו' והיו לכם לזכרון כו'. משא"כ שבת שלא נכתב שם. וכמש"כ רמ"א בסי' תפ"ז אפ"ה אם התחיל יעלה ויבא והזכיר בו שבת וסיים כדין יצא. וזה נ"ל באמת בכוונת הא"ח וכן משמע בלבוש וא"כ אין ראיה כלל:
גם מה שכתב המ"א דאם חתם מקדש ישראל יצא בתפלה. צ"ע דהרי בפסחים קי"ו אמרי' דהדר ביה רבא והלכה כסבי דפומבדיתא. והא דאיתא בגמרא מקדש ישראל ע' א"ר וב"ה כוונתי לדעתו:
טעה והזכיר מאורע שאר ימים עיין בביאורי הגר"א שהבי"א ראיה לט"ז מברכות כ"א דאר"י אר"ש היה עומד בתפלה ונזכר כו' פוסק אפי' באמצע ברכה ופריך איני והא אר"נ כו' הני בני בי רב דטעו ומדכרי דחול בשבת כו' א"ל גומר אותה ברכה ומשני הכי השתא התם גברא בר חיובא הכא הא צלי. מזה מוכיח דכיון דלאו בר חיובא הוי הפסק. ול"נ דאדרבה משם ראיה לש"ע. דאל"כ קשה לס"ד דש"ס דתפלת חול בשבת אינו שייך כלל לשבת א"כ קשה אדמקשה מיניה לר"י דאמר פוסק באמצע ברכה תקשי לנפשיה דא"כ צריך לחזור לראש כדעת הט"ז. אלא ע"כ דלא מיקרי הפסק לחזור לראש ולכ"ע צריך לפסוק באמצע ברכה דלא יהא כמחליף תפלת שבת זו בזו ומ"מ דברי הט"ז אמת דדמי ממש לשח בתפלה:
עיין בא"ר בשם ש"ל ותניא שכתב בשם הגאונים דדוקא כשאמר מלה במלה עם הש"ץ. וגם דברי הל"מ והמ"א לא הבנתי כלל. דהא מדברי הגאונים שכתב הטור וכ"כ בש"מ משמע דוקא בדיעבד אם כיון יצא. וכיון דמיירי בדיעבד איך שייך לומר בזה וטוב לאומרה עם הש"ץ דמשמע דמתיר אף לכתחלה. וכבר תמה הטור על עיקר הדין כיון דתקינו רבנן ז' איך יצא במעין ז'. והב"י כתב ג"כ שתמיהת הטור היא תמיה קיימת אלא שכתב אחר שת"ע רשות הקילו. וכיון שכתב בא"ר שהמנהיג ואבודרה"ם כתבו בשם תשובת הגאונים דאפי' בדיעבד לא יצא. וא"כ דיינו שנקל בדיעבד אבל מנ"ל לומר שלכתחלה יסמוך ע"ז כיון דאפי' הגאונים שבטור לא כתבו רק בדיעבד ודברי ל"ח ומ"א צ"ע:
דהא בודאי אם לא אמר רק ותתן לנו מועדים לשמחה וסיים הברכה יצא וא"כ לא גרע מהזכיר מאורעה שאר ימים בתפלה דאין צריך לחזור בשוגג ועוד די"ל דאף דשמיני חג בפ"ע לענין פז"ר קש"ב והיינו ברכה בפ"ע כפירש"י דאומרים את יום חג השמיני היינו לכתחלה אבל בדיעבד אין מחזירין אותו דהא יתובי יתבינן בסוכה רק דלא להוי כתרתי דסתרי לא מברכינן אסוכה. י"ל היינו לכתחלה אבל לא שיצטרך לחזור ואינו דומה למש"כ תוס' דאם אמר שקר גרע טפי היינו בברכה קצרה אבל לא בארוכה:
צ"ע בדיעבד מה דינו דלא מצינו נוסח זה בגמרא אלא סתם אמרו בביצה י"ז דמסיים בקדושת היום. ואפשר דאפי' במוסף ר"ה אלא מלכיות בקדושת היום י"ל דיצא אף דלא סיים מלך עכ"ה. מדאמרינן בר"ה וכולל מלכיות בקדושת השם ולכ"ע בקדושת היום. משמע שהעיקר הוא שיאמר פסוקי מלכיות. ואמרינן נמי אמרו לפני מלכיות זכרונות משמע דהעיקר הפסוקים. דהא משמע דעיקר הם הפסוקים דאסמכינהו בגמרא אקרא. וכן יל"ד קצת דהא דלמ"ד לעולם מסיים האל הקדוש ולקצת פוסקים אפי' לכתחלה עיין ברא"ש ורש"י. וא"כ קשה לריב"נ דס"ל דכולל מלכיות עם קדושת השם והרי לא יסיים במלך. ואף דמצינו חתימה לזכרונות ושופרות כדאיתא בתענית פ"ב ואומר חותמיהן. מ"מ במלכות י"ל דלא תקנו חכמים במלכות כיון שאינה ברכה בפ"ע אלא שכולל בקדושת השם או בקדושת היום. וא"כ י"ל דה"ה לר"ע שכולל בקדושת היום מ"מ אינו מסיים במלך. ואף דלכתחלה בודאי מסיים מ"מ בדיעבד צ"ע במוסף. ובירושלמי על מתני' סדר ברכות כו' איתא וז"ל אר"א בכל מקום עבר והזכיר אדיר במלוכה לא יצא חוץ מן האל הקדוש של ר"ה ולבד במוסף ואתיא כריב"ן עכ"ל. ונראה כמ"ש המפרש דבודאי בברכת קדושת השם חייב לסיים מעין ברכתו. דהיינו או האל הקדוש או המלך הקדוש ואמר דאם סיים בא"י אדיר המלוכה ולא אמר קדוש לא יצא אלא דבמוסף אם סיים אדיר המלוכה יצא. דהיינו אליבא דריב"נ שאומר מלכיות בקדושת השם וא"כ עכ"פ הוא מעין ברכת מלכיות. מוכח מזה שאם הברכה היא כלולה מב' דברים וסיים מעין א' יצא. וא"כ ה"ה לדידן שאומרים מלכיות בקדושת היום אם סיים באחד מהם דהיינו שסיים בקדושת היום בלבד אע"ג שלא חתם במלכיות יצא שהרי גם בקדושת השם צריך לסיים מענין הברכה ואפ"ה אינו מעכב. וכ"ש הוא ומה בקדושת השם שעיקר הברכה הוא קדוש אפ"ה כיון שסיים במה שכלל לבד יצא. כ"ש בנ"ד שעיקר הברכה הוא קדושת היום כ"ש דיצא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |