מראה הפנים/ברכות/ז/ב

מראה הפנים ברכות ז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עד כזית. בהאי דינא אי כזית מדאוריותא או מדרבנן פלוגתא דרבוותא היא וכבר בארתי מזה בארוכה בביאור לכל השיטות ומהיכן יצאו הני שיטות המתחלקות ותליא בהאי דינא אי נשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא או לא ותמצא הכל מבואר לעיל בפרק ו' הלכה א' בדבור הארוך המתחיל מה עביד לה ר' יוחנן ע"ש בדין הב' ובמקומות המצוינים שם למקור דהני דינים ועוד מסתעף דין א' מאלו הדינים אם א' שלא אכל כלל יכול לברך ברכת המזון להוציא אחרים שאכלו ומבואר קצתו שם ועיין לקמן ד"ה לעולם אין מזמנין עליו וכו' תמצא מבואר לפי שיטות המתחלקות גם בזה:

לשני קטנים נצרכה. כדפרישית לשני קטנות (ובב"ר פ' מקץ ראיתי הגי' לשני קטנים נצרכה אחד ספק ואחד קטן עושין את הספק עיקר ואת הקטן לסניף והמ" כתב בשם רש"י שפי' להקושיא והתני אין מדקדקין בקטן אם בא לכלל י"ג שנה אין מדקדקין אם הביא ב' שערות אם לא וא"כ אינו סניף אלא עיקר כאחד מהם ומשני שהיו שנים א' ספק וא' קטן ודאי והספק עושין אותו עיקר כאחד מן הגדולים וזהו ששנה אין מדקדקין ע"כ ועד שלא אראה דרש"י ז"ל חתים על פי' הזה לא אאמין כי מפיו יצאו הדברים ואין מן הצורך להאריך בסתירת פי' הזה דלא משמע הכי לא מהתוספתא ואף לא מגי' המדרש ומי יודע מי עשה ופעל גי' זו דאין לה הבנה לא בהקושיא לפי פי' הנזכר ומכ"ש לשינויא דמשני דאין לו שחר לפי' הזה. ודי לנו דלפי הגי' שלפנינו כאן פירשנו). והיינו ממש כדקאמר התם בפרקין דף מ"ז ע"ב לאתויי קטן פורח וכפי' ר"ח שהביאו התוס' שם שהוא בתוך י"ג שנה ועדיין לא הביא שתי שערות ידועות שאינן גדולות כדי לכוף ראשן לעיקרן וע"ש במה שהקשו לפירש"י ז"ל שפי' קטן פורח שהביא סימנים ולא בא לכלל שניו ומכאן ג"כ מוכרח כפי' ר"ח דקאמר שאם היה קטן עושין אותו ספק וכו' וכמבואר בפנים ואלו לפירש"י מאי ספיקא הוא דשייכא בענין השנים אלא ע"כ דאסימנים קאי וספק הוא אם הן סימנים גמורים או לא ולכל מילי כספק קטן דיינינן ליה מלבד בזימון להך שיטתא דהכא אליבא דריב"ל ולשיטתא דהתם אליבא דר' יוחנן ולענין כוונת הסוגיות אזלא האי סוגיא ממש כהאי סוגיא דהתם לפי' ר"ת שהביאו התוס' שם ד"ה ולית הילכתא ככל הני שמעתתא דלא קאי אדריב"ל דלעיל התם ומחלקין שם התוס' בין עשרה דעושין אותו סניף אפי' לקטן המוטל בעריסה כריב"ל ולבין שלשה דבהא בעינן פורח ויודע למי מברכין כדכתבו שם בריש הדבור וכ"כ הרא"ש ז"ל בזה וא"כ האי רישא דסוגיא דהכא אליבא דריב"ל וכדמשני אליביה לברייתא דאין מדקדקין בקטן דבזימון שלשה מיירי כמבואר בפנים הוי ממש כדהתם. מיהו לענין דינא לדעת הר"י בתוס' לא סמכינן ארישא דסוגיא דהכא ודהתם אלא אהאי עובדא דהכא דלקמן כדכתבו שם בסוף ומיהו קאמר בירושלמי א"ר יוסי זימנין אכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר' חנינא בר סיסיי חביבי וכו' ומתוך ירושלמי זה פר"י דאין עושין קטן סניף לעשרה לא לתפלה ולא לברכת המזון וכו' ולא לשלשה עד שיביא שתי שערות וכן פסק הרא"ש ז"ל וכן הרשב"א ז"ל אחר שהביא דעת הרב אלפס ז"ל שכתב ואנן לא סבירא לן הכי דכיון דקרי ליה קטן אפי' בן עשרה ובן תשעה כשיודע למי מברכין מזמנין עליו. סיים וכתב וכדמפורש בירושלמי טפי עדיף למיעבד. וטעמם להני רבוותא ז"ל משום דמעשה רב וכמ"ש הסמ"ג והביאו הב"י בסי' קצ"ט וע"ש שהאריך לפרש להסוגיא דהתם ולעובדא דלקמן דלא יהיו כסותרין זא"ז לדעת אלו הפוסקים ז"ל ודעתו אליבייהו דהא דפסקו עד שיביאו ב' שערות כהאי דהכא היינו אם לא הגיע לכלל שנים. אבל לא משמע הכי לאלו רבוותא אלא כמ"ש המהרי"ק בשורש מ"ט שצריך שיהיה בן י"ג שנים כמו שהביאו ג"כ שם. וכן נראה מדברי המרדכי שאחר שהביא דעות החולקות סיים וכתב על האי עובדא דהכא וכן השיב רב נתן בעל הערוך בתשובותיו וגם ראבי"ה כתב כיון שנחלקו גאוני עולם בדבר ראוי להחמיר לכל יראי השם שלא להצטרף קטן לא לזימון ולא לתפלה עד שיביא ב' שערות. ומשמע דעל כל סתם קטן שלא הגיע לכלל שנותיו אמרו כן. ומדבריו ז"ל מתורץ ממילא לתמיהת הב"י היאך דתו מסקנת הגמרא דידן מפני הירושלמי. דהא כל עיקר דבריהם מטעם חומרא הוא ולמדו לחומרא זו מעובדא דרב חלפתא או ר' תחליפא ור"ח דהכא שהן החמירו ג"כ על עצמן ולא רצו לסמוך על הא דקאמר הכא לעיל בריש הסוגיא דאזלא כמסקנת הגמ' דילן לפי פי' ר"ת כמבואר. ודעת הרמב"ם ז"ל כדעת הרי"ף ז"ל וכתב בפ"ה מברכות בהל' ו' קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואע"פ שהוא כבן ז' או כבן ח' וכו' דלאו דוקא כתב הרי"ף בן י' או בן ט' אלא כעונת הפעוטות דבעלמא שהוא מבן שש ולמעלה:

כיני מתניתא קטן לס"ת עושין אותו סניף. וכפי' הר"י בתוס' שם שהביאו לזה:

רבי אבינא בעי מחצה למחצה מהו. הא דלא הזכיר ששה שאכלו פת וארבעה ירק כדאמר התם דר"ז היה קובל על דלא שאל ששה וכו' יש לומר דלמאי דמסקינן התם דרובא דמינכר בעינן א"כ ששה היינו כמחצה על מחצה דכל זמן דליכא רובא דמינכר לאו רובא קרי ליה:

תני ג' מאות נזירין וכו'. האי עובדא דשמעון בן שטח נשנית התם קצת בנוסחא אחרת ומה דלמדנו מדהכא ומדהתם עיין בדיבור דלקמן:

לעולם אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן. סוגיא זו פירשתי בנזיר במה דמשני לר' ירמיה הן דצריכה ליה כרבנן וכו' דהאי ברייתא עלה והסב וכו' דברי חכמים הן אבל כעת ראיתי בתוספתא בהדיא דהן הן דברי רשב"ג כדמייתי התם חזרתי בו והעיקר כדפרישית בפנים כאן. ומה דפרישית דלר' ירמיה ספוקי מספקא ליה בדברי חכמים למאי דקאמר ר' יעקב בשם ר' יוחנן דסבירא להו אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן והספק הוא אם בלהוציא בלבד הוא דפליגי אדרשב"ג או דאפי' באיצטרופי הוא דפליגי עליה דלדידהו אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן איברא דלא היינו צריכין לכל זה דהא הבעיא דר' ירמיה היא אם אותו שאכל ירק יכול לברך ולהוציאן להאוכלין פת וכד שנינן דאליבא דרבנן הוא דקמיבעיא ליה א"כ על כרחין לומר דלא קמיבעיא ליה אלא אי הלכה כרשב"ג הואיל וסתמא דברייתא כוותיה היא או הלכה כרבנן דאלת"ה קשיא מאי קא מיבעי ליה הא לרבנן מיהת לברך להוציא אחרים אינו יכול להוציא עד שיאכל כזית דגן אלא ודאי הלכתא כמאן הוא דקמיבעיא ליה והא דקאמר הן דצריכה ליה כרבנן ה"ק למאי דשמיע ליה דרבנן פליגי על רשב"ג דתוספתא הלכך קמיבעיא ליה הכא ובנזיר דמשמע דפשיטא ליה דיכול להוציא אחרים אליבא דרשב"ג קאמר התם וזה מוכרח הוא לשיט' הש"ס בהסוגיא והשתא לא היינו צריכין כ"א לומר דלרשב"ג יכול הוא להוציא אחרים ולרבנן אינו יכול להוציא אבל לאצטרופי מצטרף אותו שאכל ירק לדברי הכל והבעיא דר' ירמיה שפיר מתפרשא כדאמרן וכך היה נראה לפי פשטות הסוגיא בהך בעיא דר' ירמיה אלא דאנן חזינן דלא הוה ניחא להו להראשונים לפרש כן בהא דר' יעקב בשם ר' יוחנן דלענין להוציא בלבד הוא דקאמר דהתוס' שם בדף מ"ח ד"ה תשעה שאכלו דגן וכו' מביאין בשם השר מקוצי דדעתו לחלק לענין צירוף בין עשרה לשלשה דלית הלכתא כהך ברייתא דהכא שנים פת ואחד ירק מזמנין דהא מסיק דכרשב"ג אתיא ורבנן פליגי עליה ועוד דאם נאמר דגם לג' יכול להצטרף אותו שאכל ירק א"כ קשיא דר' יוחנן דהכא אדר' יוחנן דהתם דהכא קאמר לעולם אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן ומשמע אפילו להצטרף והתם קאמר להוציא את הרבים עד שיאכל כזית דגן הא מצטרף שפיר מצטרף הוא אלא ודאי דמחלקינן בין עשרה דבהכי מיירי ר' יוחנן דהתם ובין שלשה דבהכי מיירי רבי יוחנן דהכא. כך הוא דעת השר מקוצי בענין זה. ולקמן נדקדק בהאי פירושא. ולשיטתו דלישנא דמזמנין משמע לענין צירוף הלכך פירשתי בזה לפי ענין הבעיא דר' ירמיה דהא גופה נמי הוה מספקא ליה אליבא דרבנן דשמא רבנן מחמירין דאפי' לענין צירוף אינו מצטרף אותו שאכל ירק כדמשמע האי לישנא אין מזמנין עליו וכו' וא"כ מכ"ש דאינו יכול הוא להוציא אחרים ומיהו אליבא דרשב"ג ע"כ דהיה ר' ירמיה מפרש דהאי מזמנין דקאמר אפילו להוציא אחרים הוא מוציא אותו שאכל ירק דהא קאמר מה דפשיטא ליה כרשב"ג הוא. ונמצאנו למדין דמיהת הסוגיא מבוררת בפירושה לענין כוונת הבעיא דר' ירמיה ולענין שינויא דמשני הש"ס אליביה דלא תיקשי מחלפא שיטתיה דר' ירמיה וכמבואר הכל בזה ועיין בקונטרס אחרון סי' ח' שם תמצא מבואר הכל בס"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף