מראי מקומות/קידושין/פב/א

מראי מקומות קידושין פב א

רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה

כתב המהרש"א שודאי רבי נהוראי שאמר 'מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד לבני אלא תורה', אינו חולק על כך שצריך כל אדם ללמוד אומנות, וכמו שאמרו בפרק ראשון (כט.) שחייב כל אב ללמד את בנו אומנות וליכא מאן דפליג, וכן שנינו במסכת אבות 'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה'. אלא כך אמר: מניח אני הקביעות של כל האומנות, ואני מלמדו תורה בקבע ואומנות עראי, וזהו שאמר שהאומנות אינה עומדת לאדם אלא בילדותו שאז בכוחו לקבוע לו אומנות כבדה, אבל כשבא לידי זקנה או חולי אינו יכול לעשות מלאכה כדי פרנסתו, אבל התורה אינה כן, שעל ידי התורה - המלאכה הנקיה והקלה שיכול לעשות גם בימי זקנה, מתברכת לו, וזה וזה מתקיים בידו. וכפי שנהגו חסידים הראשונים (ברכות לט.) שעשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, ועל ידי זה - זה וזה נתקיים בידם.

ובקובץ שיעורים (ח"ב סימן מז אות ג) בתוך תשובתו ל'שואל ממדינה ידועה' האם מותר להתעסק בחכמות חיצוניות, דן הגרא"ו באופן שהלימוד בחכמות אלו נצרך לו לשם אומנות כדי להתפרנס ממנה, ואינו מביאו לקריאה בספרי מינות ולהתחבר לנכרים. על כך כותב רבי אלחנן: אין שום איסור בזה, ולימוד האומנות כדי להתפרנס הוא מצוה, ומהאי טעמא פוסקין בשבת על התינוק ללמדו אומנות, דהוי בכלל חפצי שמים, דחייב אדם ללמד את בנו אומנות.

אלא שמוסיף רבי אלחנן ומסייג את הדברים: אלא שזהו לכלל העולם, אבל אם רואה אדם בבנו שנפשו חשקה בתורה והוא מוכשר להיות גדול בתורה, בזה אמר רבי נהוראי 'מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה'. ולא חלק רבי נהוראי אהא דחייב אדם ללמד בנו אומנות. ואי אפשר לומר בדעת רבי נהוראי ששום אדם לא יתעסק באומנות אלא בתורה לבדה, כי הוא דבר שאי אפשר שיתקיים קודם ביאת המשיח, וכמו שנאמר 'ואספת דגנך' - הנהג בהם מידת דרך ארץ.

ומוכיח כן רבי אלחנן משנה במסכת מכות (ח:) האב גולה על ידי הבן, דהיינו שאם הרג האב את בנו בשוגג הרי הוא גולה. ומקשה הגמרא שהרי הדין הוא שהאב המכה את בנו על מנת לייסרו אינו לוקה. ואף משנתנו על כרחך עוסקת באופן שהיכהו על מנת לייסרו, כי אם לא כן הרי אין כל חידוש בכך שהאב שהרג את בנו לוקה (תוספות שם ד"ה והא). ומסקנת הגמרא שמדובר באב שמלמד את בנו אומנות, ולכן אין מצוה בלימודו ובהכאתו לצורך זה. ומקשה על כך הגמרא שאף בלימוד זה 'חיותא הוא דלמדיה'. ופירש רש"י: ואף זו מצוה על האב ללמדו, דילפינן לה מקרא בפרק קמא קידושין (ל:) דכתיב 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת' - הקיש אומנות שהוא חיותו לאשה, כשם שאביו חייב להשיאו אשה כדכתיב 'וקחו לבניכם נשים', כך חייב ללמדו אומנות. ומיישבת הגמרא: דגמיר אומנותא אחריתי, וממילא אין האב מקיים מצוה בלימודו זה. ולכאורה מדוע לא יישבה הגמרא שמשנתנו כדעת רבי נהוראי, שעל אדם ללמד את בנו 'תורה' דוקא ולא שאר אומנויות, ולכן אין מצוה בכך אפילו אם אינו יודע אומנות אחרת. אלא, מוכיח רבי אלחנן, מסוגיא זו נראה ברור שרבי נהוראי אינו חולק על חיוב האב ללמד את בנו אומנות, ועל כרחך צריך לומר שהוא הוראה ליחידים, כשרואה שבנו חשקה נפשו בתורה והוא מוכשר להיות גדול בתורה.

והמקנה כתב על דברי רבי נהוראי: נראה דאין זה סותר למה שכתבו חז"ל 'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה' כי באמת אמרו חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן, והם תלמידי חכמים שתורתן אומנותן, ואדיר כל חפצם בתורה ה', ולא יליזו מנגד עיניהם יום ולילה... הם הזוכים לכתר של תורה... אמנם אין כל הכוחות שוות, כי הדבר ברור, אם לבו נכון בטוח בה' באמונה שלימה כי אין מחסור ליראיו, על זה נאמר 'ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו', כיון שלבו בטוח בה' בודאי יהיה ה' מבטחו... ויזמין לו ה' פרנסה כאוכלי מן, כענין יששכר וזבולון וכיוצא בהם. אך מי שאין מבטחם חזקה ולבם מסתפק איפה הם רועים, באמת אין להם לסמוך על הנס, ויעשו תורתם קבע ומלאכתם עראי ויהיה ברכת ה' במעשם.

גם הפני יהושע עמד על כך ש"לכאורה נראה דרבי נהוראי לית ליה הא דאמרינן לעיל בפ"ק דחייב אדם ללמד בנו אומנות, ואמרינן נמי בפרקי אבות 'כל תורה שאין עמה מלאכה ודרך ארץ סופה בטילה'". ומבאר הפני יהושע שהנהגתו של רבי נהוראי לא היתה "מידת כל אדם" שהרי "אין כל אדם זוכה לכך שתהא מלאכתו נעשית על ידי אחרים, וחס ושלום אפשר שיבא לידי לסטיות או לידי בזיון התורה", אלא הנהגתו היתה כלפי עצמו, "שראה שבנו זריז וממולא ותלמודו מתקיים בידו בענין שיהא תלמיד חכם גמור וצדיק גמור שמלאכתו יהא נעשית על ידי אחרים, ומשום הכי אמר מניח אני כל אומניות שבעולם ואינו מלמדו אלא תורה, ואין לו לחוש לפרנסתו בתורה עם דרך ארץ כיון שמלאכתו תהא נעשית על ידי אחרים".

ובחידושי מרן רי"ז הלוי עה"ת (פ' חיי שרה) הקשה שהרי בגמרא בעירובין (יג.) מבואר שרבי נהוראי היינו רבי מאיר, ואם כן כיצד אמר רבי מאיר שילמד לבנו אומנות קלה ואחר כך אמר רבי נהוראי שאינו מלמד את בנו אלא תורה. וכן הלשון 'איני מלמד את בני תורה' לא משמע שבא לחלוק על דברי רבי מאיר.

ולכן ביאר הגרי"ז שבאמת מצאנו בגמרא בברכות (לה:) שנחלקו רבי ישמעאל ורשב"י אם יעסוק אדם בדרך ארץ או לא, וכתב הרמב"ם שמי שנדבה רוחו לעמוד לפניו, יזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו. ואם כן זהו שאמר רבי מאיר הוא רבי נהוראי, שבאמת לעולם ילמד אדם לבנו אומנות קלה, שכן לדינא קיימא לן כרבי ישמעאל שאדם צריך לעסוק בדרך ארץ, אך מכל מקום 'אני' איני מלמד את בני אלא תורה, שמלמדו שיעסוק בתורה וכמו שכתב הרמב"ם.

ורבינו ירוחם (נ"ב ח"א) העתיק להלכה את דברי רבי נהוראי: מניח אדם כל אומנות שבעולם ומלמד לבנו תורה, כך פשוט בקידושין, וכ"כ האגודה וראב"ן. ובפסקי ריא"ז כתב: לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו אומנות נקייה... אשרי מי שמלמד את בנו תורה, שאדם אוכל שכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו ועולם הבא וכו'.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף