מלאכת שלמה/ביצה/ג

מלאכת שלמה ‏ ביצה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אין צדין דגים מן הביברים בי"ט וכו' ראיתי שמחק ה"ר יהוסף ז"ל מלות ביום טוב וביד פ' שני דהלכות יו"ט סי' ז' י"ז ובטור א"ח רס"י תצ"ז וכתוב שם בב"י ואיכא למידק כיון דמתני' מפלגא בין דגים לחיה ועוף היאך לא חילק הרמב"ם ז"ל ביניהם ונ"ל שהוא סובר דת"ק היה מחלק ביניהם ואין הלכה כמותו אלא כרשב"ג וסובר דרשב"ג קאי אדגים חיה ועוף הלכך דין כולם שוה דכל שאינם מחוסרין צידה לוקחין מהם בי"ט ונותנים לפניהם מזונות ואם הם מחוסרין צידה אין לוקחין מהם בי"ט ואין נותנין לפניהם מזונות ורבינו אפשר שהוא סובר כדעת הראב"ד והרשב"א ז"ל שכתב הרב המגיד דרשב"ג לא קאי אלא אחיה ועוף אבל דגים בכל ביבר אסורין ואפי' הוא ביבר קטן והטעם מפני שהם מכוסין מן העין והטעם וכו' ע"ש עוד: מתני' מייתי לה פ' האורג (שבת דף ק"ו) ותוס' ברפ"ק דמכילתין דף ג':

מן הביברין פי' אפי' מן הביברין ואפי' שאינם מחוסרין צידה ממש מ"מ כיון שהביבר רחב הרבה והדגים נשמטין הנה והנה דומה לצידה מספר הלבוש שם סי' תצ"ז. ובגמ' פריך עלה ורמינהי ביברים של חיות ושל עופות ושל דגים אין צדין מהם בי"ט ואין נותנין לפניהם מזונות קשיא חיה אחיה קשיא עופות אעופות בשלמא חיה אחיה לא קשיא מתני' ר' יהודה דקאמר התם בשבת פ' האורג וצבי לבית חייב דלא חשיב ליה צידה עד שיכניסנו לבית וברייתא רבנן דחשיבי ליה לביבר ציד כדתנן התם וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגנה לחצר ולביברין ומסיק בגמ' עופות אעופות נמי לא קשיא הא ביבר דמקירה דניצוד הוא הא ביבר שאינו מקורה והשתא דאתינן להכי חיה אחיה נמי ל"ק ואתיא נמי כרבנן והא בביבר גדול והא בביבר קטן ופי' הר"ן ז"ל ושיעורא דביבר קטן מפרשינן בגמ' דכי רהיט בתר חיה ומטי לה בחד שחייה כלומר במרוצה אחת ביבר קטן ושהי' מלשון עיכוב א"נ כל היכא דנפלה טולא דכותלים אהדדי ביבר קטן ואידך ביבר גדול וכן נמי דכל היכא דאית ליה זויות להשמט בהן חשיב הביבר גדול שאומרים בו הבא מצודה ונצודנו ע"כ: ועיין במ"ש בשם הירוש' שם פ' האורג:

ואין נותנין לפניהם מזונות דאין מזונותן עליך כן פי' רש"י ז"ל והקשו תוס' ז"ל דכי פריך בגמי ורמינהי וכו' ומשני כאן בביבר גדול כאן בביבר קטן והשתא תינח מצידה לצידה תרצת שפיר אלא מזונות מאי תרצת דבמתני' אמרי' ונותנין לפניהם מזונות והתם אמרי' אין נותנין לפניהם מזונות לכך נ"ל דהא בהא תליא אם צידה מותרת מותר נמי ליתן לפניהם מזונות וה"פ אין צדין דגים מן הביברים וכו' ואין נותנין לפניהם מזונות גזרה שמא יצודם דהא צידה שלהם אין מותרת בי"ט והשתא כשמתרץ בגמ' מצידה ממזונות נמי ניתא דהא בהא תליא ע"כ וכתב הר"ן ז"ל דשם פ' ר' אליעזר דאורג פי' רש"י ז"ל דכיון דמוקצין הן לא שרי למיטרח עלייהו ע"כ ושם יישב הר"ן ז"ל פירוש זה ותרצו ע"ש:

כל המחוסר וכו' ירושלמי ר' עולא אמר בעון קומי ר' אחא מה ניתני כל המחוסר צידה חייב ושאינו מחוסר צידה פטור אמר לון ולא בנעל לתוכה אנן קיימין אלא כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר עד כאן:

ב

מצודות חיה וכו' דקדק בני אשר הכהה מאור עיניו בעוני דאמאי בכל דוכתא קתני חי' בלשון יחיד ועופות ודגים קתני להו בלשון רבים ואשב אותו דבר לאמר היטבת לראות דאע"פ דהן אמת שיש מקומות דקתני חיה ועוף או חיות ועופות כיון דחזינן דבמתני' ברוב הנוסחאות קתני חיה ועופות יש לומר הטעם אפשר להיות מפני שהעופות והדגים רגילות הוא שניצודין במצודה אחת כמה עופות וכמה דגים יחד אבל החיות אין רגילות להיות ניצודין ברוב אלא אחת אחת כך נלע"ד. אח"כ מצאתי שהגיהו כאן בשם הר"ר יהוסף חיה ועופות ודיו:

לא יטול מהן. אפי' טלטול אסר ת"ק דהיינו ר' יהושע כמו שיתבאר וביד שם פ' שני סי' ח' ובטור שם:

אא"כ יודע שניצודו מעי"ט. אית דגרסי מבעוד יום:

ומעשה בגוי אחד. חסורי מחסרא וה"ק ספק מוכן אסור ור"ג מתיר כלומר וזו שאמרנו לא יטול מהן מספק דהיינו ספק מוכן וספק מוקצה ואסור לאו דברי הכל היא ות"ק דפליג עליה דר"ג הוא ר' יהושע כדמוכח בברייתא דמייתי בגמ':

ומעשה וכו'. תוס' רפ"ק דמכלתין:

מותרין הן. בגמ' מפ' לה לוי דמותרין באכילה קאמר ואמר רב לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפי' שעה אחת דאנא ולוי הוינא קמיה דרבי כי אמרה להאי שמעתא באורתא אמר מותרין באכילה בצפרא אמר מותרין לקבל בטלטול דכולי האי לא אחמור בספק מוכן דליתסרו בטלטול אבל באכילה לא שרנהו ר"ג אנא דהואי בי מדרשא הדרי בי לוי דלא הוה בי מדרשא לא הדר ביה ופי' רש"י ז"ל ולאו דס"ל לרב ולוי כותיה אלא מילתיה הוא דמפרשי. ובטור א"ח סי' תקט"ו. ואם ישראל שלח דורון לחברו ע"י גוי מעי"ט ונתעכב הגוי והביאן בי"ט כתוב שם בבית יוסף בשם הרשב"א והכל בו ז"ל דמותרין הפירות אם אין במינם במחובר אפי' למי שבאו בשבילו שהרי אין הגוי מביא משלו כדי שנגזור שמא יאמר הבא לי ובלבד בתוך ד' אמות אם היא עיר שאינה מוקפת חומה ע"כ:

ג

בהמה מסוכנת. פ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ו) וביד פ"א דהלכות יו"ט סי' י"ב ובטור א"ח סי' תצ"ח וכתבו הרשב"א והרב המגיד ז"ל דדוקא בהמה מסוכנת התירו משום הפסד ממונן של ישראל אבל הבריאה לא ישחטנה אפי' יש שהות אא"כ צריך לאכול ממנה בי"ט:

לא ישחוט אא"כ יודע שיש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום. גרסי' וי"ס דגרסי אא"כ יודע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבע"י וכו'. וכתב הר"ן ז"ל מוכח בפ' אלו עוברין דאע"פ שאינו אוכל כיון שהיה יכול לאכול סגי ולשנא דמתני' הכי דייק ע"כ וכן כתוב בב"י בשם רבינו ירוחם:

מבית טביחתה. ש"מ דהפשט וניתוח שמנתחין הקצבים דרך ארץ הוא ולאו איסורא הוא והתירו לאכול כזית מבית טביחתה בלא בדיקה משום הפסד ממונו וכ"ש שאם הוציאו הריאה בלא בדיקה שאין להפסיד הבהמה וסמכינן ארובא וכשרה ומכאן הביא ראיה הר"ן ז"ל בפ"ק דחולין דף תרע"ו דבדיקה זו דריאה מדרבנן הוא:

שחטה בשדה. וכו' ביד פ"ה דהלכות יו"ט סי' ה' ואיתא בתוס' דר"פ מפנין ודר"פ שואל:

לא יביאנה במוט וּבְמׁטֶה. בנקודת סגו"ל תחת הטי"ת. וכך מצאתיה מנוקדת בספר כתיבת יד קדמון. וכן מצאתיה מנוקדת בשם הר"ר יהוסף אשכנ י ז"ל. ואי גרסי' ובמוטה נלע"ד דמוט היינו הנישא בין שני בני אדם על הכתפים ומוטה היינו הנישא בין שני בני אדם על ידיהם או אפכא וכדמשמע בגמ' ר"פ המביא כדי יין גבי דדרו באגדא לידרו באכפא דפי' רש"י ז"ל שם אגדא על הכתפים אכפא על הידים ומ"מ עיין בלשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ה סי' ב':

אבל מביאה בידו אברים אברים. ואע"ג דמפיש בהלוכא ואמרי' בפ' מפנין דמעוטי בהלוכא עדיף שאני הכא דכיון דמביא במוט ובמטה מיחזי כעובדין דחול ואיכא מ"ד דלא מיתסר אלא במסוכנת שיש לה קול שלא נשחטה לגמרי בשביל י"ט אבל בריאה שנשחטה לצורך י"ט מביאה אפי' במוט ובלבד שישנה אם אפשר לשנות וכענין שאמרו בפ' המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא הוא על כתפו או לפניו אבל אחרים אומרים דה"ה לבריאה ומסוכנת אורחא דמילתא נקט שאין דרך לשחוט את הבריאות בשדה אלא בביתו וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכתב הרשב"א ז"ל שאינו נוטל את עורה שלא התירו אלא בשוחט מדעתו בי"ט שהתירו סיפה משום תחלתה כדי שלא ימנע משמחת י"ט אבל בשוחט את המסוכנת לא והכי מוכח בירוש' דפירקין דגרסי' התם תני אבל מביאה ע"ג עורה כיצד הוא עושה משייר ממנה אבר אחד ומביאה עמו הר"ן ז"ל:

ד

בכור וכו'. ביד פ' שני דהל' יו"ט סי' ד' ובטור א"ח סי' תצ"ח. ופי' בכור בזמן הזה שאינו נשחט בלא מום מפני שקדשים הוא דמאליו קדוש והשוחטו כשהוא תם שוחט קדשים בחוץ וענוש כרת:

ר' יהודה אומר ירד המומחה. וכו' בגמ' בברייתא בלשון אחר דרש"י ז"ל ר' יהודה הנשיא ס"ל כר' יהודה ור"ש בן מנסיא ס"ל כר' שמעון:

ואם לאו לא ישחוט. תוס' ז"ל הכריחו לפ' דמטעם מוקצה פליגי ר' יהודה ור"ש וס"ל לר"ש אפי' עבר ובקרו מ"מ אסור משום מוקצה ופליגי כדמפ' בגמ' ברואין מומין וגם פליגי במוקצה מיתורא דקתני אין זה מן המוכן וא"ת ומ"ש דבכל דוכתא אחמיר ר' יהודה טפי במוקצה מר"ש וי"ל דטעמא רבה אית ליה כיון דס"ל דרואין מומין בי"ט וידוע שמום קבוע היה מאתמול א"כ אין כאן מוקצה דהא מאתמול דעתיה עילויה אבל ר"ש אית ליה דאין רואין מומין הלכך לאו דעתיה עילויה מאתמול א"כ אסור אפי' אם בקרו בדיעבד עכ"ל ז"ל אבל ר"ע ז"ל תפס פי' רש"י ז"ל:

ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר מעי"ט וכו'. שבת פ' כירה (שבת דף מ"ו) רמי ליה אביי לרבה דר"ש אדר"ש תניא מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ור"ש מתיר אלמא לר"ש לית ליה מוקצה והתנן ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר מעי"ט אין זה מן המוכן והקשו שם תוס' ז"ל מאי קפריך הא ע"כ טעמא דר"ש לאו משום מוקצה אלא משום דסבר דאין רואין מומין בי"ט דהא ר' יהודה דאית ליה מוקצה שרי בכור שנפל לבור לירד מומחה ולראות אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט וי"ל דדייק מדלא קתני ר"ש אוסר לפי שאין רואין מומין בי"ט דהוה משמע לכתחלה אסר אבל בדיעבד מבוקר ומדקתני אין זה מן המוכן משמע דהוי מוקצה ואפי' בקרו אינו מבוקר ובהכי פליגי דר' יהודה סבר רואין מומין בי"ט הלכך לא הוי מוקצה דמיירי בנפל בו מעי"ט כדמוקי לה התם ור"ש סבר אין רואין ולכך אפי' בקרו אינו מבוקר משום מוקצה. ושני ליה רבה לאביי הכי השתא התם גבי נר אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו אבל הכא אדם יושב ומצפה מתי יפול בו מום מימר אמר מי יימר דנפיל בי' מומא ואת"ל דנפיל ביה מומא מי יימר דנפיל ביה מום קבוע וא"ל דנפיל בי' מום קבוע מי יימר דמיזדקיק לי' חכם לראו' אם מום קבוע הוא אם לאו. ומשו' איזה חדוש שנתחדש פה בדברי התוס' ז"ל על מה שכתבתי בשמם בסמוך חזרתי והעתקתי דבריהם אשר שם:

אין זה מן המוכן. מפני שמתירו בי"ט וה"ל כמתקנו וכו' כדפי' ר"ע ז"ל. אמר המלקט ובגמ' פריך אי ברואין מומין קמיפלגי לפלגו בעלמא בלא נפל לבור ומשני בכור שנפל לבור איצטריכא ליה סד"א משום צער ב"ח לערים לומר ודאי ימצא בו מום ולסקיה כר' יהושע גבי אותו ואת בנו בפ' משילין (ביצה דף ל"ז) קמ"ל. והלכה כר"ש בהא דבברייתא קרי ליה חכמים. ובגמ' דייק רב נחמן בר יצחק ממתני' כההיא ברייתא דקתני בין שנולד בו מום מעי"ט ובין שנולד בו בי"ט חכמים אומרים אין זה מן המוכן דקתני רש"א כל שאין מומו ניכר מעי"ט אין זה מן המוכן מאי אין מומו ניכר אילימא שאין מומו ניכר כלל פשיטא וכי צריך היה ר"ש לומר לר' יהודה בן מחלוקתו כן והלא ר' יהודה יש לו מוקצה ונהי דרואין מומין ס"ל האי איסור מוקצה מיהא הוא אלא ודאי דלא אתחזי לחכם מעי"ט אי מום קבוע אי מום עובר וקתני מיהא אין זה מן המוכן ש"מ דאפי' דיעבד אם בקרו אינה הכנה לשחיטה. ובירוש' מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתנינן תמן ס"פ מי שהחשיך ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן והכא הוא אמר הכין ר' יהודה כדעתיה דר' יהודה אמר אין המומחה תורה ר' חונא בשם ר' אבא דר' יהודה היא דר' יהודה עבד ראיית בכור כרא ית טרפה כמה דאת אמר תמן רואין את הטרפה ודכוותה רואין את הבכור בי"ט ע"כ ועיין בגמרא:

ה

בהמה שמתה. ביד פ' שני דהלכות י"ט סי' ט"ז ובטור א"ח סי' תקי"ח ומייתי לה בס"פ מי שהחשיך ובבהמת קדשים מוקמינן לה אבל בהמת חולין מחתכין ואתיא מתני' אפי' כר"ש דאמר התם מחתכין. ופי' הר"ן ז"ל להשיב בעד רב אלפס ז"ל שפסק בסוף מכלתין בי"ט כר' יהודה דאית ליה מוקצה ומשמע דלדידיה אפי' בהמה מסוכנת של חולין שמתה לא יזיזנה ממקומה וכן פסק דבהמה מסוכנת של חולין שרי לטלטלה דלא קשי שאפשר שהוא היה גורס כמו שכתוב בגמ' במקצת נוסחאות הכא במאי עסקינן במסוכנת וד"ה כלומר דבמסוכנת אפי' ר' יהודה מודה דשריא ובבריאה אפי' ר"ש מודה דאסורה כי פליגי בחולה מאתמול ומתה בשבת או בי"ט אבל זו הגרסא אינה בעיקר הנוסחאות ע"כ ובגמ' בדפוס איתה להאי נוסחא:

ומעשה ושאלו. בפ' במה מדליקין (שבת דף כ"ד) בתוס'. ירוש' שמואל אמר טעו חמשה זקנים שהורו לר"ט בלוד אמר רב מתנא בבכור הוה עובדא א"ר אבין מתני' אמרה כן עליה ועל החלה שנטמאת מה זו קדש אף זו קדש ע"כ:

החלה שנטמאה. פי' רש"י ז"ל חלה שנטמאת אינה ראויה לכהנים דהא באכילה אסורה ובהסקה או לתתה לכלבים אסור דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם בי"ט ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך היא דהא אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט דהבערה לצורך היא דהדלקת נר בי"ט צורך אכילה היא ומותר ואפ"ה בשמן שריפה לא והוא שמן תרומה שנטמאת אלא טעמא משום גזרת הכתוב הוא שאין קדשים טמאים מתבערין מן העולם בי"ט דרחמנא אחשבה להבערתם דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה היא ע"כ. והקשו עליו תוס' ז"ל אמאי אין נותן החלה לפני כלבו דהא דאין שורפין קדשים בי"ט היינו טעמא משום טורח מלאכה לעשות אש ולעסוק בשריפתו אבל כשנותן החלה לפני כלבו אין כאן משום טורח מלאכה לכך נ"ל דלכך אין נותנה לפני כלבו משום דמצותה בשריפה כדאמרינן בשבת כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאה אבל גבי תרומת חמץ דקאמר מריצה לפני כלבו לא מיירי כשנטמאה אלא משום ביעור חמץ ולכך אינה צריכה שריפה ע"כ:

ו

אין נמנין וכו' אבל שוחט הוא הטבח בלא פסוק דמים ומחלקין אותה ביניהם ולמחר יפסוק להם דמיה ע"כ משמע דקאי אכשלא נמנו עליה ופסקו דמיה מעי"ט ואהא בעי בגמ' היכי עביד שידעו במוצאי י"ט כמה היתה שוה ומשני שמביא להם בי"ט שתי בהמות שוות ויאמר ראו שזו כזו ולמחר שמין את הנותרת. ואיתה בשבת ר"פ שואל וביד פ"ד דהלכות יו"ט סי' י"ט כ' ובטור א"ח סי' ת"ק ובירוש' הא להוסיף מוסיפין היו חמשה נעשין עשרה:

אבל נמנין עליה מעי"ט. ואח"כ שוחטין אותה בי"ט ומחלקין אותה ביניהם ולמחר שמין את הנותרת: אכן הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל מחק בתלמודו מלות אבל נמנין עליה מעי"ט והגיה אבל שוחטין ומחלקין ביניהם וכן מחק ג"כ מלות הללו מפסקי הרא"ש ז"ל: והכי משמע מפי' רש"י ז"ל גם מן התלמוד וכמו שרמזתי בסמוך:

ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר וכו'. בפירקין דף כ"ט מייתי לה. ומצאתי מוגה קופיס בסמ"ך בכל מקום שהוא מוזכר וכך כתב ה"ר יהוסף ז"ל שמצא בכל הספרים. ור' יהושע סבר בברייתא שוקלין מנה כנגד מנה בי"ט ואפי' דהוי אורחיה בחול הכי כשחולקין. וכן ר' חייא ור"ש בן רבי כשהיו חולקים בשר ביניהן בי"ט היו שוקלין אותו מנה כנגד מנה ולא קיימא לן כותייהו אלא כחכמים שאומרים אין משגיחין וכו' ומש"ה לא תנא וחכמים אוסרין לאשמועי' דאפי' לשמור מן העכברים אסור א"ר אידי בר אבין והוא שתלויין המאזנים בטבעות שתולין אותה בה כששוקלין דמיחזי כנותנו לשם משקל. והביאוה תוס' ז"ל בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"ה:)

ז

אין משחיזין את הסכין וכו'. ביד פ"ד דהל' יו"ט סי' ט' ומייתי לה בירושלמי פ' משילין ובפ"ק דמגילה דף ע"א ובטור א"ח סי' תק"ט. ובגמ' איכא דמתני להא דשמואל אמתני' אין משחיזין אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא לחדדה אבל להעביר שמנוניתה מותר מכלל דע"ג חברתה אפי' לחדדה נמי מותר ואיכא דמתני לה אסיפא אבל משיאה ע"ג חברתה אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא להעביר שמנוניתה אבל לחדדה אסור מכלל דבמשחזת אפי' להעביר שמנוניתה מאן תנא דבמשחזת אסור אמר רב יהודה דלא כר' יהודה דתניא אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש וטעמא משום דדריש לכם לכל צרכיכם ות"ק ס"ל הוא לבדו כתיב הוא ולא מכשיריו אבל לכם דרשינן ליה לכם ולא לגויים ור' יהודה דריש הוא למעוטי מכשירין שאפשר לעשותם מעי"ט:

לא יאמר אדם לטבח מכור לי בדינר בשר אבל שוחט הוא והן מחלקין ביניהם. כך הלשון בקצת נוסחאות וגם בירושלמי ואית דגרסי שקול. וביד שם פ"ד סי' כ"א כתוב תן לי וכו'. ובגמ' מפרש דכשאינו רוצה ליקח כל הבהמה ולא מחצה ולא שליש ולא רביע אלא בדינר או בשנים אומר לו תן לי נתח או חצי נתח כי הא דבסוריא וכו':

ח

אומר אדם לחנוני וכו'. תוס' פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"ה) ותוס' דר"פ שואל (שבת דף קמ"ט) ומה שפי' ר"ע ז"ל באבל לא במדה הוא פי' ראשון דבגמ' וכן פי' ג"כ הרמב"ם ז"ל כאן בפי' המשנה אבל ביד שם פ"ד פסק כלשון אחרון דרבא דאפי' היה כלי המיוחד למדה ימלאנו ומאי אבל לא במדה שלא יזכיר לו שם מדה ואתא ר' יהודה למימר כלי המיוחד למדה לא ימלאנו:

ר' יהודה אומר אם היה כלי של מדה וכו'. בטור א"ח סי' שכ"ג ובגמ' פריך אלמא גבי שמחת י"ט ר' יהודה לחומרא ורבנן לקולא והא אפכא שמעינן להו דתנן לעיל בפירקין ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר וכו' ומשני דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא התם בשאינו עומד למדה פי' כלי וקופיץ אין עומדין לכך הכא בעומד למדה דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא התם קעביד כדעבדין בחול במאזנים פעמים שאין הליטרא לפניו וכיון שיודע משקל כליו שוקל בו הכא לא עמד כדעבדין בחול דעדיין לא יצא טבעו של כלי זה למדה ולאידך לישנא הכא לא קעביד כדעבדין בחול דעבידי אינשי דמקרבי לחבריהם חמרא במנא דכיילא ושתו:

מעשה בשאול בן בטנית. כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

אבא שאול אומר אף במועד עושה כן. ברב אלפסי והר"ן ז"ל ליתה להאי בבא:

מפני מצוי המדות. כשמוכר שמן וביין שכיחי בירורין ולא בשמן. ירוש' תני מעשה בר"א ב"ר צדוק ואבא שאול בן בטנית שהיו חנונים בירושלם והיו ממלאין מדותיהן מעי"ט ונותנין אותן ללקוחות בי"ט ר' חנניא בן עקביא אומר אף בחולו של מועד היו עושין כן מפני מצוי המדות אף הוא כנס שלש מאות חביות [יין] וחברו כנס שלש מאות חביות [שמן] בבבלי בברייתא מפרש שהביאום לגזברים שבירושלם אמרו להן חכמים לא הייתם צריכין לעשות כן פי' רש"י ז"ל מפני שהלקוחות מוחלין ע"י טרדן ומרוצתן שאינם יכולין לשהות עוד וידעי וקא מחלי אלא הואיל והחמרתם על מצמכם יעשה בהן צרכי צבור פעם אחת חלה ונכנסו רבותינו לבקרו אמר לון אתון חמון הדא ימינא דהוות מכילא בקושטא ע"כ:

אצל חנוני הרגיל אצלו. בין הוא גוי בין הוא ישראל דאין לחלק רק היכא דאיכא חששא דמחובר או נולד תוס' ז"ל. ופי' רש"י ז"ל וכן רבינו ישעיה ז"ל הרגיל אצלו שמתוך שרגיל אצלו מאמינו ויבטח בו שלא יחמסנו ונותנו לו בלא פסוק דמים. ובהרי"ף ז"ל הלשון כך אומר אדם לחנוני תן לי וכו' וכן הוא במגיד משנה פ"ד דהלכות י"ט סי' כ"ד. ובטור א"ח סי' שכ"ג ותקי"ז ובירוש' גרסי' אומר אדם לחברו תן לי וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכן בטור בסי' שכ"ג אכן בסי' תקי"ז לחנוני וע"ש בטור על מה שכתבתי בשם התוס' ז"ל והביא שם גם דברי הר"ן ז"ל והם מבוארים יותר מן התוס' ע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף