מראה הפנים/שבת/ח/א

מראה הפנים שבת ח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

המוציא יין כדי מזיגת הכוס חלב כדי גמיעה. וחלב בהמה טמאה כדי לכחול בו עין אחת כ"כ הרמב"ם בפי' המשנה וכן בחבורו בפ' י"ח בהל' ב' ואינו מבואר לזה בהדיא בהש"ס דהתם אלא הכא בהסוגיא ונראה דזה נלמד נמי מההיא כללא דאביי בפרקין דף ע"ח כל מידי דשכיחא ולא שכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא ולקולא שכיחא ושכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא לחומרא וכו' חלב אכילתו שכיחא רפואתו לא שכיחא אזול רבנן בתר אכילתו לקולא וכו' והשתא כיון דחלב בהמה טמאה לא חזי לאכילה א"כ אזלינן בתר רפואתו לחומרא. ואע"ג דרפואתו לא שכיחא דלא יהא אלא תרוו יהו שוין אזלינן בתר האי דלחומרא וממילא אם תרווייהו לא שכיחי אזלינן לעולם לחומרא כמו בשכיחא ושכיחא דמאי שנא ולפי הנלמד מהאי כללא א"כ הפחות שבשיעורי הרפואה כשיעור הכחול הוא ולא ניתן בו השיעור לשוף בו את הקילור שזהו שיעור המים דמתני' וטפי שייכי ושכיחי מים לכך מחלב בהמה טמאה ועיין לקמן ד"ה חלב:

מים כדי לשוף בהן את הקילורית. עיין לקמן ד"ה הדא דאת אמר באילין מיא דטלא:

הדא אמרה אפי' שתיין בכרך אחד יצא. אבל בבבלי פ' ע"פ דף קח קאמר רב שתאן בבת אחת ידי יין יצא ידי ארבע כוסות לא יצא וכ"ע הרמב"ם בפ"ז מהל' מצה בהל' ט' ידי חירות יצא ידי ד' כוסות לא יצא וידי יין היינו ידי חירות שתיקנו יין זכר לחירות וכך פירשו הוא ז"ל במילתיה דרב ובמילתיה דרבא דלעיל מינה אם שתאן חי וקאמר ידי יין יצא ידי חירות לא יצא א"כ הוה משמע לכאורה דידי יין לאו היינו ידי חירות אבל הא ליתא דלגבי מילתא דרבא ששתאן אינן מזוגין שייך שפיר לקרוא ידי יין ולא ידי חירות לפי שבני חורין דרכן לשתות מזוגין וזהו שכתב שם בדיניה דרבא שתה ד' כוסות אלו מיין שאינו מזוג יצא ידי ד' כוסות ולא יצא ידי חירות וכלומר ידי יין דרבא היינו ידי ד' כוסות ולא יצא ידי חירות לפי שאין מזוגין אבל במילתיה דרב דקאמר ידי יין וידי ד' כוסות א"כ ידי יין היינו ידי חירות לפי ששתאן מזוגין והרי יצא ידי חירות אלא מפני ששתאן בבת אחת ולא על הסדר לא יצא ידי ד' כוסות שלא תיקנו אלא על הסדר וזהו דלא כפי' הרשב"ם שפירש ידי יין דרב היינו משום שמחת יו"ט ולא משמע כך למאי דאיירי הכא. ועוד דהא דקאמרו לקמן במה משמחו ביין על מי שיש לו יין אמרו דיכול לקיים בו מצות שמחה והרי לא מצינו שחיוב הוא להדר אחר היין ביו"ט כמו שאמרו בד' כוסות של לילי פסח ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין. ובענין יין של שביעית דאמרו כאן לא הזכיר הרמב"ם מזה כלום וטעמו דאזיל לשיטתיה דס"ל דביעור שאמרו בשביעית היינו שצריך לאבדו מן העולם לגמרי וכמבואר הכל במקומו פ"ז ופ"ט דשביעית ובמקומות המצויינין שם וכן לא זכר מיין קונדיטן דס"ל שאין זה דרך חירות וכאן שהתירו לצאת בו הרי התירו ג"כ חיין כהאי דתני ר"ח והתם הא קאמר רבא ידי חירות לא יצא והיה אפשר לפרש להא דהכא דקאמר יוצאין בקונדיטון ובחין ובמבושל היינו ידי יין אבל לא ידי חירות. והטור סי' תע"ב כתב ויין מבושל כתב רב האי שאין יוצאין בו ומברכין עליו שהכל ובירושלמי שיוצאין במבושל ובקונדיטון הבין דברי הש"ס כפשטן ויקבע הב"י בש"ע כן:

כמה הוא שיעורו של כוס וכו' אצבעיים על אצבעיים על רום אצבע ומחצה ושליש אצבע והתם בדף ק"ט גרסינן אמר רב חסדא רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע והתוס' שם רוצין להשוות הסוגיות וכתבו דבירושלמי איירי באצבעות צפוריים והכא במדבריים וכו' ע"ש ואין כאן מקומו להאריך בזה:

עשה בפרדה של בית רבי וכו'. האי עובדא דקאמר ריב"ל גרסינן לה נמי בפ' י"ב דמנחות דף ק"ג וקאמר התם ושיערו חכמים את דמה ברביעית ומשמע דבשיעור רביעית טמא כנבלה וכדקאמר טעמא הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית ור' יהודה דמוריינה דבי נשיאה הוה אורי כשמעתיה ששנה בפ"ה דעדיות דב"ה מטמאין והיינו ברביעית וכדמסיים נמי הכי דפלוגתא דתנאי היא דמ"ד דם נבלה טמא כבשרה כר' יהודה והיינו ברביעית ולמעלה והא דקאמר הכא עד רביעית טהור היינו עד ולא עד בכלל ומ"ד טהור כר' יהושע בן בתירה דריש פ"ה דעדיות וטהור לגמרי מטומאת נבלה שאין דמה כבשרה וכהאי מתני' דמכשירין שדם השרץ כבשרו ואין לנו כיוצא בו. ומה דמציינין התוס' שם בד"ה הואיל ויכול לקרוש וכו' וכן מוכח בירושלמי דאמר דם נבלה טמא והתנן דם השרץ ובשרו מצטרפין ואין לנו כיוצא בו ור"ל לפי מה דמסיים הכא דעלה קאי האי ואין לנו כיוצא בו דדם השרץ מטמא כשיעור בשרו והלכך מצטרפין אבל דם הנבלה אין שיעור טומאתו כבשרו ולא כדבעי למיפשט מעיקרא דעל מטמא ואינו מכשיר קאי וכמבואר בפנים. ולדינא פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות אה"ט כר' יהושע בן בתירה דטהור לגמרי מטומאת נבלה כמ"ש שם בהל' ד' ודם הנבלה אינו מטמא כנבלה אלא הרי הוא כמשקין טמאין שאינו מטמא לא אדם ולא כלים מן התורה. ומשום דבמנחות שם גריס לההיא דפ"ח דעדיות העיד רבי יהושע ור' יהושע בן בתירה על דם נבלה שהוא טהור ופליגי אדר' יהודה כדקאמר הכא והתם וכדמסיק הכא דסתמא דמכשירין אתיא הכי דאין לנו כיוצא בו שיהא דמו כבשרו לענין טומאה וא"כ אפי' ברביעית טהור מטומאת נבלה דהיינו רביעית בלח והיינו כזית ביבש כדאמרינן גבי דם למאן דמטמא ברביעית וכן גבי יין הכא לעיל וכן התם. ומה דאמרינן הכא גבי יין דההיא דר' נתן כר"ש היא לא סמיך הרמב"ם אהא ומשום דהתם נמי בעי למימר בריש פרקין דר' נתן. ור' יוסי בר' יהודה דגבי דם נבלה אליבא דר' יהודה אמרו דבר אחד ודחי לה אביי דילמא לא היא וכו'. ולפיכך פסק הרמב"ם כהאי דר' נתן בפ' י"ח מהל' שבת בהלכה ב':

חלב הדא דאת אמר בחלב בהמה טהורה וכו' דבש הדא דאת אמר כהין עתיקי וכו'. ופסק הרמב"ם שם בפ' י"ח כהאי דהכא לחלק בחלב אבל בדבש לא פסק כהאי דהכא אלא בדבש כדי ליתן על ראש הכתית וכדבעיא דרב אשי דף ע"ח אפומא דכילה כתית או אמורשא קמא דכתית ולא אפשיטא ובאיסורא דאורייתא פסק לחומרא. וזהו שרמזתי לעיל בריש פרקין דטעמא דפסק בחלב כהאי דהכא משום דזה נלמד ג"כ מהאי כללא דאביי אבל בדבש סותר הוא לכללא דאביי דקאמר התם דבש אכילתו שכיחא רפואתו שכיחא אזול רבנן בתר רפואתו לחומרא ופסק כהאי דאביי דהתם:

הדא דאת אמר באילין מיא דטלא וכו'. כן פסק הרמב"ם שם טל כדי לשוף את הקילורין וכו' ומים כדי לרחוץ פני מדוכה. ועיין בהה"מ מה שכתב שם ונ"ל שהוא פוסק כאביי וכו' ואע"ג דרבא פליג עליה הירושלמי מכריע זהו דעתו ז"ל עכ"ל ולא ניחא למרייהו למימר הכי דא"כ בכל מקום דמשמע מכאן כאביי ולא כרבא נפסוק כאביי ואין הדבר כן שאין לנו לומר דמכח האי דהכא נדחה להאי כללא דאמרינן התם בכל מקום הלכתא כרבא לגביה דאביי בר מיע"ל קג"ם אלא דנראה דהרמב"ם ז"ל היה מפרש להא דרבא גופיה כהאי דהכא דהא דקאמר רבא אפי' תימא בשאר מקומות כדשמואל דאמר שמואל כולהו שוקייני מסו ומטללי לבר ממים דמסו ולא מטללי והיינו במים של טל דאי לא תימא הכי קשיא משמואל גופיה ממה דאמרינן לקמן פ' שמונה שרצים שלח ליה ר' ינאי למר עוקבא לישדר לן מהנך קילורין דמר שמואל שלח ליה שדורי משדרנא לך דלא תימא צר עין אנא אלא הכי אמר שמואל טובה טיפת צונן לתת בעיניו שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית מכל קילורין שבעולם והשתא לכאורה קשה אהאי דשמואל דאי הכי אמאי לא שיערו במים בטיפת צונן בלבד שיהא יותר מועטת מלשוף את הקילור והא בכל כי האי גוונא אזלינן בשיעורין לחומרא ועל כרחך משום דהאי מילתא דמיא לשכיחא ולא שכיחא ואזול רבנן בתר דשכיחא לקולא והיינו משום שטיפת מיקרי לא שכיחא שאינה אלא בשחרית דווקא ולשוף בהם את הקילור היא כל היום ומכיון שכן דמוכרח הוא מהא דשמואל גופיה דכה"ג קרינן שכיחא מה שיותר נוהג ובכל זמן ולא שכיחא קרינן לדבר שאינו פעם אחד ביום א"כ קשיא השתא אעיקרא דשנויא דרבא. וכהאי דשמואל שהרי ודאי שתיית מים עכ"פ יותר שכיחא ושכיחא מהאי דרפוא' בקילורין וזה ודאי מיקרי לא שכיחא לגבי שתייה דנוהגת בכל זמן ולכל אדם וזה אינו אלא למאן דחש בעיניו וזה פשוט הוא דכמו דקרינן לא שכיחא לדבר שאינו אלא לשעה לגבי דבר שנוהג בכל עת כך הוא נמי דקרינן לא שכיחא לדבר שאינו אלא לאדם מיוחד לגבי דבר שנוהג הוא בכל אדם דמאי שנא ודבר זה מבואר' הוא וא"צ לראיה כלל. ודוגמא לדבר נזכיר למה שאמרו בפט"ז דיבמות לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין הרי דמה שהיא אינו שוה לכל האדם דומה הוא למה שאינו שוה בכל השעות וכן הוא לכל כיוצא בזה ומעתה הדרינן לקושיא דאביי אמאי אזול רבנן בתר רפואתו לחומרא והא ודאי לא דמי לדבש דשתיהן שוין הן דלא כל אדם אוכל דבש ולא כל אדם נצטרך לרפואתו והרי הן תמיד שקולין. אבל במים אכתי קשה אלא דעל כרחך במים של טל שנינו במתני' כדקאמר הכא דרפואתו יותר שכיחא משתייתו דמי הוא זה שממתין על שתיית על ורפואתו ודאי שכיחא דניתן לרפואה למאן דמיצטריך ליה והלכך נמי בשאר מים דשתייתן שכיחא והדחתן שכיחא אזלינן לחומרא וכדי להדיח פני מדוכה שהוא דבר מועט יותר ממי ששותה מים דסתם שתייה של מים לרוות צמאו היא זה מה שנ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף