מראי מקומות/במדבר/כב

מראי מקומות במדבר כב

פרשת בלק

פסוק ב

וירא בלק. החזקוני מפרש שוירא הוא כמו וישמע, וכמו שנאמר במתן תורה "וכל העם רואים את הקולות".

את כל אשר עשה ישראל לאמורי. רש"י מפרש שעיקר חששו היה כיון שראה שהצליחו עם ישראל להרוג את מלכי האמורי שעליהם היו בטוחים מלכי כנען, ואם הם לא עמדו בפניהם כ"ש אנחנו. וכ"כ בדעת זקנים אך הגביל זאת לסיחון מלך האמורי לבדו. ובבכור שור הוסיף שהרי על סיחון נאמר "והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו" ואם סיחון שלא עמדו מואב בפניו לא עמד בפני ישראל, מואב עצמם לא כל שכן.

פסוק ג

ויגר מואב מפני העם כי רב הוא. הטור מפרש שמואב לא היה קדמון כשאר העמים שהיו מימי נח, ולכן חשש מפני בני ישראל שהיו עם רב.

עתה ילחכו הקהל. הטור מפרש שלא חששו שילחמו בהם שהרי נצטוו אל תצר את מואב וידעו מזה, וכן שלחו להם אעברה בארצך כפי ששלחו לסיחון. אלא שיראו שמא יחריבו את ארצם כשיעברו בה, וילכדו את ארצם ויתנו אותם למס. אמנם בחזקוני פירש שחששו שמא ילחמו בהם אחר שראו שכבשו מסיחון את מה שכבש סיחון ממואב ולא הבינו שעמון ומואב טיהרו בסיחון.

פסוק ו

כי ידעתי אשר תברך מבורך ואשר תאר יואר. הטעם שנקט גבי ברכה לשון הווה "מבורך" וגבי קללה לשון עתיד "יואר", ביאר הזרע שמשון ע"פ דברי רש"י (שמות ד ז) שכיון שמידה טובה מרובה ממידת פורענות לכן הקב"ה ממהר לעשותה יותר מן הפורענות, ולפ"ז יש לומר שלכן הברכה כתובה בלשון הווה שממהר לעשותה משא"כ הקללה בלשון עתיד.

פסוק כב

ויחר אף אלקים כי הולך הוא. על פניו יש לתמוה, שכן תחילה אכן אמר לו ה' "לא תלך עמהם" (פסוק יב), אך בלילה השני נאמר (פסוק כ) "ויבא אלקים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרוא לך באנו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה". זאת ועוד, בלעם אף אינו מנסה לסתור קביעה זו, ואדרבה הוא מבהיר אותה היטב באזני שרי בלק והוא אומר (פסוק יח) "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלקי לעשות קטנה או גדולה". מהי אם כן התביעה הגדולה על בלעם, ומהו חרון אף אלוקים שיצא עליו, והיכן רשעותו.

בקונטרס דברי סופרים (קובץ שיעורים ח"ב, סימן א אותיות יד-כד) מבאר זאת הגר"א וסרמן זצ"ל הי"ד, כשהוא מקדים ומביא את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בגדר חיוב קיום מצוות דרבנן, אשר לדעת הרמב"ם שורש דאורייתא להם מהכתוב 'ועשית ככל אשר יורוך' ו'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל', ואילו לדעת הרמב"ן פסוקים אלו אינם אלא על תורה שבעל פה אך לא על דינים דרבנן.

יתירה מזאת, מדקדק הגרא"ו שלדעת הרמב"ן הדינים מדרבנן אין עליהם כל ציווי דאורייתא, כי אילו גם לדעת הרמב"ן נצטוונו מהתורה לקיים את דברי חכמים וכל מחלוקתו עם הרמב"ם היא ביחס לפסוקים הנזכרים, אזי קושיית הרמב"ן על הרמב"ם מדוע חמורים דברי תורה מדברי סופרים, תקשה גם על שיטתו הוא. וכי מה הנפקא מינה אם החיוב לשמוע בקול חכמים הוא מ'לא תסור' או מפסוק אחר או הלכה למשה מסיני. אלא על כרחך למדים אנו שלדעת הרמב"ן לא נצטוינו כלל מן התורה לשמוע לדברי חכמים.

אלא שלפי זה הרי מתעוררת תמיהה רבה וכפי שהעמידה הגרא"ו בדבריו: ותימה גדולה לומר כן, דאם כן מאיזה טעם אנו חייבין לשמוע להן, ושלא לעבור על דבריהן, אחרי שאין לנו שום ציווי בתורה על זה, לא מקרא ולא מהלכה ולא מסברא [דאם נאמר שהסברא נותנת כן, הדר הוה ליה דאורייתא, כדאמרינן בכל דוכתי 'הא למה לי קרא סברא היא', אלמא דסברא וקרא חד דינא להן].

כדי לבאר זאת מקדים הגרא"ו ומביא את דברי הגמרא ביבמות (סב.) תניא, שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום, פירש מן האשה ושיבר הלוחות והוסיף יום אחד. והגמרא מפרשת בכל אחד מהדברים מה דרש משה, אם קרא או ק"ו. וכתבו התוספות (ד"ה מדעתיה) אע"ג דקל וחומר קאמר, אין זה ק"ו גמור וכו', והתוספות מבארים מדוע אין הק"ו שדרש משה ק"ו מוחלט, יעויין שם.

ולכאורה צ"ב, אם אכן אין זה ק"ו בכל גדרי ק"ו – וכפי שהכריחו התוספות, שאילו היה זה ק"ו לא היה זה 'מדעתו' – אם כן חזרה שאלת הגמרא מנין דרש כן משה, ומהו עניינו של לימוד ק"ו ש"אינו ק"ו גמור". אלא, מבאר הגרא"ו, הוספת יום אחד על ידי משה היתה רק מדרבנן, אלא שמכל מקום הסכימה דעתו לדעת המקום – שכן היה גם רצון השם יתברך, אלא שלא ציווהו על זה בציווי מפורש. ומשה למד מק"ו זה שאכן כך רצון ה' ואף שלא היה ק"ו זה בגדרי ק"ו ואינו מדין תורה אלא רק מדברי סופרים.

עפ"ז מבאר הגרא"ו את תוקפם של כל דברי חז"ל: יש לומר שהוא הדין בכל המצוות ואיסורין של דבריהן, הסכימה דעתן לדעת המקום. ולדוגמא, כשאסרו שניות לעריות, גם רצון השם יתברך היה שנגזור על עצמנו שניות, אלא שלא ציוה על זה בתורה מפורש.

ועפ"ז מדוקדק מאד עוונו של בלעם הרשע, אמת שהכריז ואמר כי 'לא אוכל לעבור את פי ה' אלקי לעשות קטנה או גדולה', אך העמיד את כל דבריו על היוצא מ'פי ה' אלקי', כי רק מה שנצטווה מפורש אותו שמר לעשות, אבל רצון ה' לא היה חשוב בעיניו לעשותו – וזו היא רשעותו.

פסוק לד

חטאתי כי לא ידעתי. לכאורה צ"ב שלפי דבריו שלא ידע מדוע חטא. אלא שזה גופא החטא מה שלא ידע ולא הבין מהסיבות שאירע לו פעמיים ושלש, שרצון הקב"ה שלא ילך עמהם. [בספר רמתיים צופים (תנדב"א רבה פ"ג אות ח) הביא ששמע כך מרבי בונים מפשיסחא, ואחר שינת הצהריים אמר לו לפתוח ספר חסידים ולקרוא. ולשאלתו היכן יקרא, אמר לו שיפתח היכן שיפתח. וקרא ונמצא כתוב שם פירוש זה. ואמר שבא אליו בעל ספר חסידים בשינת הצהריים בחלום ואמר לו לקרוא בספר, ולא הבין הטעם, ועכשיו מבין שרצה שיראה שכן פירש הוא בספרו].

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף