משך חכמה/במדבר/יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משך חכמה במדבר יא

א

ויהי העם כמתאננים רע בעיני ד'. הענין כי כבר אמרו חז"ל (ספרי), כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופרשה של טמאים בר"ח ניסן נאמרה, ופרשה של ראש הספר באייר, וצוה לפקוד ישראל והלוים ולעשות דגלים, ולהניף הלוים, ואח"כ נסעו ממדבר סיני ובאו בפארן, ולזה התחילו העם להתאונן על הלקח מאתם העבודה ונתנה ללוים. אולם זה חטא גדול, שלא הבינו איך יוגדל עונם בעון העגל ואיך הובדלו הלוים בקדוש השם, וישמע ד' ויחר אפו ותבער בם אש ד' [וכמו שנשרפו ר"ן איש המתלוננים על הכהונה] ותאכל בקצה המחנה, לפי שיציאת העגל היה ע"י מיכה, שהיטיל הט"ס של משה שכתוב בו עלה שור, ומיכה משבט דן קאתי [וכמאמרם והמים להם חמה כתיב] והוא היה מאסף לכל המחנות, ולכן שלטה בו האש, ולזה ויצעק העם אל משה, שהוא אבי וראש שבט לוי ועליהם התלוננו. ודו"ק.

ספרי בקצה המחנה יש אומרים אלו הגרים המוקנים שבסוף המחנה. נראה מזה, כי הגרים לא היו רק מחוץ לענן. ולכן מסתברא, דמלחמת עמלק, דכתיב ויזנב הנחשלים אחריך, המה הערב רב הגרים. ומיושב בזה מליצת המכילתא וישמע יתרו כו' מלחמת עמלק שמע כי שמע, אשר לסבת שנלחם בגרים גרורים, אשר אחורי הענן נלחמו עמו בני ישראל לפי חרב וראה, כי כדאי וראוי לדבק באומה זו, וכמו שאמרו יבמות ע"ט אמרו אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו כו' מיד נתוספו על ישראל ק"ן אלף גרים, יעו"ש ודו"ק. ושם בספרי סובר רשב"מ, דאלו המוקצים שבעם הגדולים שבהם, ואזיל לטעמי' לקמן פס' פ"ו דסובר, דהאספסוף אשר בקרבו אלו הזקנים שנא' אספה לי שבעים איש וכו'. עיי"ש.

ד

התאוו תאוה. פירוש אף שהיה להם בקר וצאן, בכ"ז הא נאסרה בשר תאוה, והיה צריך להביאם לאהל מועד עם כל תיקון הקרבתו, והם התאוו תאוה כו' את הדגה אשר נאכל במצרים חנם בלא מצות, וכעת אין רק בשר ובאלף מצות ואין כדאי על זה הטורח. ודו"ק. וירמוז, כי דג כולו היתר ואף דמו, כדתנן כריתות פרק דם שחיטה. יעו"ש.

ויתכן עוד, כי המן היה הולך בזכות משה, והוא לחם אבירים, שמלאכי השרת אוכלים אותו מזון רוחני כמעט בלתי ממש, והנה בכל הצמחים יש כח החיוני והצומח, אבל כח המתאוה אין בהם לבד בהחי, ולכן ע"ה אסור לאכול בשר, כיון שיגביר כח המתאוה, ואין בו תורה להתאפק על תאותו, וכמו שאמרו בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, ולכן התאוו תאוה, שיהא להם תאוה וחשבו, שבשביל שאין להם בשר ואוכלים דוממים שאין בהם כח התאוה, כי אפילו בצמחים אמרו דקל זה מתאוה לתמרה שביריחו, משא"כ במן, ולכן רצו לאכול בשר חי, שיש בו כח התאוה להגביר תאותם. ולכן דרשו שפיר בוכה למשפחותיו על עסקי עריות הנאסר להן. ולכן משה רבינו, ששב אחר מתן תורה להיות איש אלקים, מלאך רוחני בכל אומץ כחו ותמימות אבריו [וכמו שפסלו בעלי מומין בסנהדרין מאתך הדומה לך] וליחו החזק פירש מאשה, שהיה חסר ממנו כחות המתאוים לגשם, לכן בא בסבתו המן, שהוא מזון שאין בו כח מתאוה. ולזה היה אומר מאין לי בשר, שבשר אינו יכול לבוא בזכותי. ולכן אמר השי"ת, כי יאציל את רוחו על שבעים זקנים ובאמצעיותם תהיה חופף ההנהגה האלקית על ישראל, והמה אך אדם סלה, כי המה אינם פרושים מנשותיהם, ויש להם כחות המתאוים, אם המה יקדישו כחותיהם עד כי יהיו ראוים להיות משכן האלקי עליהם ובאמצעיותם תבוא הרוח, אז יהיה בשר, שהוא מן החי, שיש בו כח המתאוה, ולכך יצא הקצף והיה לזרא, אבל ע"י משה לבדו לא היה בשר רק מן. ודו"ק.

ספרי פסקא פ"ט. כיו"ב ר' שמעון אומר מפני מה לא היה יורד מן בפעם אחת בשנה כדי שיהפכו לבן לאביהן שבשמים כו' רשב"י אומר כו'. רשב"י לטעמיה אזיל לקמן פ' עקב פ' מ' משל למלך כו' וכשאין עושין רצונו נוטל האוצר והם מתים ברעב רשב"י אומר ככר ומקל ירדו כרוכים מן השמים כו', הרי ככר לאכול. ודו"ק.

י

בוכים למשפחותיו כו' ובעיני משה רע כו'. עפ"י מה שדרשו רז"ל על עסקי משפחותם, שנאסר להם עריות היה רע בעיני משה על שחשדוהו בדבר זה, הלא היו יודעים, שהאיסור לא לכבוד משה, כי הוא היה בן יוכבד, שהיתה אחות אביו של עמרם, והוא דבר הנאסר במתן תורה, ולכן לא זכר הכתוב עונש כרת ע"ז בפרט, כמוש"כ הראב"ע, ואיך פגמו מלהאמינו באיסורי עריות. ודו"ק.

ובגמ' תענית ירושלמי פ"ד ה"ה וישמע העם בוכה על שלש עריות שאסר להן משה. והוא כמו דאיתא במס' דרך ארץ המקדש אשה נאסר בשבע נשים ואלו הן אמה וא"א וא"א ובתה וב"ב וב"ב ואחותה בזמן שהיא קיימת, וזה שש נשים שאין להם היתר, ועל עריות דקורבה גם בני נח הוזהרו. ועיין יומא דף ע"ה בזה ודו"ק.

ספרי פ' צ"א. היה רשב"י אומר משל למה"ד לאחד שיצא להרג הוא ובניו אמר לספקלטור הרגני עד שלא תהרוג את בני כו' כך אמר משה לפני המקום ואם ככה את עושה לי כו' הא יפה לי להרגני תחלה. לטעמיה אזיל לעיל פ' ע"ח מפני מה משה שיתף עצמו עמהן אמר עכשיו כו', הרי דסובר, דמשה ידע, שלא יכנס לארץ ישראל, ודומה ממש לאחד שיצא להרג הוא ובניו, אבל רבנן פליגי תמן וסברי נתעלם מעיני משה וכסבור שיכנוס לא"י. עיי"ש ודו"ק.

טז

אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. יתכן, כי כאשר הבדיל השי"ת בני אהרן ושבט הלוי לעבודתו, היו מהאומרים אחרי אשר אנו רחוקים משלמות מופלגת, דביקות באלקות, למה נזדכך אותנו בפרישות מבשר ומתאוות הבשריי, כיון שאין לנו יתרון מזולתנו, לכן היה מהתחבולה האלקית לעשות שבעים אנשים מזקני ישראל מעון לשכינת השי"ת, וכל אחד מישראל, אשר שאר רוח לו ומתנהג בפרישות ובהתבודדות ראוי לזה, לכן יבדלו מן התאוות כי כולם יתאוו לההשגה המופלגה והכבוד האמיתי. ואולי הוא ע"ד שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ודו"ק.

יז

ואצלתי מן הרוח וכו'. דע בגדר הנבואה מצאנו, שהנביא מזדכך לפי כחו, אמנם עדיין אינו מוכן לשפע הנבואה האלקית, רק בדרך חנינה שורה עליו רוח הנבואה, וזה מה שאמרו במכילתא וד' נתן את חן העם כו' רוח הקודש שרתה עליהן, אף שעדיין לא מוכן לנבואה, לכן נקרא חן, שהוא בחנם. ועל זה מצאנו ושמתי רוחי, ונתתי רוחי, ושפכתי רוחי הוא מליצה על השפע האלקית, הבאה במכוון על מי שראוי לקבל נבואה, אבל לא שתחול עליו רק במתנת השם יתברך, כמו נתינת מטר על העשב הראוי לקבל המטר. ואם הנבואה בגדר זה, אז כשתשרה הרוח. ותבוא השפע מהשי"ת, שפע הנבואה יחול באמצעיותו לפעמים על מי שאינו ראוי לנבואה, וכמו שמצאנו אצל שאול, רק מי שיש לו דמיון בכחות נפשו אל עדת המתנבאים תחול עליו שפע הנבואי. לכן נבואת משה, שהיה מצד שחומרו היה זך ומאד נעלה, והיה דבוק לבבו וכל חושיו בהשי"ת, ומבין כל תעלומות הבריאה, וכפי מה שיכול האדם להשיג מן הבורא, עליו לא נאמר ושמתי רוחי עליך, ונתתי רוחי בך, כי הוא היה בעצם אבי הנביאים, כי הוא היה מוכן תמיד לדבור הנבואי בלי הפסק, וא"כ נבואתו לא היה שפע מתפשט מלמעלה, רק הוא בעצמו היה מקבל הנבואה באספקלריא המאירה, שהחומר לא היה חוצץ ומפריד בינו לבין קונו. וזה שאמר פה אל פה אדבר בו בלי חציצה ופירוד. ולכן מצאנו במכילתא, שכל מי ששימש נביא היה שורה עליו נבואה, והוא כיון שהיה מוכן לנבואה בא עליו השפע באמצעיות הנביא, לא כן במשה לא היה שום השתוות משאר בני אדם למשה, ועליו לא באה הנבואה בגדר מתנה וחנינה שיתפשט על הדומה לו. ומשתי סבות האלה לא חלה נבואה על מי שיש לו השתוות לו באמצעיותו. לכן אמר כאן השי"ת, שיסבב אותם סביבות האהל ויהיו מוכנים לנבואה. וזה שאמר, כי הם זקני העם ושוטריו, אשר הוכו על דבר ישראל במצרים, ובזה יהיה להם השתוות מה למעלתך בדבר ישראל, שאתה מסרת נפשך בהריגת מצרי והם הוכו על בנ"י, וירדתי, פירוש, כי יהיה הנבואה בערך נמוך לפי מעלת משה, ושמתי עליהם בגדר שימה לא שיחול עליהם מאליו, וכן כתיב וירד ד' בענן כו' באמצעים מבדילים ובמסכים הרבה, שיהא הנבואה ראויה לחול עליהם. והנה ראה השי"ת מצדו להוריד הנבואה למדרגה נמוכה במעלת משה, ולהם ראה שיתעלו, ובכ"ז היה בגדר שימה. ולכך אלדד ומידד, שהיה להם השתוות אל הזקנים שרתה עליהם הרוח באמצעיות הזקנים. ולכן אמר למשה משרתו מבחוריו אדוני משה, פירוש, שאתה אדוני מנעורי מדוע לא בא עלי הרוח באמצעיות מעלתך, ולכן נבואתם המה מדמיון לבבם הכוזב, וכמו שאמר ירמיה כ"ג כי המשא יהיה לאיש דברו, לכן כלאם. ולזה אמר המקנא אתה לי בשביל שאינך זוכה לנבואה מי יתן והיה כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם, פירוש על הנביאים באמצעיות הנביאים, כי בהם הוא בגדר נתינת רוח, והוא שפע נבואי המתפשט מהשי"ת על הנביאים, ולכן יכול להיות גם על כל עם ד', פירוש, המוכנים בטבעם ויש להם השתוות מה אל הנביאים, לא כן אנכי, כי לא ניתן בי הרוח, רק וידבר ד' עם משה, לא מצאנו וישם ד' רוחו, ותנח עליו הרוח וכמוש"ב בל יוכל לחול בשביל שני הסבות שביארנו. ודו"ק.

סדר עולם פרק ל'. ע"כ היו הנביאים, פירוש משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה. עכ"ל הגר"א. וזהו יצרא דע"ז כמבואר ביומא. ולדעתי כוונתו אל דברי הפסוק זכריה ק' י"ג והיה ביום ההוא נאום ד' אכרית את שמות העצבים כו' וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ והיה כי ינבא איש עוד כו' לא תחי' כי שקר דברת ודקרוהו כו', ועל זה כיון הגר"א, ודו"ק, כי לזה כוונת הפסוק על נבואת אמת, שתבטל בבטול יצה"ר ולא קאי לעתיד, דעל העתיד כתיב יואל ג' והיה אחרי כן אשפוך את רוחי כו' ונבאו בניכם כו' חזיונות יראו כו'. וזה ענין רחב צריך ביאור במושכל, ואכמ"ל.

יח

התקדשו ואכלתם בשר. כי האוכל נפש בהמה צריך שיהא דבוק במושכלות, ויהיה שכלו דבוק לשכל הנאצל מהשכל האלקי, כי אז שאר רוח לו ומותר לו מן הבהמה, ונפש הבהמה נתעלה בהתחלפו למעלת משכיל יודע ד', אבל ברדפיכם אחרי תאוות, וכמש"א ויתאוו תאוה, והעם בוכה למשפחותיו (עסקי עריות), לכן חשבו דגה, אשר מרבה הזרע, כמוש"כ בפירוש המשנה לרמב"ם פ"ק דיומא [ואולי זה מש"כ סוף פ"ק דמוע"ק כוורא וחלבה כו' לטעון גופיה וכו'. ועיי"ש], וכן הקישואים והאבטיחים כו', שכן שום מרבה את הזרע כו', ולכן כיון שהם רדופים אחרי תאות בהמיות, מה מותר להם מהבהמה לאכול את בשרו, וכן אמר רבי ע"ה אסור לאכול בשר, ולזה רמז אם תרצו לאכול התקדשו וכו'. ודו"ק.

כח

אדני משה כלאם. יתכן, כי הלא מנדין לכבוד הרב, וכלאם הוא לשון נדוי, שיושב לבדו כמו בבית הכלא. והנה הלא היה מהראוי ליהושע לנדותן לכבוד הרב, זה משה, אמנם המנודה לתלמיד אינו מנודה לגדול הימנו, ואף אם היה הנדוי עבור כבוד הרב, שהוא רבו של המנודה ג"כ, כמוש"כ בשו"ע ובש"ך, יעו"ש, ואם היה יהושע מנדה הלא לא היו מנודין לגדולים ממנו, והוא היה משרת משה מבחוריו והיה בו מדת הענוה שהיה במשה, ועוד כי לא הכיר היטב מעלות ישראל והיה דן אותם לגדולים הימנו, ומה יהיה התועלת מנדויו, כי לא יהיה לגדולים הימנו ובדעתו שכל ישראל גדולים הימנו, לכן אמר אדני משה כלאם. ובפרט לפי דעת הבית יוסף, שאף לקטנים הימנו, כל שהם חכמים אין נדויו נדוי, לזה אמר משרת משה מבחוריו ולא היה מכיר מעלת ישראל וערכם. ודו"ק.

והנה שלשה אנשים נזכר בתורה שנקראו עבדי, אברהם עבדי, כלב עבדי, בעבדי במשה, אלו שלא אמרו לשום אדם אדוני או עבדך, לא כן יהושע שאמר אדני משה, וכמו שאמרו שלא רצו להזכיר מלכות שמים אצל מלכות בשר ודם (ריש פרק ג' שאכלו). וכן באהרן לא נזכר עבדי, לפי שאמר אדוני למשה.

לב

ויקם העם כל היום ההוא. לפי הטעמים יתכן, דקאמר ויקם העם ההוא, פירוש, אותו העם שבכו למשפחותיו הם לקטו ואכלו. אבל הצדיקים לא לקטו, שידעו שירד בזעף ד' ולא רצו ליקח ממנו ולהנות מן השלו. וכן תרגם יונתן וקמו חסירי מהומנתא די בעמא, וכאילו כתוב ויקם העם הוא כל היום וכל הלילה, ולכן היום במפיק. ודו"ק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.