מראה הפנים/שביעית/ב/ב

מראה הפנים שביעית ב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות וכו'. משמע מהסוגיא דמזבלין ג"כ אמקשאות ומדלעות קאי דהא מביא ראיה מהתוספתא דקתני כל זמן שאת מותר לחרוש את מותר לזבל וכו' וכן מהא דר' יוסי מתני' אמרה כן וכו' והרמב"ם ז"ל בפ"ג בהל' ט' כתב אף בזמן המקדש מותר לסקל ולזבל השדות ולעדור המקשאות והמדלעות ובית השלחין עד ראש השנה וכו' ולכאורה התוספתא קשיתיה דהא קתני אם אין את מותר לחרוש אין את מותר לזבל והרי השדות אין את מותר לחרוש אלא עד הפסח בשדה לבן ובשדה האילן עד העצרת והש"ס למד מהאי תוספתא כדאיתא וכן צריך טעם אמאי השמיט היתר חרישה לבית השלחין עד ר"ה כדקתני בתוספתא כדפסק האי ש"ס כמבואר מהסוגיא ובש"ס דילן לא מצינו לא היתר ולא איסור בהדיא. והתי"ט אחר שהביא דעת הרמב"ם בענין היתר זיבול השדות והעידור במקשאות ובמדלעות דוקא כתב וא"ת ואמאי לא שרינן עידור בכל אילנות כמו זיבול בכל השדות והרי תרווייהו בשביעית עצמה מד"ס כמו שפסק הרמב"ם בריש הל' שמיטה דחרישה מד"ס י"ל דהחמירו בעידור וחרישה שהיא עבודה בגוף הקרקע עכ"ל ואין טעם זה מספיק למאי דמבואר מהתוספתא ומהאי ש"ס בהדיא לא לענין היתר זיבול השדות עד ר"ה ולא לענין איסור העידור והחרישה בבית השלחין כדאמרן. לכך נראה דעיקרן של הדברים כך הם דהא במה דהתירו ר"ג וב"ד לתוס' שביעית איכא תרי טעמי בהש"ס דילן בפ"ק דמו"ק (דף ד) דלר' יוחנן מדאורייתא בטיל להו דגמר שבת שבת וכו' ואתקיף התם רב אשי אהני סברא דלעיל ומסיק דה"ט דר"ג וב"ד כר' ישמעאל ס"ל דתוספת שביעית הילכתא גמירי לה וכי גמירי הילכתא בזמן שבית המקדש קיים וכו' כמו שהבאתי בריש מכילתין והאי תלמודא ס"ל כטעמא דר' יוחנן כדקאמר בפ' דלעיל בהלכה א' בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו וכו' והנ"מ בין הני טעמי מבואר הוא דלטעמיה דהאי תלמודא וכר' יוחנן א"כ אף בזמן המקדש הותר תוספת שביעית לגמרי וכל מה שאמרו במשנה הראשונה לא היה אלא מדבריהם דאע"ג דקאמר הכא בשעה שאסרו למקרא סמכו לא דלמדו לאיסור ממש דהרי יש מקרא לדרוש להיתר אלא דבמשנה הראשונה הכריעו לאיסור ובמשנה הראשונה הכריעו להיתר והיינו דקאמר סמכו ולכ"ע לא היתה הגזירה בתוספת שביעית כ"א מדבריהם וכיון שכן הוא הם אמרו והם אמרו וראו להתיר בזה עד ר"ה ובזה עד הפסח ועד העצרת אבל למסקנת רב אשי דתוס' שביעית הילכתא גמירי לה בזמן המקדש וזהו עד ל' יום וחכמים הן שהוסיפו לאסור עד הפסח ועד העצרת בחרישה ועידור ומה שהיא מעבודות הארץ כעין ההיא דהלמ"מ בזמן המקדש שלא נאמרה אלא על עבודת הארץ ממש והשתא אין כאן קושיא כלל לא מהתוספתא ולא מהאי תלמודא דאזלו להאי שיטה דמעולם לא נאסרה תוספת שביעית כ"א מדבריהם והרמב"ם פסק כמסקנת רב אשי כמ"ש בריש פ"ג זהו עיקר טעמן של הדברים ועיין בריש מכילתין מה שביארתי עוד לכלל הדברים לדעת הרמב"ם בתוס' שביעית וכן בשביעית עצמה ולטעמן דיש מהדברים שנאסרו ויש מה שהותרו. והוספתי עוד לבאר שנראה מדעת הרמב"ם דאף שכתב כל העבודות שהן חוץ מארבע העבודות שהן בכתוב אינן אלא מד"ס בשביעית עצמה מיהו חזינן לדעתו שכתב דמ"ע לשבות בשביעית מכל העבודות כדדריש בת"כ בהדיא והבאתי שם ומה שתמצא בדבריו איסור הדברים האלו מדבריהם בשביעית היינו איסור לאו הוא מדבריהם ואין לוקין עליהן כ"א מכת מרדות מדרבנן אבל מ"מ מ"ע יש בשביעית לשבות מכל המלאכות שהן עבודת הארץ ממש והיינו שהביא בריש פ"א קרא דבחריש ובקציר תשבות כמבואר הכל שם. ומה שהתיר בהלכה ז' שם לעדור תחת הגפנים בשביעית כדאמרי' בהדיא במו"ק (דף ג ע"א) דמייתי ברייתא שדך לא תזרע וכו' מנין לניכוש ולעידור וכו' יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא יעדר תחת הגפנים וכו' וא"כ כי מסקינן התם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היינו לעידור וכיוצא בו בשדות ובשאר אילנות אבל בגפנים אף מדבריהם מותר וטעם לחילוק זה נלמד מהא דקאמר הכא לקמן בהלכה ד' גבי נטיעות דעביד ר' יודן עובדא משקה בסלא ועדר וכי מתכוין לעבודת הארץ ומפרש להא בנטיעות גפנים דלא מיחזי כמתכוין לעבודת הארץ. רבי אומר עד לפני ר"ה שלשה חדשים וכו'. לפי גי' זו הוי קשיא איפכא דא"כ אמאי קאמר כדי שיזרע אורז וישריש וכו' והלא בזמן ג' חדשים אף שארי זרעים יכולין להשריש ולחזור ולהשריש ושמא דה"ק שישריש ויעקור אותן ויחזר ויטע וישריש וזהו דוקא באורז אבל שארי מינים אינן נגמרים בזמן כזה ובתוספתא כתיבת יד אשר לפני כתוב בה עד לפני ר"ה שלשים יום וגי' זו יותר נוחה היא דמש"ה נקט אורז דוקא.

כאן בתלוש כאן במחובר. התי"ט הביא לזה לקמן בפ"ג משנה ז' וסיים וכתב ומן התימה בעיני שהרמב"ם בפ"ב שהעתיק למשנתנו דהכא ובפ"ג העתיק למשנה דפ' דלעיל ולא פירש דזו בתלוש וזו במחובר עכ"ל ואדמתמה על הרמב"ם הו"ל לתמוה על הש"ס מעיקרא דמאי פריך מפ"ג דאיירי בשביעית עצמה אמתני' דהכא דאיירי בתוספת שביעית דודאי אין לפרש דהכי פריך דתמן קתני דאף בשביעית עצמה מסקל והכא את אמר הכין דמסקלין עד ר"ה בדוקא דהא פשיטא דליתא כלל וכלל דמאי פריך דהיא הנותנת דהכא מיירי בערב שביעית שאינו אלא משום תוספת מדבריהם הלכך קתני נמי מסקלין סתם ואפי' הנוגעות בארץ במשמע ותמן דאיירי בשביעית עצמה הלכך צריך להניח להנוגעות בארץ ועוד מאי האי דמשני כאן בתלוש וכו' דילמא תרוייהו הני מתני' בחדא גוונא הוא דאיירי וכאן בערב שביעית בדוקא וכאן בשביעית עצמה וא"כ הרי לפניך דא"א לפרש כלל וכלל כהאי פירושא והשתא תדע דכד ניחא לן לפרש להא ממילא ניחא לן פסק הרמב"ם וכמה שביארתי בפנים דעל כרחך לר' יהושע הוא דפריך ומשני הכי וכמבואר בהדיא מהסוגיא דר' יהושע פליג גם ארישא דהא קאמר סברין מימר דר"ש כר' יהושע בקירסום והרי רבי יהושע לא הזכיר מקירסום אלא ודאי דזירוד ופיסול דנקט מילתא בתרייתא הוא דנקט וה"ה לקמייתא וכדקאמר נמי למאי דס"ד דתרין תנאין אינין מסקלין וכו' וכן למאי דמסיק הוי תלתא תנאין אינון מסקלין וכו' אלמא דפשיטא ליה להש"ס דר' יהושע מתיר אף במסקלין בשביעית עצמה אבל להת"ק דהילכתא כותיה וכדפסק הרמב"ם שם כן מעיקרא לק"מ דבערב שביעית מסקלין אף להנוגעות בארץ ובשביעית הוא דתנן להאי מתני' דפ"ג ותו לא מידי. רבי יוחנן כהדא דתניי דבית רבי. והרמב"ם ז"ל בפ"ג בהלכה ט' וי' לא פסק כר' יוחנן אע"ג דבעלמא הילכתא כותיה לגבי ר"א מ"מ סתמא דמתני' וכמו ששנויה לפנינו בכל הנוסחאות מסייע לר"א ועיקרית היא ובפי' המשנה פסק הלכה כר' יהודה אבל בחיבורו חזר בו ופסק כהת"ק לחומרא וכהאי דר"א.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף