מעשה רקח/סוטה/ד

מעשה רקח ‏ סוטה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ד מהלכות סוטה

א

בט"ו באדר וכו' ובודקין על הראויה לשתות וכו'. בירוש' פ"ק דשקלים תניא מה הם צרכי רבים ומני בהדייהו משקין את הסוטות ורבינו מפרשה על הזדרזות המוטל על הב"ד באותו זמן יותר משאר ימות השנה וכן יש לפרש כוונת רבינו בפירוש המשנה שהעתיק לשון הברייתא ועיין להתי"ט ז"ל דהא ודאי השקאת סוטה בכל זמן שייכא וכמ"ש מרן וסיים רבינו ז"ל אלא שמרן שציין מהירושל' קאי על הירושלמי דשקלים וק"ל:

ב

ואין משקין וכו' שנאמר והעמיד אותה הכהן. הנה בפ"ק דסוטה אפליגו רבנן ור"י בטעם למה אין משקין לשני סוטות כאחד לרבנן כדי שלא יהא לבה גס בחברתה ולר"י משום דכתיב אותה לבדה ופי' רש"י אותה והשביע אותה הכהן ע"כ ובפ"י דנדרים דף ע"ג הובאה זאת הברייתא עצמה ור"י יליף לה מדכתיב והשקה אותה לבדה ופי' רש"י דוהשקה דווקא משמע אחת ולא שתים והרא"ש והר"ן ז"ל פי' שם דמהמפיק של הה"א הוא דיליף לה ובתוספתא דסוטה בפ"ק מייתי הך ברייתא ור"י מפיק לה מוהקריב אותה וכן בילקוט ובספרי ובמדבר רבא ואין ספק שחילוף נוסחאות הוא והרב באר שבע ושכנ"הג כתבו דהגירסא הנכונה היא מוהקריב אותה כמ"ש בתוספתא וכו' ולא ידעתי למה לא נוציא זאת הדרשא מוהשקה במפיק כמ"ש הרא"ש והר"ן שהיא הדרשא שנראית יותר נכונה לאין משקין וכו' ורבינו שהביא מוהעמיד אותה אפשר שהוא מפרש אותה לבדה האמור במכילתין שהוא זה אף שבאמת אין פסוק זה בתורה דלא כתיב אלא והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה' וכתיב בתר הכי והעמיד הכהן את האשה וכו' מ"מ יש ליישב ובפרט לנ"א שנמחק בהם הכהן ואין כתוב שם אלא והעמיד אותה שי"ל דהכוונה על והעמידה שכתוב במפיק:

ה

ומאיימין עליה שתשתה וכו'. לעיל פ"ג סדר רבי' כתיבת ומחיקת המגילה ואח"כ קריעת בגדיה וסתירת שער ראשה ואח"כ שתיית המים דמשמע דאף אחר מחיקת המגילה משתדלין בה שלא תשתה שהרי היו נוהגים בה אותו הביזוי והתוס' ז"ל דף י"ד ד"ה אי משום מגילה וכו' הק' קושיא זו על הגמ' וכו' ותירצו דמאן דס"ל הא לא ס"ל הא ע"ש. ולרבינו י"ל דלעולם שהיו מאיימין עליה כדי שתשתה מכיון שכבר נמחק השם ואם תאמר איני שותה אינו מועיל לה אך מפני שחס השי"ת עליה שלא תמות כמ"ש שם בגמ' היו מבזין אותה כדי שתודה שהיא טמאה:

ח

כתבה אגרת פסולה שנאמר בספר. אף דרבינו פ"א דה"ת כתב דהל"מ שאין כותבין ס"ת ולא מזוזה אלא בשרטוט דמשמע דשאר פרשיות לא בעי שרטוט וכ"ש לפסול צ"ל דהכא שאני דקפיד קרא וכ"נ מדברי רש"י שכתב וז"ל בספר אמר רחמנא והל"מ שהספרים צריכין שרטוט ע"כ. אך קשה דרבינו פסק בהל' יבום פ"ד שאסור לכתוב ג' תיבות בלא שירטוט וכ"כ פ"ו דהל' ס"ת דין י"ו ועיין למרן ז"ל שם וצ"ל דהנהו לאו לעיכובא נינהו והכא אצטריך בספר לפוסלה אף בדיעבד וכמ"ש התוס' במכילתין ע"ע:

יא

וחזר וחילקן לשתי הכוסות וכו' ואם השקה כשר. נראה דרבינו פוסק דיש ברירה וק' דברפ"ז דהל' מעשר פסק רבינו להדיא דבדאורייתא אין ברירה והכא דאורייתא הוי וכבר התוס' ז"ל האריכו בזה וכתבו דהך ברירה לא דמיא לאינך ע"ע:

יב

מי סוטה שלנו וכו'. בפסקא זו נמצא למרן ז"ל שהק' דלמה השמיט רבינו ההיא דכתבה קודם שתקבל עליה השבועה וכו' ונראה דאיזה תלמיד כתב דבר זה שהרי רבינו הזכירו להדיא לעיל בדין ז' ע"ע ומה שיש להק' הוא דלמה השמיט ההיא דבעי רבא השקה בסיב מהו בשפופרת מהו דרך שתיה בכך או אין דרך שתיה בכך תיקו ופי' רש"י השקה בסיב שהוא חלל כדרך שהתינוקות שותים ע"כ. והיותר ק' שהזכיר ההיא דנשפכו ונשתיירו מהם שהיא בעיא סמוכה לזו וזו השמיטה ועיין להתוס' שם:

ואינו מביא אפר וכו'. נראה שאין פסקי רבינו מכוונין שהרי פסק ג"כ דאם לא היה שם עפר בהיכל מביא עפר מבחוץ ומניחו בהיכל וכו' ובגמ' איבעיא להו אין שם עפר מהו שיתן אפר וכו' כי תבעי לך אליבא דב"ה דאמרו מצינו עפר שקרוי אפר מאי אע"ג דאקרי עפר הכא בקרקע המשכן כתיב או דילמא האי בקרקע המשכן לכדאיסי בן יהודה ולכדאיסי בן מנחם הוא דאתי וכו' ע"כ. נמצא דכי אמרינן דאפר דהכא לאו עפר הוא ה"ט מכח דבקרקע המשכן כתיב וכיון שכן לית לן למדרש דכי לית ליה עפר בהיכל יביא עפר מבחוץ דהא ברייתא דקתני התם ת"ר ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יכול יתקן מבחוץ ויכניס ת"ל בקרקע המשכן הרי דדרשי לה להך דרשא דוקא ואין לומר דהה"נ דבקרקע המשכן אצטריך לשלא יתקן מבחוץ ויכניס אך ממשמעותיה דקרא מדסמיך ומן העפר לאשר יהיה בקרקע המשכן אמרינן דהך עפר מקרקע דוקא הוא ולאפוקי אפר דא"כ כי קאמר תלמודא או דילמא לכדאיסי בן יהודה וכו' הא אפילו דאתא לכדאיסי וכו' אכתי ממשמעותיה דקרא מפקינן אפר אלא ודאי דכי דרשינן להך בקרקע המשכן למעוטי אפר תו לא מצינן למדרש דרשא אחריתי וי"ל דכיון שהדבר להחמיר נקט להו לחומרי דמר וחומרי דמר:

יד

הקריב את מנחתה ואח"כ השקה כשרה. כתב מרן ז"ל פ' היה נוטל ע"כ. ולא מצאתי דבר זה שם אלא בירושלמי ואפשר דט"ס הוא בדברי מרן וצ"ל בירושלמי וכ"מ להפר"ח והרח"א ז"ל:

וכן אם אמרה טמאה אני וכו'. כ"ז הוא במשנה פ"ג אלא ששם תני תו ושבעלה בא עליה בדרך ורבינו השמיטה ואם נאמר מפני שנרגש בקו' התוס' שהק' דאמאי נשרפת דכיון דבדרך בא עליה היינו קודם שתקדיש וכיון דאין המים בודקין אותה וכו' איגלאי מלת' למפרע דכי קדיש בטעות קדיש וכו' ע"כ ואף שהם ז"ל תירצו מ"מ מעיקרא קושיא ליתא שהרי אמרו שם בירושלמי תני רבי חייא עד שהיא בדרך מנחתה קדשה א"ר יוסי בר רבי בון מתניתא אמרה כן שבעלה בעלה בדרך ע"כ והכוונה מכח קו' התוס' דאמאי נשרפת וכו' ומכח זה הכריחו דודאי קדשה כשהיא בדרך ומהתימה על התוס' ז"ל שלא נרגשו ולא הזכירו זה הירוש' ואיך שיהיה הו"ל לרבינו להזכירה והנה מרן ז"ל לההיא דבאו עדים שהיא טמאה כתב דדבר פשוט הוא דלא גרע וכו' ולא ידעתי למה הוצרך לזה דהא תנן לה במתני' בהדי אינך ומפשטן של דברים נראה דלא הוה גריס לה. עוד הלום הביא מרן ז"ל לההיא דמת הוא או שמתה היא וכו' מהירוש' דפ' היה נוטל תני נטמאת מנחתה עד שלא קרב הקומץ וכו' ע"כ. והרואה יראה שדבריו מגומגמים הם וכלפי לייא הם שהרי אמרו שעד שלא קרב הקומץ השירים אסורים דמשמע דאם קרב אינן אסורין ורבינו פסק דאם אירע אחד מאלו אחר שקרב הקומץ אין השירים נאכלין ועוד בההיא דבאו לה עדים וכו' כתב ז"ל דרבינו פסק כת"ק ולת"ק בין שקמץ בין שלא קמץ בין שהקטיר בין שלא הקטיר מנחתה אסורה ורבינו לא אסר אלא בהקריב דוקא ותו דמחלק בירוש' בין (נטמאה מנחתה) ומתה וכו' לבאו לה עדים ורבינו השוה אותם ותו דמהתוספתא שהביא קאמר להדיא שאם קרב הקומץ ואח"כ מתה היא או הבעל השיריים מותרים וכו' ורבינו פסק שהם אסורים לכך נראה ודאי שגירסת מרן ז"ל בדברי רבינו שהשיריים נאכלים וכ"מ בדפוס מג"ע ובשתי נוסחאות אחרות כ"י קדמונים אלא שעכ"ז עדין לא הטהרנו ממ"ש ז"ל שרבינו פסק כת"ק וכו' כמבואר אם לא שנאמר דט"ס הוא בדברי מרן ז"ל וצ"ל ופסק רבינו כר' אילא שהרי רבי אילא תלה הדבר בהקטרה דוקא וא"ש לגירסאות שגורסים שאחר שקרב הקומץ השיריים נאכלים:

טו

היה בעלה כהן וכו'. דין זה כבר הזכירו רבינו פי"ב דמע"הק דין י"ב ושם הזכיר דין ספק כהן שאמרו בגמ' וולדות שנתערבו וכו' ועוד יתכן בספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון כמ"ש פ"ך דא"ב דין ח"י:

יז

יש לבעל וכו' ויש לו לגלגל עליה בלהבא וכו' לפיכך כשתזנה וכו'. ראיתי להרב קרבן חגיגה שכתב בסי' פ"ב וז"ל לפי דברי הרמב"ם ז"ל דבאמרה אמן אמן אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא ואם נטמאת המים מערערים אותה ובאים לה כל המאורעות כאלו נטמאת כששתת א"כ למה שותה וחוזרת ושותה בלא"ה משתייה קמייתה בדקי לה מיא ומוהרימ"ט ז"ל תירץ דהיינו כשלא אמרה אמן אמן ולא גלגל עליה אמן שלא אטמא והיה יכול לפרש דל"ק (דאין) מערערים אותה המים אלא מאותו האיש שקינא לה אבל מאיש אחר לא א"נ אם היה נשאת לאחר צריכה פעם שנית לשתות עם הבעל השני וצ"ע עכ"ל. והנה הקושיא היא חזקה כמבואר אך התירוצים אין בשום אחד מהם כדי שביעה דלתירוץ מוהרימ"ט ז"ל איך יתכן שלא תענה אמן בע"כ כיון שציותה עליה תורה שתענה אמן אמן וגם הבעל מאיזה טעם יתכן שלא יגלגל עליה שלא תטמא בעודה תחתיו ולתירוץ הרב ג"כ לא ידעתי מה תיקן באמרו דאין (כצ"ל) מערערים אותה המים אלא מאותו האיש שקינא לה וכו' דהא רבינו כתב להדיא אמן מאיש זה אמן מאיש אחר וכיון שכן גם באמן שלא אטמא היינו בין מאיש זה בין מאיש אחר גם לתירוץ אחרון שאם נשאת לאחר צריכה פעם שנית לשתות לא ידעתי מה תיקן שהרי רבינו פסק בפ"א דין י"ב דעם אותו האיש אינה משקה פעם שנית אבל עם איש אחר יכול להשקותה שנית ומה צורך להשקותה שנית כיון שהמים הראשונים בודקין אותה לכ"נ שהה"נ שאלו המים בודקין אותה לעולם ע"י השבועה שקבלה עליה אך כשראינו שקינא לה מוכחה מלתא שבטיל השבועה דאם עדין בשבועתו עומד מה צריך הוא לקנאת לה הרי אם תטמא יבדקו אותה המים בהכרח אלא ודאי שאינו חושש לאותה שבועה ולכך הוא מקנא לה ותדע דבגמ' דף ח"י ת"ר זאת תורת הקנאות מלמד שהאשה שותה ושונה רי"א זאת שאין האשה שותה ושונה וכו' וחכ"א אין האשה שותה ושונה בין באיש אחד בין בשני אנשים ופריך ות"ק הכתיב זאת ורבנן בתראי הכתיב תורת וכו' ומאי קושיא תיפוק לי דכבר יבדקו אותה המים אם תזנה מחמת השבועה ורבויא דקרא ל"ל אלא ודאי דפשיטא ליה לתלמודא דאם חזר וקינא קינויו קינוי מכח שעי"ז בטיל השבועה שהשביעה ודו"ק:

אמן מאיש זה וכו'. רבינו לא פסק כמ"ד אמן על האלה אמן על השבועה ובהכי ניחא שלא הזכיר לעיל בסדר השבועה אמן שלא נטמאתי משביעני עליך שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו ביך שאמר רב אשי דף ח"י ע"ש:

יח

מצות חכמים וכו'. כתב מרן ז"ל דס"ל לרבינו דקרא אסמכתא בעלמא הוא ע"כ. גם נראה שהוא מוכרח מכח קושיית התוס' שם דף ג' דתרי"ג מצוות נאמרו למשה מסיני ואם איתא טפי להו אלא ע"כ דאסמכתא בעלמא הוא וא"ש נמי דהתם איכא למ"ד אסור לקנאת ואיכא למ"ד מותר לקנאת ואם נפרש חובה כפשוטו הוו הדעות מרוחקות טפי וק"ל ולמה שנסתפק מרן ז"ל בולא מתון מתון האמור בירושלמי מה הוא נראה שהכוונה שלא ימתין בדבר ולא יאחר אותו כמו מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא ומכיון שרבינו הקדים שמצוה לקנאת מלתא דפשיטא היא שאין מחמיצין את המצות ועמ"ש מרן מן הירושלמי שנראה שהם לעיכובא ונדחק הרבה בדבר והרואה הירושלמי במקומו יראה שיש לפרשו בע"א והש"ית יאיר עינינו בתורתו הקדושה אכי"ר:

יט

אין ראוי לקפוץ וכו' אלא בינו לבינה וכו'. פשטן של דברים נראה שהכוונה שבינו לבינה יש לו לקנאת תכף ומיד וזה נראה הפך דברי ר"ח מסורא בדף ב' דקאמר לא לימא איניש לאנשי ביתיה בז"הז אל תסתתרי בהדי פלוני דילמא קי"ל כר"י בר' יהודה משום ר"א דאמר קינוי ע"פי עצמו וליכא השתא מי סוטה למבדקה וקאסר לה עילויה איסור עולם ע"כ ומשמע דאפי' בינו לבינה קאמר וכן פי' רש"י ז"ל ולרבינו צ"ל דהוא לא כתב כן אלא בזמן שהיה מי סוטה נוהג דאז אינה נאסרת עליו אלא א"כ קינא לה בפני עדים כמו שנראה מדבריו פ"א דין ח' והדין של בז"הז כבר הזכירו בס"פ כ"ד דה"א שכתב שם וז"ל א"ל בינו לבינה אל תסתרי עם איש פ' וראה אותה שנסתרה עמו ה"ז אסורה עליו בז"הז שאין שם מי סוטה וכו' ע"כ. הרי ששם פסק להדיא כר"ח מסורא מעתה חל עלינו חובת ביא'ור דברי מרן ז"ל שם מפני שראיתי להרב ד"ד עשין מ"ח שהבין פי' אחר בדבריו והק' עליו ע"ש וזה דמרן ז"ל נתקשה שם למה שסיים רבינו בז"הז שאין שם מי סוטה דמשמע שאם היה זה בזמן שהיה מי סוטה היה יכול להשקותה ולזה תמה דאפי' בזמן דאיכא מי סוטה נמי אינו יכול להשקותה כמ"ש פ"א ולזה תירץ דאין זה דיוק שרבינו נגרר אחר דברי ר"ח מסורא שגם הוא אמר וליכא השתא מי סוטה וכו' ואם נפרש דברי מרן שכוונתו לכלפי האיסור שבזמן שהיתה מי סוטה ג"כ היתה אסורה עליו בקינוי זה כמו שהבינו ז"ל א"כ אמאי נקט מרן ענין ההשקאה דהא אין אנו צריכין לה. טפי הו"ל למנקט להדיא ענין האיסור כיון שעיקר תמיהתו היא על האיסור. גם דברי מרן ז"ל כאן הם מדוייקין שהביא ראיה מנ"ל לרבינו דאף בזמן שהיה מי סוטה אין ראוי לקפוץ וכו' ונ"ט דכיון דר"ח מסורא אמר דבז"הז לא לימא וכו' מכלל דבזמן מי סוטה לימא וכו' א"כ שמעינן מינה דאין ראוי לקפוץ וכו' וכיון שכן הרי נתבאר שרבינו פסק כהא דר"ח מסורא שם בפכ"ד דה"א ולימד ג"כ ממנה לזמן המי סוטה בפקו"ין אלא שהקשה דכיון דר"ח מסורא עצה טובה הוא דקמ"ל ומשום דילמא הלכה כר"י אמאי רבינו החליט הדין לאוסרה עליו וכ"ה בש"ות ב"ש סי' כ"ז והניחה בצ"ע ולעד"ן הדבר פשוט דכיון דרבינו פסק כמותו מעתה אין להתיר שהרי אפשר שהוא עובר על כל ביאה וביאה שבא עליה ואיך נתירה לו:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---