מראה הפנים/כלאים/ט/א

מראה הפנים כלאים ט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אינו אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים. המסקנא בריש יבמות אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל דכל מקום שנאמר בתורה בגדים סתם של צמר ופשתים הן וצמר ופשתים דכתב רחמנא גבי שעטנז לאפנויי הוא דאתא למישרי כלאים בציצית ועיין בריש מכילתין מה שבארתי מענין זה בס"ד:

לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך. אע"ג דאי לא הוה כתב לא יעלה ה"א לבישה דנפישא הנייתה הוא דאסור כדאמרינן בריש יבמות (דף ד) איכא למימר דהכא דייק מדכתיב עליך דהוה מצי למיכתב לא תעלה כמו הכתוב דלא תלבש ומדכתיב עליך ש"מ לריבויא הוא דאתא וכדקאמר ר"י דמרבה אני שאם היה בגד גדול וכו' והכי איתא בתוספתא בפ"ה בגד שיש בראשו אחד כלאים לא יתכסה בצד השני אע"פ שהכלאים מונח בארץ. והרא"ש ז"ל בהלכות כלאי בגדים בפסקיו בפ"ח דנדה הביא זה בשם האי תלמודא וכ"כ הטור סי' ש"א. והרמב"ם ז"ל לא הביא לזה בפירוש משום דסמיך עצמו על הגדולה מזו שאמרו בתוספתא שם והביאה בפ"ט בהלכה ט' העושה בגד כולו צמר גמלים או צמר ארנבים או קנבוס וארג בו חוט של צמר בצד זה וחוט של פשתן מצד זה ה"ז אסור משום כלאים. וא"כ מכ"פ בדין הנזכר שאסור שהכלאים שבצד השני סמוכין הם זה לזה והרא"ש ז"ל הביא שם להתוספתא וגי' אחרת היתה לו שכתב בשם התוספתא אבל העושה חלוק שכולו צמר גמלים וכו' וארג בו חוט א' של צמר וחוט אחד של פשתן אסור פי' ששני חוטין של צמר ושל פשתן זה אצל זה אבל אם חוט של צמר בצד אחד וחוט של פשתן בצד אחר מותר עכ"ל ועיין בב"י סי' רצ"ט והנה גי' הרמב"ם כגי' התוספתא אשר לפנינו ואילו הי' גי' זו לפני הרא"ש בודאי לא היה חולק על התוספתא:

הייתי אומר אפי' פשתן של ים וכו'. ובהעתקת הר"ש כתוב שלם וכן הביא הרא"ם שם פשתן שלם ופשתן קנבוס ופי' מיני פשתן שכך הן נקראין ובהדיא גריס כהאי תלמודא ריש פ' במה מדליקין ולא בירוקה שעל פני המים כיתן דמיי וניכר שהגי' שהיתה לפניהם משובשת ביותר היתה ומזה תדין למקום אחר:

את דריש שש משש שש מפארי פארי מפארי. הא דלא דריש בפשיטות כתיב ואת מכנסי הבד וכתיב הכא ומכנסי פשתים אלמא בד פשתן הוא משום דבעי למילף נמי דבבגדי כהונה כלאים איכא דהיינו באבנט וא"כ אתה צריך לדרוש בתחילה שש דאבנט משש דמכנסים והשתא אי הוה מסיק בקרא דמכנסים בלחוד דכתיב ומכנסי פשתים אכתי הוי מצינו למידק דילמא שאני מכנסים דכתיב בהו שש ובד ומנלן דשש לחודיה פשתן הוא הלכך מסיק שש מפארי וכו' וא"כ ע"כ דשש בלחוד נמי פשתן הוא דהא ילפינן נמי פארי מפארי וכתיב בהו פשתים ובפ"ק דזבחים (דף י"ח ע"ב) דפריך נמי אימא בד עמרא וכו' רבינא אמר מהכא פארי פשתים וגו' ומכנסי פשתים ויליף בפשיטות מסיפיה דקרא כדפירש"י ז"ל משום דהתם לא בעי למילף כ"א לפירושא דבד בלחוד והלכך ל"צ לאסוקי כל הני וממילא ידעינן השתא דכל היכא דכתיב שש פשתן הוא ולהכי מייתי התם נמי רישיה דקרא פארי פשתים יהיו על ראשם וא"כ שש דמגבעות פשתן הוא והיינו הך כדהכא:

מה שני תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל וכו'. בת"כ פ' מצורע דריש ושני יכול פיקס (מין צבע) ת"ל תולעת אי תולעת. יכול אחד מן הצבעים ת"ל ושני הא כיצד זו זהורית טובה יוחנן בן דהבאיי אומר ושני תולעת שני שבתולעת ונראה דצריך לגרוס ת"ל שני התולעת ופי' זה מתבאר למאי דדריש בספרי פ' חוקת ותולעת שני ששינתו תולעת ולא ששינתו דבר אחר והשתא ברייתא דת"כ ג"כ מתפרש בענין זה ות"ק ויוחנן בן דהבאיי ל"פ אלא דת"ק דריש דאי משני לחוד הוה אמינא אפי' חוט השני שנצבע בדבר אחר ואי מתולעת הו"א דלאו דוקא ה"ה לאחד מן הצבעים והוא אדום כתולעת אלא משום דדרך לצבעו בתולעת נקט ותולעת ת"ל שני התולעת כלומר דלהכי כתב בקרא דבתריה התולעת דוקא מהשני שהתולעת צבעו וזהו תכלית האודם וזו היא זהורית טובה ויוחנן בן דהבאיי קאמר דל"צ אלא ממשמעות שני תולעת ילפינן שני שבתולעת כלומר שהתולעת היא ששינתו ולא דבר אחר וכדרשת הספרי ודברי הרמב"ם ז"ל בענין זה בך הם שאצל בגדי כהונה כתב בפ"ח דהלכות כלי המקדש בהלכה י"ג ותכלת האמורה בכל מקום הוא הצמר הצבוע כעצם השמים שהוא פתוך מן הכותל הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום ותולעת השני הוא הצמר הצבוע בתולעת. וא"כ התולעת לאו היינו חלזון המוזכר בפ' התכלת שצבעו דומה לרקיע וזהו מראה התכלת אלא תולעת אחרת וכמבואר בדבריו בפ"ג מהל' פרה אדומה בהלכה ב' שכתב ואח"כ נוטל עץ ארז וכו' וצער צבוע בתולעת וכו' ואומר לעומדים שם עץ ארז זה וכו' שני תולעת זה וכו' ג' פעמים על כל דבר וכל כך למה לפי שמיני ארזים שבעה הן וכו' והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בלכא ויש שצובעין אותו בתולעת והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר לגרעיני החרובים והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהו לפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאילו הן המינים האמורים בתורה וא"כ התולעת הוא מצא באותן גרגרים האדומים ביותר והוא צבע הכרמ"ז שכתב כאן בפי' המשנה ומבואר מכל מה שאמרנו דלא סמיך אהא דהכא בפי' שני תולעת אלא אברייתא דת"כ ודספרי דדוקא ששינתו התולעת ולא דבר אחר:

כיצד הוא עושה מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן. הרא"ש ז"ל מביא לזה בהל' כלאי בגדים שם וכן הטור בסי' רצ"ט פלפלו האחרונים בענין ביטול איסור לכתחילה עיין עליהם אבל כלל הדברים כך הם דכל זמן שלא נאסר מחמת הכלאים כגון הכא שטרפן להצמר ופשתן ועדיין לא עשה כלום ואין כאן איסור כלאים לכ"ע דאף לדעת הרמב"ם עד ששע אותן מיהת בעינן והלכך לא שייך כאן ביטול איסור לכתחילה ובודאי אם כבר עשה בהן איזה צד אי ור כגון ששע אותן או כיוצא בזה הרי הוא בכלל שאמרו אין מבטלין איסור לכתחילה ולכל חד וחד לפי שיטתו להרמב"ם אף אם שען בלבד דאסורין מן התורה ואין מבטלין איסור דאורייתא לכתחילה ולשארי הפוסקים לאחר שיעשה מהן חוטין דאז אף בדיעבד לא מהני ביטול ברוב באיסור כלאים כדכתב שם הרא"ש דלא שייך ביטול ברוב אלא באיסור שנתערב בהיתר אבל בהיתר שנתערב בהיתר וע"י תערובות זה נאסר לא שייך ביטול ברוב דהכל נעשה כגוף אחד של איסור ולא דמיא לבשר בחלב דבנתינת טעם תליא מילתא דדרך בישול אסרה תורה ולפיכך מהני ביה ביטול ברוב ודין דהכא ג"כ הוא לדעת הרמב"ם ואם שלא ביארו בפירוש נכלל בדבריו הוא במ"ש בפ"י בהל"ו והל'ז שכל זמן שלא נעשה איזה צד איסור בהן מותר לערב לכתחילה כדי שיתבטל המיעוט ברוב ועיין לקמן בהל"ז מה שיתבאר שם בס"ד:

רב אמר כל שהוא אסור מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור. מילתיה דרב איתמר בבבלי פ' במה אשה (דף סג) ובכמה מקומות בש"ס והכא איפרך מילתיה ואמרו לית ליה קיום אבל התם כל מקום דפריך עליה ממתני' או מברייתא קאמר תנאי היא דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ור"א ור"ש אוסרין והסכימו הפוסקים להלכה כרב דאזלא שיטתיה כרבים והאי מתניתין דחולין תירצו התוס' שם דאתיא ככ"ע דטעמא דבחצר מותר שהרואה אומר לנקר חצירו הוא צריך וכן הרמב"ם ז"ל פסק בפ' י"ט מהל' שבת כרב ופסק ג"כ כהאי מתני' דחולין והני תוספתות דע"ז משני לה התם (דף יב) אימא מפני שבוא נראה כמשתחוה לע"ז וכו' ולכל הני שאר תוספתות דמייתי הכא צ"ל דתנאי היא כדמשני בשבת וס"ל כת"ק דהתם:

הדא דתימר בריקן וכו'. הא דמחלק בין נתון ע"ג המסטווה ובין נתון ע"ג מיטה ע"כ צ"ל דהטעם מפני שכשנתון ע"ג המיטה לעולם כרכין הן ואפי' הן ריקנים דמחמת שמונח ע"ג המטה שהיא רכה בלבדים שיש בה אף הן נחשבו רכין והלכך אפי' ריקנין אסור שמא תכרך נימא על בשרו והרמב"ם ז'ל כתב בדין כרים וכסתות בפ"י בהלי"ג סתם דכשהן קשין מותר לישב ולהסב עליהן והשיג עליו הראב"ד ז"ל דהא בירושלמי אמרו הדא דתימר ברקים וכו' וכתב הכ"מ דרבינו השמיטו מפני שמאחר שכתב דלא שרי אלא בקשים דוקא ממילא משמע שלא התירו אלא ברקים דאילו מלאים הו"ל רכים ובעיקר קושית הראב"ד לא תירץ כלום דמפני מה לא ביאר החילוק אף גבי רקים דכשהן נתונים ע"ג המטה שאסור כדקאמר הכא בהדיא ולפי מה שאמרנו ניחא דזהו נכלל בכוונת דברי הרמב"ם שכתב אבל בקשים שאינן נכרכין כגון כרים וכסתות מותר וכלומר אם הם בענין שאינן נכרכין כגון שאינן נתונין ע"ג המטה דאלו נתונים ע"ג המטה לעולם נכרכין הן ואפי' ריקנין כדמוכח מדמחלק בין נתון ע"ג האסטווה וכו' והלכך לא היה צריך הרמב"ם להאריך בזה:

הרי שהיה מהלך בשוק ונמנא לבוש כלאים וכו'. למאי דפרישית בפנים הוה אתי שפיר כמסקנת הבבלי בפ"ג דברכות דאין כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה כ"א לדבר שהיא מדבריהם ול"ת דקאמר לאו דלא אסור הוא חוץ מאבידה דפעמים שהוא בהעלמה וכן בטומאת מת מצוה דגלי בהו קרא ולא ילפינן מינייהו כדקאמר התם דאיסורא מממונא לא ילפינן ולהמסקנא דמשני גבי מת מצוה שב ואל תעשה שאני ועיין פירש"י שם והתוס' העלו דמלאו דנזיר וכן מכהן לא ילפינן דנזיר ישנו בשאלה וכהן לאו שאינו שוה בכל הוא ולפ"ז איכא למימר דאף על גב דאמרי' הכא לעיל בפ"ג דברכות בהל"א דההיא דר"ז מיתוקמא אפי' בטומאה שהיא מד"ת מותר הכהן להטמא מפני כבוד הרבים וכתבתי שם דמסקנת הבבלי לאו הכי היא וזהו לפי פי' רש"י שם דטעמא דלאו דטומאה לא נכתבה כלל על מת מצוה כשם שלא נכתבה על הקרובים וא"כ לא מצינו לפרש להא דהכא דלעיל בברכות בכעין זה דהא קאמר התם בהדיא שכבוד הרבים דוחה לטומאה שהיא מד"ת אבל לפי' התוס' ניחא דודאי לאו דטומאה סתם ניתנה ומת מצוה דוחה אותה ולא גמרינן מינה כדקאמר טעמא דלאו שאינו שוה בכל הוא ואזלא שיטתא דהכא בכלאים כמסקנא דהבבלי דהתם ונקטינן דמשום כבוד הבריות לא דחינן בעלמא אלא לאו דלא תסור:

כאן בבגדי זהב כאו בבגדי לבן. משמע מהכא בהדיא דלא הותרו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אלא דוקא בבגדי לבן של כה"ג ביה"כ שלא היה בהן כלאים והיינו נמי דקאמר בבבלי פ"ז דיומא (דף סט) דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן והיינו כעין בגדי לבן של כה"ג ביוה"כ אבל בשל כהן הדיוט לא ניתנו ליהנות אלא באלו שאינן כלאים אבל באבנט אסור בהעלאה ובלבישה מפני הכלאים שבאבנט וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בסוף הל' כלאים וכן בפ"ח מהל' כלי המקדש בהלכה י"א וכדמוכח מהכא דבגדי זהב של כ"ג אסור וא"כ ה"ה באבנט של כהן הדיוט דטעם א' להן שיש בהן כלאים וכדקתני הכא בהדיא אין עראי לכלאים במקדש אלא דבהצעה תחתיהן הוא דהתירו מפני שבגדי כהונה קשין הן והצעה אינה אלא מדרבנן כדכתבו התוס' שם בשם רבינו תם וזה נמי מוכרח מדהכא דהא בגדי זהב נמי קשין הן ולא התירו בהעלאה לפי שהיא מד"ת וממילא אזדא לה ג"כ השגת הראב"ד שם שהקשה ממאי דקמייתי להברייתא ביומא שם דבמקדש אפי' שלא בשעת עבודה מותר דהתם כעין בגדי לבן של כה"ג ביוה"כ מיירי כדאמרן וזה מוכרח גם מהתוספתא דה"ג להאי ברייתא בתוספתא דסוף מכילתין בגדי כהנים ובגדי כה"ג אין בהן משום כלאים בגדי כה"ג היוצא בהם למדינה חייב שבמקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור מפני שהן ראוין לעבודה וע"כ דרישא מיירי בבגדי זהב של כהן גדול דאית בהו כלאים בחושן ובאפוד ואין בהן משום כלאים בשעת עבודה קאמר כמו בבגדי כהונה של כהן הדיוט דאשתרי להו כלאים בשעת עבודה והשתא מדלא קתני בסיפא אלא בגדי כ"ג ולא קאמר סתם היוצא בהן וכו' ש"מ דה"ק ובבגדי כה"ג יש מהן שהיוצא בהן למדינה חייב והיינו בגדי זהב ושבמקדש דקאמר י"ל דהיינו בגדי לבן של כה"ג ביה"כ דאותן נקראין שבמקדש וכמ"ד דמצניעין אותן במקדש ולא ישתמש בהן ביוה"כ אחר לעולם פטור הוא דהא אין בהם כלאים ודמסיים מפני שהן ראויין לעבודה כלומר דאע"ג דאחר שישתמש בהן צריך לגונזן וה"א הלובש אותן חייב ואף דלית בהו כלאים קמ"ל דבהא ליכא חששא דהא מיהת ראוין לעבודה הן ופטור הוא ואע"ג דאית בהו צד איסור:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף