משנה למלך/ביאת מקדש/ב

משנה למלך ‏ ביאת מקדש ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

אל הקדש זה קדש הקדשים וכו'. עיין במ"ש מרן ונראה דהכי פירושו וכו'. ואחר כל הדוחק הזה עדיין קשיא לי דבפרק הקומץ רבה (דף כ"ז) אמרי' דרבי יהודה הוא דאית ליה דאי כתב רחמנא אל הקדש הו"א מאי קדש מבית לפרוכת אבל היכל לאו נמי ליכא אבל רבנן פליגי עליה ואמרי דהא לא מצית אמרת דהיכל כולו נקרא קדש דכתיב והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים וא"כ רבינו שפסק כרבנן קשה היאך כתב סברת רבי יהודה. ותו קשיא לי מההיא דס"פ ח' דזבחים (דף פ"ב) ת"ר פנימה אין לי אלא פנימה היכל מנין ת"ל אל הקדש יאמר קדש ואל יאמר פנימה אמר רבא בא זה ולימד על זה וכו' כלומר דאי לא הוה כתיב פנימה הו"א דקדש הוי פנימה וכמ"ש רש"י. ודוחק הוא בעיני לומר דאותה סוגיא אתיא כר"י. ועוד אמאי לא הקשו הניחא לר"י אלא לרבנן דאית להו דהיכל כולו נקרא קדש יאמר קדש ואל יאמר פנימה וצ"ע. הא דאמרינן בכמה דוכתי בא זה ולימד על זה כגון לא תקום ולא תטור דהקשו בגמרא וליכתוב קרא לא תטור וכ"ש נקימה ותירצו בא זה ולימד על זה דאי לא הוה כתיב לא תטור הוה אמינא מאי לא תטור נקימה אבל נטירה שרי אבל השתא דכתיב לא תקום ע"כ לומר דלא תטור הוא נטירה וכן נמי אמרינן תושב זה קנוי קנין עולם שכיר זה קנוי קנין שנים יאמר תושב ואל יאמר שכיר ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים לכ"ש אילו כן הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים אבל קנוי קנין עולם אוכל בא שכיר ולמד על תושב שאע"פ שקנוי קנין עולם אינו אוכל. ודע דכלל זה לא נאמר אלא בתרי גופי אבל בחד גופא לא וכדאיתא בפ"ק דקידושין (דף ד') והטעם הוא מבואר שם בסוגיא ובדברי רש"י שם יע"ש והכי נמי אמרינן בפ"ח דזבחים (דף פ"ב) אלא הכא כיון דאי פסיל בהיכל לפני ולפנים מאי בעי. אך קשה מההיא דאמרינן בפרק הקומץ רבה (דף כ"ז) מאי טעמא דרבנן אי ס"ד כדקאמר ר"י ליכתוב רחמנא אל הקדש ואל פני הכפרת ולא ימות ואנא אמינא היכל מיחייב מבית לפרוכת מבעיא מבית לפרוכת דכתב רחמנא למה לי ש"מ במיתה ורבי יהודה אי כתב רחמנא אל הקדש ולא כתב מבית לפרוכת הוה אמינא מאי קדש מבית לפרוכת אבל היכל לאו נמי לא והשתא קשה לרבי יהודה דהיכי כתב קרא דמבית לפרוכת חייב הרי איתחייב משום היכל ורבנן נמי לא פליגי עליה דרבי יהודה בטעם זה אלא משום דס"ל דהיכל איקרי קדש וכדאיתא התם וכי תימא דאתא קרא דמבית לפרוכת לחייבו שתים אחת משום אל הקדש ושנית משום מבית לפרוכת הא ליתא דאם כן מה הקשה רבי יהודה לרבנן דלא ליכתוב אלא פני הכפורת ואנא אמינא מבית לפרוכת במיתה אל פני הכפורת מיבעיא אימא דאיצטריך קרא לחייבו ב' משום מבית לפרוכת ומשום אל פני הכפורת וכי תימא דדוקא גבי לאוי שייך לומר לחייבו שתים ונפקא מינה למלקות אך גבי מיתה לא שייך לומר לחייבו שתים ומש"ה הקשה רבי יהודה דכיון דנתחייב מיתה משום מבית לפרוכת למאי איצטריך אל פני הכפרת ויש סמך לזה דגבי מיתה לא שייך לומר לחייבו שתים מהא דאמרינן בפ"ה דיומא (דף כ"ג) לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה והקשו ותיפוק לי משום ביאה ריקנית כו' ומאי קושיא אימא דאיצטריך קרא לחייבו שתים אלא ודאי דגבי מיתה לא שייך לומר לחייבו שתים (*א"ה עיין בפ"ג מהלכות איסורי ביאה דין י"ב) אך נראה דגם גבי מיתה בידי שמים שייך לומר לחייבו שתים ונפקא מינה למלקות דהא קי"ל דחייבי מיתה לוקין וכמו שפסק רבינו ריש פח"י מהלכות סנהדרין ומה שלא תירצו ביומא דאיצטריך קרא לחייבו שתים הוא משום דאם לא נתן מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה אף שיש בו מיתה אינו לוקה שהרי רבינו בפרק י"ט מהלכות סנהדרין כשמנה מחייבי מיתה שלוקין לא מנה את אלו בכללם והתוס' בפ"ב דשבועות (דף י"ז) עלה דההיא דאמרינן אלא דקי"ל טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה הקשו דמ"מ איכא נפקותא טובא דהא קי"ל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם ביטל כרת נשאר עליו מיתה והר"ן בחידושיו שם הקשה גם כן קושיא זו ונדחק בתירוצא ואמר דאין הכי נמי אלא דבגמרא חד מתרי או מתלת טעמי נקט הרי דלדברי הכל גם במיתה איכא נפקותא היכא דחייב שתים וכי תימא ולפי האמת תיקשי דמה הקשה רבי יהודה לרבנן כיון שהוכחנו דגם במיתה איכא נפקותא לחייבו שתים הא לא קשיא כלל משום דהכא ליכא אלא חד לאו וחד מיתה אתרווייהו וא"כ לא שייך לומר לחייבו שתים ולא דמי כלל לההיא דשבועות דאיכא אזהרה ומיתה מיוחדת לכל איסור ואיסור וא"כ כפי זה ליכא למימר דלרבי יהודה איצטריך קרא דומבית לפרוכת לחייבו שתים כיון דליכא אלא חדא אזהרה וממקומו מוכרח מדאיצטריך רבי יהודה לומר הוה אמינא מאי קדש מבית לפרוכת ולא קאמר דאיצטריך קרא לחייבו שתים אלא ודאי כדכתיבנא דכיון דליכא אלא חדא אזהרה לא שייך לומר לחייבו שתים וא"כ הדרא קושיין לדוכתא דלא שייך הכא לומר בא זה ולימד על זה כיון דהוי חד גופא ונראה לומר דהכא נמי משכחת לה בתרי גופי וכגון בדרך משופש וא"כ שפיר איכא למימר בא זה ולימד על זה וכן תירצו בגמרא בפ"ח דזבחים (דף פ"ב) ואע"ג דהתם דחו תירוץ זה משום דהבאה כתיב ודרך משופש לא הוי דרך ביאה והכא נמי כתיב ואל יבוא כבר כתבו התוס' הכא והתם בשם הר"י מאורליינ"ש דיש לחלק בין הבאת דם להבאת גוף אדם וא"ת הא דרך משופש ממעטינן ליה מדכתיב אל פני הכפורת וכתנא דבי רבי אליעזר בן יעקב אל פני הכפורת קדמה זה בנה אב כל מקום שנאמר פני אינו אלא פני קדים ורבי יהודה נמי מודה מזה וכדאיתא בגמרא וי"ל דלא ממעטינן דרך משופש אלא ממיתה והכי קאמר קרא אל פני הכפורת ולא ימות הא אם היה דרך משופש אינו בולא ימות אך אזהרה דואל יבא לעולם איכא אף בדרך משופש ואם כן שפיר איכא למימר אליבא דרבי יהודה דאתא קרא דומבית לפרוכת ללמד על הקדש שהוא ההיכל והוו תרי גופי כגון שנכנס מבית לפרוכת דרך משופש:

ג

כהן שנכנס לקדש הקדשים וכו'. בגמרא אמרינן דלרבנן איצטריך אל פני הכפורת למעוטי דרך משופש ורבי יהודה מודה בדין זה וכדאיתא התם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:

ד

והנכנס לקדש כו'. כתב מרן דה"ק אם נכנס שלא לעבודה או להשתחוות דלהכנס לעבודה או להשתחוות מותר. ועיין במ"ש התוס' בסוף חגיגה אמתניתין דהזהרו שלא תגעו בשלחן:

ה

כהן שיצא מן המקדש וכו'. מדסתם ולא חילק משמע דבשום צד לא יניח העבודה ויצא. ובפ"ט דיומא (דף פ"ה) אמרינן נענה ר"ע ואמר וכי יקום איש על רעהו מעם מזבחי תקחנו למות מעם מזבחי ולא מעל זבחי ואמר רמי בר חמא א"ר יוחנן לא שנו אלא להמית אבל להחיות אפי' מעל מזבחי ופי' רש"י אבל להחיות כגון שידע ללמד זכות עליו אחר שנידון בב"ד ליהרג. וא"כ יש לתמוה למה לא ביאר רבינו דין זה שאם יש לו ללמד זכות שיניח העבודה ויבא וילמד. עוד אני מסתפק בדין זה במאי דקאמר רבא התם דר"ע נמי דילמא כדאביי דאמר אביי מסרינן ליה זוגא דרבנן לידע אם יש ממש בדבריו ואשכחן ודאי ספק מנ"ל ופירש"י וה"נ גבי כהן הול"ל נמי דהכי עבדינן ליה ואשכחן מהכא דאודאי פקוח נפש מחללין אבל ספק לא שמעינן מינה. ויש להסתפק אם דין זה אמרו רבא בדרך דחייה אבל לפי האמת גבי כהן העובד לא מסרינן ליה זוגא דרבנן או דילמא לקושטא דמלתא אמרו. ומיהו לכל הצדדין נ"ל דאף לשמואל דמפיק לפקוח נפש שדוחה את השבת מקרא אחרינא איצטריך קרא דלמות למידק מיניה אבל להחיות לא. דל"ל דפליג שמואל אדרבי יוחנן ולית ליה ההיא דרשא. דא"כ לשמואל נמי תקשי למות למה לי. א"ו דאע"ג דאית לן מקרא דפקוח נפש דוחה את כל המצות איצטריך קרא ללמדנו גבי עבודה שאם יודע ללמד זכות שיניח העבודה משום דסד"א כיון שנגמר דינו גברא קטילא הוא ואין כאן אפי' ספק פקוח נפש קמ"ל קרא דלהחיות אפי' מעל מזבחי. וא"כ הדרא קושיין לדוכתא דאף שכבר למדנו רבינו דפקוח נפש דוחה את כל המצות מ"מ היה לו ללמדנו דין זה דאבל להחיות אפי' מעל מזבחי מאחר דאיצטריך קרא לדין זה. והנ"ל בזה דס"ל לרבינו ז"ל שדין זה דרבי יוחנן ליתיה כ"א אליבא דר"ע דדריש מעם מזבחי ולא מעל מזבחי וס"ל דדין זה דר"ע ליתיה אלא אפי' מעל המזבח רציחה דוחה את העבודה וכן מוכח מדבריו בפ"ה מהלכות רוצח דין י"ב. והטעם שדחה דברי ר"ע הללו כבר כתבתי במקום אחר סי' כ"ז (*א"ה תמצאנו בהלכות רוצח יע"ש) וכיון דלדידן מעל לאו דוקא אלא ה"ה מעם תו לא מצינן למידרש לא שנו אלא להמית אבל להחיות אפי' מעל מזבחי וזה פשוט:

ו

אבל כ"ג עובד כשהוא אונן וכו'. מפשט דברי רבינו נראה דאף כ"ג אינו מתחיל בעבודה אלא אם התחיל גומר וזהו ההפרש שיש בין כ"ג להדיוט דהדיוט אף שהתחיל אינו גומר אבל כ"ג גומר אבל להתחיל עבודה אף כ"ג אינו מתחיל וברייתא דפ"ק דיומא (דף י"ג) דתניא היה עומד ומקריב על גבי המזבח ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר יגמור וברייתא זו בכ"ג איירי וכמו שכתבו התוס' שם וקי"ל כרבי יוסי ולפי מה שכתבנו דייקי דברי רבי יוסי דקאמר יגמור דמשמע דוקא אם התחיל יגמור אבל להתחיל לא. הן אמת שראיתי לתוס' שם שכתבו דלכאורה משמע היה עומד ומקריב אע"ג דאכתי לא התחיל בעבודה אלא עבודה בידו כו' ע"כ. ולפי דברי התוס' הללו מאי דקאמר רבי יוסי יגמור הכוונה היא דכיון שכבר העבודה בידו אף שלא התחיל בה יגמרנה ובא למעט שאם לא היתה בידו עבודה לא יקחנה מחדש ואפשר להעמיס פי' זה בדברי רבינו ומאי דקאמר שהיה עוסק בה אין הכוונה שהתחיל בעבודה אלא הכוונה היא שהיה עוסק בה להתחיל בעבודה כגון שלקח המזרק לקבל הדם אף שעדיין לא התחיל לקבל אבל לעולם שאם לא לקח המזרק אינו יכול לקבל הדם וכעת אין ספרי אתי להעמיק ולעיין בדינים אלו. עוד אני מסתפק בזה אי טעמא דאמרינן דאם לא היה עסוק בעבודה כלל דאינו מתחיל בעבודה אליבא דכ"ע אם הוא מן הדין או דילמא מדין תורה אליבא דכ"ע אף אם לא היה עסוק בעבודה מתחיל וגו' אך מדרבנן פליגי דרבי יהודה סבר דמדרבנן אסור אף אם כבר היה עסוק בעבודה גזירה אטו אכילה ורבי יוסי סבר דלא גזרו אלא היכא דלא היה עסוק בעבודה כלל דלא יתחיל אבל אם כבר היה עסוק לא גזרו משום דאיכא בזיון קדשים ונראה דאליבא דכ"ע מדין תורה אף אם לא היה עסוק בעבודה מתחיל וגומר דאי אמרינן דלרבי יוסי אם לא היה עסוק מדין תורה אינו מתחיל פשיטא דרבי יהודה נמי מודה בזה דלא מצינו להם מחלוקת בזה ואין לומר שיהיו סברות הפוכות דהיכא דלא היה עסוק בעבודה דלרבי יוסי אינו עובד מדין תורה לר"י עובד מדין תורה והיכא דהיה עסוק בעבודה דלרבי יוסי עובד אף מדרבנן ולרבי יהודה אינו עובד מדרבנן ולר"י ע"כ אית ליה דאף אם לא היה עסוק עובד מדין תורה דאי לא תימא הכי תיקשי ליה היכי קאמר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו כו' ואם תמות אשתו היכי עביד עבודה ואם איסור התחלת עבודה הוא מדין תורה אין לחלק בין יום הצום לשאר ימים וכמבואר וכיון שהוכחנו דלרבי יהודה לעולם ליכא איסור עבודה מדין תורה אף אם לא היה עסוק בה פשיטא דאף רבי יוסי מודה בזה וכמו שכתבנו ומ"ש רבינו בפ"ד מהלכות כלי המקדש דין י' היה הקרבן של כהן גדול והיה אונן נותנו לכל כהן שירצה כו' לא תיקשי למה שכתבנו דאף אם נאמר דלהתחיל בעבודה אסור כיון דאין איסורו כי אם מדרבנן אפשר דמצי משוי שליח דע"כ לא אמרינן דבמלתא דלא מצי עביד לא משוי שליח אלא באיסורי דאורייתא אבל בדרבנן משוי שליח. אך אעיקרא דדינא מה שכתבתי נראה דליתא אלא אף להתחיל שרי ודברי רבינו הכי מיפרשן דכלפי שבכהן הדיוט פסק שאם הניח העבודה ויצא שחייב מיתה וגם כן פסק שהוא לא יגמרנה אלא שיעמוד שם עד שיגמרנה אחר לפי שאם גמרה הוא חייב מיתה כלפי זה פסק בכ"ג שיגמרנה הוא והוא מחוייב לגומרה אבל להתחיל בעבודה ליכא חיוב אבל לעולם שאם רצה להתחיל בעבודה שהרשות בידו. (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פ"ב מהלכות רוצח דין ב' אי שייך אין שליח לדבר עבירה במידי דרבנן יע"ש):
והיה נ"ל דכהן שגירש את אשתו ע"מ שילך למקום פלוני ומתה אשתו קודם שיקיים התנאי אף שחל עליו אנינות מ"מ אם הלך אח"כ וקיים תנאו שהיא מגורשת למפרע משעה ראשונה דאין כאן אנינות כלל ומותר לאכול בקדשים ולעבוד. הן אמת שראיתי בפ"ק דיומא (דף י"ד) דאמרינן וכה"ג מי חיילא עליה אנינות והא מיגרשא נהי דאנינות לא חיילא עליה איטרודי מי לא מיטריד. ופירש"י ובקדשים בעינן שמחה וגדולה דכתיב לך נתתים למשחה כדרך שהמלכים אוכלים ולא מצאתי בשום מקום שטירדא תעכב מלאכול בקדשים וליכא למימר שדין זה הוא דוקא אליבא דר"י ורבנן פליגי עליה דהא בגמרא הקשו לר"י מדידיה אדידיה משמע דפשיטא ליה לסתמא דש"ס דטירדא מעכב מלאכול בקדשים וזה פשוט שם וכעת ספרי אינם אתי והדבר צריך אצלי תלמוד. * ונ"ל דאף משוח שעבר אם הקריב אונן לא חילל וכ"כ רש"י בפ"ג דהוריות (דף י"ב) דכ"ג מקריב אונן בין מרובה בגדים בין ראשון שחוזר לעבודה ואפי' שני וכו'. ואע"ג דהתם קיימינן אליבא דר"ש דס"ל כר"מ דשני כל מצות כהונה עליו ומשמש בח' בגדים וכל עבודת יום הכפורים כשרה בו ואנן קי"ל כרבי יוסי דפליג עליה וס"ל דשני אינו עובד ככ"ג וכמו שפסק רבינו בפ"א מהלכות עבודת יום הכפורים. מ"מ לענין דין זה דאונן נראה דאם עבר ועבד בח' בגדים כשהוא אונן דעבודתו כשרה דהא מה שאינו עובד ככ"ג אינו אלא משום גזירה דרבנן משום איבה וכיון דליכא איסור מן התורה נ"ל דלא חילל ועבודתו כשרה. (א"ה עיין לעיל פ"ב מהלכות כלי המקדש סוף דין ג'): (*א"ה עיין בתוס' ישנים).

יא

אפי' יין או עצים כו'. כתב מרן תוספתא פי"א דזבחים ומייתי לה פרק י"ב דזבחים (דף צ"ט) יע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף