מראה הפנים/יבמות/ח/א

מראה הפנים יבמות ח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ונשיהם לא יאכלו. הקשה הרשב"א ז"ל על פירש"י דשווי' חללה הא קי"ל אין חללה אלא מאיסורי כהונה כדאית' בסוף האומר והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה מפרש דמשוי לה זונה וקשיא דהא משמע לעיל פ' אלמנה לכ"ג דבחייבי לאוין זר אצלה מעיקרא בעינן דקאמר התם דף ס"ט ואימא נבעלה לפסול ליה אף מחזיר גרושתו ומפרק לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא כו' וכיון שכן פצוע דכא דלאו זר אצלה מעיקרא הוא תיכול ותירץ דזר אצלה מעיקרא לא אתא למעוטי אלא מחזיר גרושחו בלבד משום שאינן מפסולי קהל אבל פצוע דכא דמפסולי קהל הוא פוסל אעפ"י שאין זר אצלה מעיקרא ומ"מ להדין פירושא מתני' לאו משום חללה ולאו משום זונה אלא משום דנבעלה לפסול לה עכ"ל ודעתו ז"ל בזה כשיטת הראב"ד ז"ל דאין זונה מח"ל אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל דמלאוין השוין בכל זונה היא וכ"כ בחבורו ועיין לעיל פ"ו הלכה ה' במראה ד"ה ושנבעלה:

טומטום ואנדרוגינס ממקום אחר באו. וצ"ל דפליג בהא אבבלי דקאמר שם דף ע"ב טעמא דטומטום דאינו אוכל משום דספק ערל הוא ולפיכך אינו אוכל נמי בתרומה והא בפסח גופיה כתיבא:

לא אם אמרת במעשר שהוא טעון מחיצה ובבבלי דף ע"ב גבי אסור לבער מהן בטומאה משא"כ בתרומה ויליף ממנו כו' ואימא למעט שמן קודש שנטמא וקאמר דק"ו הוא אי הכי תרומה נמי ק"ו הוא הא כתיב ממנו ומה ראית כו' ולמאי דקאמר הכא בלאו הכי לא מצית אמרת דבתרומה איכא פירכא מק"ו ובקודש ליכא פירכא:

לא צרכו חכמים ללמד זה מזה. ומשמע נמי מהכא דלא ילפינן נמי מעשר מתרומה שיהא ערל אסור בו אבל בבלי שם מסיק דילפינן מעשר מפסח שיהא ערל אסור בו ושמא הכא נמי ס"ל דילפינן ממנו ממנו מפסח כדלקמן:

ללמד מן הפסח כו'. וקשה דנילף מהיקישא דזאת התורה דהתם איתקוש כל הקדשים כדאמר בפ"ק דזבחים דף ד' והתם פסח נמי כתיב כדדרשינן שם ביום צותו זה בכור ומעשר ופסח והתו' הכא ד"ה דפסח הביאו היקש זה לענין אנינות וצ"ל דלא ס"ל להאי תלמודא דרשא דביום צותו:

שהוא למד מן הלמד. האי בעיא אליבא דר' ישמעאל היא דיליף תרומה בג"ש מפסח וקשה דנילף קדשים מקל וחומר מתרומה דהרי מסקינן באיזהו מקומן דף נ' דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בקל וחומר מתנא דבי ר' ישמעאל התם ושמא האי תלמודא לא סבירא ליה אליבא דר' ישמעאל דג"ש מלמדת בג"ש חבירתה כדרמי בר חמא התם ותו ליכא קל וחומר לג"ש מהיקש כדאמר שם:

קדשים מהו שיהו אסורין לאונן. ובזבחים דף ק"א יליף קל וחומר ממעשר הקל וצריך לומר דסברי ליה לש"ס דהכא דלא יליף מקל ותימר דאיכא למיפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורה כדמקשו התו' התם וכן הכא דף ע"א והילכך צריך ג"ש אלא דהתו' כתבו דלשאר קדשים אהיקישא דזאת התורה סמיך ולמאי דאמר הכא לא צריך לזה דבקדשים נמי כתיב ממנו וילפינן בג"ש:

ומופנה הוא. בבבלי קאמר להפירכא דאיכא למיפרך מה לפסח שכן חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא. ולמאי דאמר הכא לעיל בקדשים מפסח נמי איכא פירכא מה לפסח שיש בו משום שבירת עצם וצריך לומר דג"ש דממנו ממנו נמי מופנה הוא ואף על גב דצריך ממנו לג"ש לפסח גופיה על אונן לילף ממעשר איכא למימר דסמיך נמי אכה"ג דאמר רבא התם לקמן דף ע"ד דתלתא ממנו כתיבו בפסח ולא כטעמיה דאמר התם חד למ"ד בא הכתוב כו' אלא חד לגופיה וחד לג"ש פסח ממעשר לאונן וחד לג"ש קדשים מפסח לערל וש"ס הבבלי לשיטתיה אזיל דס"ל דרשא דביום צותו ולא איצטריך לקדשים וערל דאהיקישא סמיך כדפרישית לעיל:

לאיזה דבר נאמר תושב ושכיר בתרומה. קשה דהא בתרומה שפיר איצטריך לדרשא דלעיל קנין עולם כו' ובבבלי שם מותיב ומפרק לה הכי אליבא דר"ע וגריס שם האי תושב ושכיר מאי עביד ליה ואג"ש קאי וכדפרש"י שם האי תושב ושכיר דפסח מאי עביד ליה לכך נראה דה"נ גרסינן כן לאיזה דבר נאמר בפסח ומייתי ראיה מהא דאמר רבי יוחנן בתרומה והיינו דילפינן מפסח דביה אייתר ולהאי דרשא אתיא:

יאמרו הדברים ככתבן. כדפרישית בפנים דאם אמרינן דגר תושב צריך לקבל עליו כל המצות חוץ מן נבילות השתא איכא למימר כר' יודא דסברא הוא להקדים ואפ"ה איצטריך נתינה דגר אבל למ"ד דאין צריך לקבל עליו אלא שלא לעבוד עכומ"ז ע"כ דאין לומר דמן הסברא הוא להקדים דא"כ ל"ל נתינה דגר דמהיכי תיתי לאסור ליתן לו דעדיין לא יתן לב להתגייר בשביל זה ולדידיה איצטריך או להקדים ולא לדברים ככתבן ולפ"ז יש לומר דר"מ דס"ל להקדים צריך קרא לטעמיה הוא דאזיל דס"ל בפ' השוכר את הפועל שם דגר תושב הוא שקיבל עליו שלא לעבוד עכומ"ז. אבל התו' בפסחים כתבו דאפילו לר"מ איכא למימר דסברא הוא אי לא הוי כתב קרא כל עיקר ולא קשיא לדידיה נילף נתינה דגר במכ"ש דמכירה דנכרי דאי הוי כתיב נכרי לחודיה ה"א למעוטי מכירה דגר וע"ש ואפשר לומר דלשיטת הבבלי כתבו כן דפריך שם בשלמא לרבי מאיר כו'. א"נ יש לפרש סוגיא דהכא בשיטה אחרת דרבי שמואל קאמר גר תושב צריך שיקבל עליו ע"מ שיהא אוכל נבלות. לומר דאינו כעכומ"ז לענין שיבטל העכומ"ז כשיטתא דהכא או שלא ליתן ולבטל רשות כדאמר התם עד שיקבל עליו בפירוש על מנת שיהא אוכל נבלות ואם לא התנא בתחילה אסור בכל ואינו כעכומ"ז ועל זה מתמה רבי הילא יאמרו הדברים ככתבן כלומר לדידך כגזרת הכתוב משוית לה הא דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה דצריך להיות גר שאוכל נבלות בתמי':

בלא תעשוק. הא דמוקי הכא כרבי יוסי ברבי יודא ובבבלי שם משמע דעובר בכל השמות כדחשיב שם אפי' לר"י ברבי יודא אלא דבספרי פ' תצא גריס כמו הכא או מגרך זה גר צדק מלמד שעובר עליו בשני לאוין רבי יוסי בר' יהודא אומר משום בל תעשוק וכן בגר תושב דלא עדיף מגר צדק:

ולא תונה. בבבלי פרק הזהב דף נ"ט קאמר המאנה את הגר עובר בג' לאוין כו' והתם בגר צדק מיירי ולא מוכח משם לאו לגר תושב אבל בספרי מצאתי שם דדריש על קרא לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו לרבות גר תושב והתם כתיב לא תוננו:

וגולה כישראל. אם הרג גר תושב אחר כדתנן פרק אלו הן הגולין:

הלכה כרבי שמעון. וכאיכא דמתני לה בכריתות שם וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב פרק י"ד מהלכות א"ב ובהלכת עכומ"ז דכל שקבל עליו ז' מצות הוא גר תושב וכחכמים דפרק השוכר וא"כ מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו דאם לא כן נפישי להו משבעה מצות וכדכתבו התו' פרק החולץ שם:

עבד איש כו'. לפי מה שפירשתי בפנים הוא על דרך פרש"י וכתב הרא"ש ז"ל דמתוך לשונו משמע שטבילת עבדות היא בע"כ של עבד ובלא קבלה אף לרבנן אבל מתוך רב אלפס ז"ל משמע שטבילת עבדות לרבנן צריך שתהיה מדעתו ובקבלה עכ"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות מילה וכן פסק הטור י"ד סימן רס"ז:

המשוך והרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' תרומות הל' י' פסק כסתמא דברייתא דהבבלי שם דגריס והנולד מהול יאכל ובמשוך פסק כרב הונא והכ"מ שם כתב דסובר רבינו כגי' ספרים דידן דמסיק לרב הונא בתיובתא עכ"ל וצ"ע דהרי בהדיא כתב שם ומדברי סופרים שימול פעם שניה עד שיראה מהול לכך נראה דגריס כגירסת רש"י ז"ל דתפס לעיקר לימא מסייע ליה לרב הונא דמן התורה אוכל ומדרבנן הוא דאסור וזהו ששינה שם בלשונו ז"ל דבמשוך כתב מותר לאכול כו' ובנולד מהול כתב אוכל סתם אלא ודאי כוונתו מותר לאכול מן התורה הוא ומדברי סופרים עד שימול פעם ב' וכרב הונא:

המול ימול לשתי מילות. וס"ל להאי תנא דניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו ודריש נמי לציצין דמחד קרא נפקי ופליג ארב דאמר בבבלי דף ע"א דלא ניתנה פריעת מילה לא"א ורב לטעמיה דדריש הכא לקמן המול ימול לדרשא אחריתא והתו' שם ד"ה סוף מילה כתבו אליבא דרב דהמול ימול לציצין לחודייהו אתא דהמול ימול משמע דבר המעכב גוף המילה וזה אתי שפיר לשיטת הבבלי פר"א דמילה דף קל"ה דרב פסק שם הלכתא כת"ק אליבא דב"ה דנולד מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית ולא ס"ל האי דרשה אליבא דרב כדהכא דהמול ימול לנולד מהול הוא דאתא שצריך להטיף ממנו דם ברית כדלקמן וצ"ל דס"ל לתנא דהכא דקרא דשוב שנית ביהושע לעיכובא הוא דאתא לציצין לאקושי סוף מילה לתחילת מילה וכקושית המקשה בבבלי ודילמא לאקושי כו' לפי גירסת ר"ח ולשון הב' דרש"י שם דלא משני מידי וע"ש:

אתה וכל כיוצא בך. למאי דאמרי' בבבלי ע"ז דף כ"ז דרב ור' יוחנן פליגי בהני תרי טעמי צ"ל דרבי לוי פליג נמי הכא אדרשא דהמול ימול וכדמסיק שם דאיכא בינייהו אשה דלרב דהתם וכרבי לוי דהכא אשה לא תמול דלאו בת מילה היא אלא דחזינן דע"כ שיטת הבבלי פליג אדהכא דאמר שם לר"י דדריש מהמול ימול מותר לערל ישראל למול דכמאן דמהילי דמי וכן אשה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות מילה:

הלכה כדברי התלמוד. וכשמואל שם ולרב גריס שם איפכא מדהכא ומסקנת הפוסקים כר' אבהו דהכא וכר"א בן הקפר דהתם דאין דוחין עליו את השבת וצריך להטיף דם ברית בחול בלא ברכה מפני שספק ערלה כבושה היא וכן בגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף דם ברית. וטעמא בגר כדכתב הר"ן שם דסוגיא דפירקין דהכא אתיא כן דאמר דגר שנתגייר כשהוא מהול כו' אין נימולין אלא ביום דאלמא צריך להטיף ממנו דם ברית:

ערל ואפילו מקצת ערל. ובבבלי שם דף קל"ז מפרש טעמיה דר"י דכתיב המול לכם כל זכר דריבוייא הוא ולשיטתיה אזיל דאמר בפ"ק דחגיגה דזכירה להוציא טומטום ואנדרוגינס וכל זכורך לרבות הקטנים ותלמודא דהכא לא משמע ליה כל לרבות כדאמר כל זכורך פרט לאנדרוגינס וממשמעות דזכורך הוא דדריש דלהוציא הוא. והתו' פר"א דמילה שם ד"ה ותניא מסקו אליבא דר"י דלא דריש ממשמעותא דזכר גבי ערכין אלא מיתורא קדריש מדכתיב הזכר ואפ"ה גבי מילה צריך כל לרבות כי היכי דלא נילף מערכין כו' וע"ש ולפ"ז צ"ל נמי בראייה דדריש מייתורא מדכתיב זכורך ולא זכר והשתא ניחא דלא ילפינן ראייה ממילה ולחומרא כדכתבו שם לענין ביאת מקדש וכן משמע בחגיגה דדריש זכור להוציא הנשים זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינס ובעל קרבן העדה הקשה שם למה פטור מראייה דנילף ממילה לחומרא ולא דק בסוגיא דשמעתתא. וכן מפרשינן סוגיא דהכא דמייתורא דזכרך דרשינן אלא דלא ס"ל להאי ש"ס כל לרבות דדריש הכא מדכתיב ערל ואפילו מקצת ערל ולא דריש מכל:

אין ערלה אלא משמיני והלאה. ובבבלי פירקין בעיא דלא איפשיטא היא וכ"כ התו' ותימא על הכ"מ שכתב פי"א מהלכות תרומות הלכה ז' על דפסק הרמב"ם ז"ל שם דכל שבעה אינו חשוב ערל וציין הוא ז"ל שם בר"פ הערל בעיא דאיפשיטא. ולא משמע הכי דהא דדחיי' רבא להא דרבי זירא וקאמר ותסברא כו' היינו להא דרצה לפשוט ולומר מהא דערלות דזכריו ועבדיו מעכבין וכן בערלות דגופיה דהיא בעיא דרב חמא ולא קמה הא דרבי זירא אבל בעיא דרב חמא בערלות דגופיה לא איפשיטא וכ"כ הרשב"א בשם ר"ח ז"ל. והא דפסק הרמב"ם ז"ל דאין ערלות כל ז' טעמא הוא הואיל והאי ש"ס מיפשט פשיטא ליה בהא וכן דרכו ז"ל בהרבה מקומות דלא שבקינן פשיעותא דהאי תלמודא משום בעיא דהבבלי וזה מבואר כמה פעמים בדברי הראשונים ז"ל:

ההיא דתנינן תמן רבי יוסי כו'. ובבבלי שם דף קל"ג מוקי נמי להא דקאמר פירש אינו חוזר לשאינן מעכבין כרבנן דר' יוסי דמנחות גבי לחם הפנים ומשמע דלרבי יוסי לעולם חוזר דכולה גמר מילתא היא כדפרש"י ז"ל שם וכדאמר הכא אלא דבסוכה דף מ"ב מוקי שם לר' יוסי דלא שנו דפטור אלא שלא יצא בו עדיין וחולק על האי ש"ס דמשמע דאפי' לאחר שיצא בו פטור כמבואר שם וכדפרישית וצריך לחלק לפי שיטת הבבלי דשאני גבי לולב כיון שכבר יצא לאו טרוד במצוה הוא כלל ולא דמיא לההיא דהכא דאע"פ שאינן מעכבין כגמר מצוה הן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף