מזרחי/שמות/ד

מזרחי שמות ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

ופשוטו כאדם שאומר לחבירו כו'. אין זה כנגד הדרש אלא מילתא באנפי נפשה כאילו אמר אל תתמה על מה ששאל מה זה בידך שנראה כאילו לא היה יודע מה בידו כי פשוטו כאדם שאומר כו' אבל לא כדי להכנס עמו בדבור כמו איכה ואי הבל אחיך ומי האנשים האלה עמך כי הם כלם תחלת דבור ופה איננו כן:

ד

מחיקו שבה כבשרו. בעודה בחיקו דמלת מחיקו דביקה עם והנה שבה כבשרו מחיקו דאם לא כן מאי מחיקו לימא ויוציאה והנה שבה כבשרו דומיא דויוציאה והנה ידו מצורעת:

ח

משתאמר להם בשבילכם לקיתי כו'. דאם לא כן מאי אולמיה דאות אחרון יותר מהראשון אבל לא ידעתי מה יאמר באות הדם דמאי אולמיה דהאי יותר משני האותות הראשונים:

ט

אילו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת שומ' אני שבידו הם נהפכים לדם ואף כשיהיו לאר' יהיו בהוייתן כו'. פי' אילו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת היינו אומרים שמלת לדם דבקה עם אשר תקח מן היאור שפירושו משעת לקיחתן מן היאור יהיו לדם ולא עם מלת ביבשת שפי' שלא יהיו לדם רק ביבשת ומשום דקשיא ליה והיכי תיסק אדעתין לומר שתשאר מלת ביבשת בלתי נקשרת לא עם מה שלפניה ולא עם מה שאחריה הוצרך להוסיף עליה אף כאילו אמר ואף ביבשת שפירושו ואף כשיפלו בארץ ישארו בהוייתן דם כמו שהיו בעודן בידו שחסר וי"ו מן ביבשת כאילו אמר לדם וביבשת שפירושו ואף ביבשת ומפני שאף ביבשת מורה שיהיו המים אשר יקח היאור לדם בהיות' בידו ויהיו ג"כ לדם ביבשה וזה לא יתכן כי הנמצא לא יתהוה הוצרך לומר ואף ביבשת יהוו בהוייתן שפירו' ישארו בהוייתן כמו שהיו בידו שלא ישתנו מים אחר שישליכם בארץ ותהיה אם כן מלת והיו מתפרשת לשני עניינים הראשון ממנין הוייה והשני ממניין השארות ואמרו ואף באר' במקום ואף ביבשת מפני שמלת יבשה היא הפך המים ולפי הקס"ד שנהפכו המים לדם בעודו בידו תכף אחר לקיחתן מן היאור היה ראוי לומר ואף בארץ שפירו' ואף כשיפלו מידו לאר' לא מידו ליבשה אך קש' א"כ לשתוק קרא מוהיו קמא ולכתוב והמים אשר תקח מן היאור יהיו לדם ביבשת. ושמא י"ל דוהיו קמא אורחיה דקרא הוא לפתוח במלת והיו ליכא לאקשויי אלא בוהיו בתר' ולא ידעתי למה לא נתיישב זה להרמב"ן ז"ל עד שאמר ואין המשמעות הזה כדברי הרב ומה שאמר ואין צורך למדרשו שכבר מצאו בעלי הלשון שדרך הרבה מקראות לכפול תיבות לנחץ ולחזק בעבור מיצוע ארוך שבא ביניהם וכמוהו והיה ערכך מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך כסף חמשים שקל הנה כבר טעון כיוצא בזה בפ' לך לך על מה שדרש רש"י ז"ל להנאתך ולטובתך ואמר ואין צורך כי משפט הלשון כן הגש' חלף הלך לו ואנחנו השיבונו לו שאף על פי שדרך הלשון כן הוא עכ"ז לא נמנעו מלדרוש בהם דכל היכא דאיכא למדרש דרשי' וכבר הבאנו שם מדרשות רבות שדרך המקראות לדבר כן ואעפ"כ דרשו בהן במקומות שהיה להן לדרוש:

י

כבד פה בכבדות אני מדבר. שהפה פה מורה על הדבור כאילו אמר כבד דבור שמדבר בכובד ובאיחר כי לא יתכן שיפורש פה הפה כמשמעו מפני שלא יפול בו כובד ועוד מתשובת השם מי שם פה לאדם שכנגדו או מי ישום אלם יתחייב לפרש כן אכל בכובד לשון לא פירש מפני שהלשון מדרכה שתתנועע ויעול הכוב' והאיחור בתנועתה:

יא

מי למדך לדבר כשהיית נדון לפני פרעה. ופי' לאדם לך שאתה אדם כי קשה הוא לפרשו במין האדם מפני שאין זו תשובה לדבריו ומזה הטעם עצמו חוייב לפרש כל הנמשכים אחר זה על משה עם פרעה בהיותו נדון לפניו על דבר המצרי אבל בפקח לא מצא מקום לדרוש ולא ידעתי מה יעשה בו. ושמא י"ל שמפני שתפש בכל אחד דבר והפכו אמר גם זה אעפ"י שאין בו צורך לעניינו ויהיה או פקח מתפרש לרואה שהוא כנגד או עור ולשומע שהוא כנגד או חרש כי הרואה והשומע שניהם פקוחי החוש זה בחוש הראות וזה בחוש השמע וכן כתוב פקח אזנים ולא ישמע וכתיב לפקוח עינים עורות ולכן בא או פקח בין החרש והעור להיות משרת לשניהם חרש או פקח או עור בתנחומא אבל בש"ר אמרו מי שם פה לאדם אם אין אתה איש דברים אל תחוש הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראיה ופקח לשמיעה ואם אני חפצתי שתהיה איש דברים היה כמו כן אלא לעשות בך כן אני חפץ בעת שתדבר שיהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך הה"ד ואנכי אהיה עם פיך ויהיה פי' לאדם לפי זה למין האדם:

או מי ישום אלם מי עשה לפרעה אלם שלא נתאמץ במצות הריגתך. בתנחומא ואינו רוצה לומר שלא נתאמץ לצוות בהריגתך כלל דאם כן מהו זה שכתב גבי או חרש ואת משרתיו חרשים שלא שמעו בצוותו עליך אלא ה"פ שכשראה את משרתיו שלא שמעו מצותו היה לו להתאמץ שיעשה תכף על ידם או על ידי אחרי' שישמעו למצותו לולא שנעשה כאלם ולא נתאמץ על זה. אך קשה אם כן מאי האי דקאמר ולספקלטורים ההורגים מי עשאם עורים שלא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת והלא משרתיו כבר נעשו חרשים ולא שמעו למצות פרעה בהריגתו וגם פרעה לא נתאמץ אחר זה במצות הריגתו כדלעיל ועוד מדפירש רש"י ויצלני מתרב פרעה שנעשה צוארו כעמוד של שיש ולא שלטה בו החרב משמע שכבר תפשוהו והביאוהו לפני פרעה ואם לא נתאמץ פרעה לצוות להביאו וגם לא שמעו משרתיו כשצוה היאך הביאוהו לפניו ועוד שממדרש נעשה צוארו כעמוד של שיש משמע שע"י זה ניצל ולא ע"י שברח מן הבימה. ושמא י"ל שמתחלה שצוה להרגו תפשוהו והעלוהו לבימה להרגו וכשראו שלא שלטה בו החרב הניחוהו שם בבימ' כדי להכין לו כלי מות אחרים לחשבם שעשה שום כשוף שלא ישלוט בו חרב והיו שומרים אותו שם ומשם ברחונעשה לו נס שנעשו כל השומרים עורים ולא ראו אותו כשהיה בורח וכשהוגד לפרעה שברח מן הבימה לא נתאמץ לצוות שירדפו אחריו לתפשו בהכרח אלא צוה שימצאוהו בשפה רפה ואם כל זה היה להם לקיי' דבר המלך לרדוף אחריו לתפשו לולא שנעשו כל משרתיו כחרשי' ולא ישמעו אותו א"נ כשהוגד לו שברח צוה לרדוף אחריו להביאו בהכרח ואז כל משרתיו נעשה כחרשים ולא שמעו אותו וכשראה פרעה שלא הביאוהו חשב שרדפו אחריו ולא מצאוהו ולא נתאמץ אז לשלוח כמה וכמה משרתים מפה ומפה שימצאו אותו בהכרח להביאו להרגו אלא לא נתאמץ כלל בהריגתו ושתק והלך לו:

הלא אנכי ששמי יי'. לא שעצמותי יי' כי כן כתוב ושמי יי' לא נודעת' להם ואמר ששמי יי' ולא שמי יי' מפני שאילו היה אומר שמי יי' היה המובן עמנו שבא להודיענו את שמו ואמר אנכי שמי הוא יי' ואין זה כונת המקרא הזה שאם כן ישאר מאמר מי שם פה לאדם וגו' בלתי נשוא כלל אבל אם תוספת שי"ן במלת שמי יהיה פירושו מי ששם פה לאדם וגו' אנכי ששמי יי' וזהו שהוסיף עוד עשיתי כל זאת כלומר שאנכי יי' הוא הנשוא של מי שם פה לאדם וגומר:

יג

שאין סופי להכניסם לארץ. אע"פ שעדיין לא נגזרה עליו הגזרה ידע אותו בנבואתו שלא יכניסם לארץ שכבר רמז לו הקב"ה על זה קודם ששלחהו לפרעה במאמר וינהג את הצאן אחר המדבר סימן זה לך במדבר אתה מניחן כדאיתא בש"ר ומה שכתב בפרשת בהעלותך גבי נוסעים אנחנו מפני מה שתף משה עצמו עמהם שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס צ"ל שאע"פ שידע שאין סופו להכניסם כמו דבר ומנהיג מ"מ היה סובר שיכנס עמהם ויהיה המנהיג אחר כמובן מן ביד תשלח ולכן כתב פה אין סופי להכניסם שפי' להיות אני המנהיג אותם בכניסתן לארץ ולא אמר אין סופי להכנס לארץ:

טז

וזה יוכיח על כל לך ולי ולו ולהם הסמוכים לדבור שכלם לשון על הם. פי' לשון בשביל שאם היה כמשמעו שידבר לך ממש מה טעם אל העם הבא אחריו ולכן יחויי' מזה שיהיו פיר' לך בשבילך שהדברים שאתה רוצה לדבר אל העם ודבר אותם הוא בשבילך כלו' במקומך ופיר' וזה יוכיח וזה אחד מן המוכיחים לא שזה לבדו היא המוכיח כי כבר כתב רש"י בפרשת ויצא גבי את אשר דברתי לך לצרכך ועליך וכו' וכן כל לי ולך ולו ולהם הסמוכים אצל דבור משמשים לשון על וזה יוכיח שהרי עם יעקב לא דבר קודם לכן:

יח

אל יתר חותנו ליטול רשות שהרי נשבע לו. מהכא משמע שבנתינת הרשות די בלא התורה שכשהשביעו לא השביעו אלא על מנת שלא ילך בלתי רשותו ואלו מההיא דסוטה פרק אלו נאמרין דאמר רב נחמן ואיתמא ר' יוחנן ויאמר יי' אל משה במדין לך שוב מצרימה במדין נדרת לך התר נדרך במדין מכאן שהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו ומההיא דש"ר שאמר ויאמר יי' אל משה במדין לך שוב מצרימה א"ר יוחנן למדך תורה דרך ארץ שהנשבע בפני חבירו לא יתירנו אלא בפניו שכן אתה מוצא שמשה נשבע ליתרו והלך למדין והתיר שבועתו בפניו דכתיב ויאמר יי' אל משה במדין לך היתר שבועתך משמע שלא הלך במדין אלא לבקש התרה וליכא למימר דהאי ליטול רשות דקאמר היינו ליטול רשות להתרה דהמשביע חבירו אין מתירין לו אלא בפניו דהיינו מדעתו ומרצונו כמו אין חבין לו לאדם אלא בפניו משום דמההיא דכתב רש"י לעיל גבי ויואל משה לשון אלה שנשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו משמע שבנטילת הרשות די ואם כן לא הלך שם ליטול רשות להתרה וכן משמע נמי מההיא דתנן ועוד אמר רבי אליעזר פותחין בנולד וחכמים אוסרים ומפרש הגמרא מ"ט דרבי אלעזר אמר רב חסדא אמר קרא כי מתו כל האנשים והא מיתה נולד היא אלא מכאן שפותחין בנולד ורבנן דהלכתא כותייהו סברי הנהו כבר מתו כלומר קודם שנשבע ומשה לא הוה ידע דמיתו והויא שבועה בטעות ואינה צריכה התרה משמע שלא הלך שם ליטול רשות להתרה ואע"ג דפריך עלה והא אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם ומשני לא שמתו אלא שירדו מנכסיהן והעני חשוב כמת מכל מקום במלתייהו קיימי דקסברי הנהו כבר ירדו מנכסיהן ובשעה שנשבע משה ליתרו לא הוה ידע והויא לה שבועה בטעות ואינו צריכה התרה אלמא לא הלך שם אלא ליטול רשות בלבד ולהודיעו שהשבועה שנשבע לו בטעות היתה ואינה צריכה התרה. ושמא יש לומר דההיא דרב נחמן ואיתימא רבי יוחנן דקאמר במדין נדר לך התר נדרך במדין הכי פירושה במדין נדרת וצריך אתה ללכת שם להודיעו שהשבועה ההיא בטעות היתה ואינה צריכה הרתרה ופי' התר נדרך במדין תודיענו שהיא מותרת כדי שלא יחשוב שאתה גוזלו במה שנשבעת לו שלא לעשותו ועכשיו אתה עושה אותו וליכא לאקשויי אי הכי איך למדו מכאן המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו הא הכא לא בהתרה קמיירי דאיכא למימר כיון דשבועה זו בטעות היתה ואינה צריכה התרה ואפילו הכי לא סגי בלא שילך שם להודיעו כי היכי דלא יחשוב שהוא גוזלו במה שנשבע לו שלא לעשותו ועכשיו עושה אותו שמועינן מינה דהיכא דצריכה התרה ודאי לא מצי להתירו אלא בשילך ליטול רשות להתירו מאחר שגוזלו ממה שנשבע לו שלא לעשותו ועכשיו עושה אותו ולפי זה צ"ל דפי' ליטול רשות דרש"י ז"ל הוא להודיעו בלבד שהוא הוליד כי השבועה ההיא בטעות הואי ואינה צריכה התרה. אך קשה דמלישנא דרש"י ז"ל דכתב גבי ויואל משה משמע שלא נשבע רק שלא ילך בלתי רשותו אבל ברשותו יוכל ללכת בלי שום התרה ואם כן מאי כי מתו דקאמר משמע דבלאו הכי לא הוה מצי למיזל. ושמא י"ל דאף על פי כן הוצריך הקב"ה להודיעו שבאותה שעה שנשבע כבר מתו האנשים ושבועה בטעות הוי ואינה צריכה התר' משו' דמשה רבי' היה ירא שמא לא יתן לו רשות לא להליכ' ולא להתרה אבל לא ידעתי מי הגיד לו לרש"י ז"ל לומר שהשבועה היתה שלא יזוז כ"א ברשותו דילמא לא היתה אלא בסתמא שלא יזוז במדין כלל דהכי משמע נמי מלישנא דויואל משה לשבת את האיש השביעו לשבת עמו שלא יזוז משם לעולם דהשתא אתיא שפיר הא דהוצרן. הקב"ה להודיע ששבועתי בטעות הואי דמשמע דלולא זה לא היה יכול לצאת משם אלא בהתרה אבל ברשות לחודיה לא י ושמא י"ל שהוציא זה ממה שמצא בש"ר גבי ויואל משה אין ויואל אלא לשון שבועה ולמה השביעו א"ל יודע אני שיעקב אביכם כשנתן לו לבן בנותיו נמלך והלך לו חוץ מדעתו שמא אני נותן לך בתי ואתה עושה לי כך מיד נשבע לו ונתן לו את בתו דמסתמא לא נשבע לו אלא במה שהיה חושדו שילך חוץ מדעתי כיעקב אבינו ע"ה ולפיכך הוציא מכאן שנשבע לו שלא ילך חוץ מדעתו וגבי וילך משה וישב אל יתר חתנו אמרו בפירוש ולא נשבע למרמה זה משה שכשהלך אצל יתרו נשבע לו שלא ילך חוץ מדעתו:

ושבעת שמות היו לו. מכילתא אבל בספרי כתוב ר' שמעון בן יוחאי אומר שני שמות היו לו חובב ויתרו. וי"מ שר' שמעון לא פליג אההיא דמכילתא והאי דקאמר שני שמות נקראו לו פירושו בעבור התורה חובב על שחבב את התורה ויתרו על שיתר פרשה אחת בתורה אבל שאר שמותיו לא נקראו לו בעבור התורה ורש"י שכתב בפרשת בהעלותך ושני שמות נקראו לו היינו בעבור התורה אבל לעולם ז' שמות נקראו לו והמעיין בדבריו מתוך הלשון של סיפרי ימצא שאין הדבר כן ולכן צריך לומר שרש"י ז"ל פירש כאן כדעת המכילתא ושם כדעת סיפרי שכן דרכו בכמה מקומות שהרי בפרשת קרח גבי ויפל על פניו כתב ששלוח המרגלים קדם ממחלוקתו של קרח ובפרש' אלה הדברים כתב וחצרות זו מחלוקתו של קרח ויחוייב שיהיה שלוח המרגלים אחר מחלוקתו של קרח מדכתיב ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן וכתיב וישלח אותם משה ממדבר פארן:

כ

אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים במקרא. שמאמר ויקח משה את מטה האלהים בידו הוא קודם ויקח משה את אשתו וכו' וישב ארצה מצרים כי לא יתכן לומר כי אחר שהלך למצרים שב ולקח את המטה ואם תאמר לימא ויקח וכבר לקח ולמה הוצרך לומר שהוא מוקדם. י"ל שרש"י ז"ל אינו סובר שיהיה שום וי"ו משמש במקום וכבר אך לא ידעתי מדוע לא אמר זה גם בשני הפסוקים הראשונים וילך משה וישב אל יתר חותנו וגו' ואחריו ויאמר יי' אל משה במדין לך שוב שדרשו בו רז"ל במדין נדרת לך התר נדרך במדין ובש"ר במדין נשבעת לך היתר שבועתך במדין אלמא ויאמר יי' אל משה קודם לכתו במדין היה וצריך שיהיה מוקדם מן וילך משה וישב אל יתר חותנו. ושמא יש לומר שאין המקראות מוכיחות שהן שלא על הסדר של שני המקראות של ויקת משה את אשתו ויקח משה את מטה האלהים אבל שני הפסוקים הראשונים של וילך משה וישב אל יתר חותנו ויאמר יי' אל משה במדין לך שוב מצרים אינן מוכיחות שהן שלא על הסדר דאיכא למימר שויאמר יי' אל משה במדין פירושו אחר שהלך במדין אל יתר חתנו נאמר לו לך שוב מצרים והן על הסדר ומה שדרז"ל שמלת במדין דבקה עם מלת לך שאחריו ופירושו במדין לך להתיר שבועתך איני אלא דרשא בעלמא ולפיכך לא הביא רש"י המדרש הזה בפירושו.

כד

ויהי משה בדרך במלון. פי' ואיננו כמו ויהי בימים הרבים ההם ויהי בימי אמרפל וביוצא בהם שמלת ויהי מורה בם על העניין כי אחריו ויפגשהו והכנוי שב בהכרת אל הנזכר למעלה הרמוז במלת ויהי והוא משה ובזה הכריע לדעת רבי יהושע בן קרחה ור' יוסי שאמרו ויבקש המיתו למשה ולא כרשב"ג דאמר לתינוק:

ויבקש המיתו למשה. כר' יהושע בן קרחה וכרבי יוסי דאמרי בפ' ד' נדרים ויבקש המיתו למשה ולא כרשב"ג דאמר לא משה רבינו בקש שטן להרוג אלא לאותו תינוק שנ' כי חתן דמים אתה לי מי קרוי חתן הוי אומר זה תינוק משום דמלת ויהי דלעיל מיניה וכנוי ויפגשהו המורים על משה הנז' לעיל יכריח שיהיה כנוי המיתו שב על משה לא על התינוק שלא נזכר כלל:

ומפני מה נענש שנתעסק במלון תחלה. כדתניא בפרק ד' דנדרים ותימה דמהכא משמע שכוונתו היתה למול את בנו מיד אחר עסק המלון ואפ"ה נענש מפני שהקדים עסק המלון לעסק המילה ומרישא דברייתא דקתני חס ושלום לא נתרשל אלא אמר אם אמול ואצא לדרך סכנה היא לתינוק עד ג' ימים כו' משמע שהיתה כוונתו שלא למול אותו אלא אחר שילך במצרים וקשיא רישא אסיפא. ושמא י"ל דה"ק אחר שלא היה אפשר שימול קודם שילך במצרים דבין כך ובין כך איכא מכשול בדבר למה נענש על שלא מל והשיב ואמר מפני שנתעסק במלון תחלה וכבר היה קרוב למצריים ויכול היה למול ולהביאו למצריים בלא סכנה ובשביל שנתעסק במלון תחלה והניח המילה שתהיה באחרונה בלכתו למצרים נענש וכן פי' הרב רבי אליעזר ממיץ בפי' נדרים גם בפי' מפרש אחר לא נזכר שמו. אך קשה היאך התיר לעבור על מצות עשה דמילה משום סכנת הולד והלא עדיין לא נתנה התורה דכתיב בה וחי בהם ולא שימות בהם עד שיתיר במקום סכנה ואף על פי שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה כדאיתא ביומא דנפקא לן מוישמור משמרתי אפילו ערובי תבשילין ומסתמא מסר אות' לבניו אחריו כמו שדרשו גבי וירא את העגלות שרמז לו שהיה עוסק בפרשת עגלה ערופה כשפירש הימנו הוה מצי להחמיר על עצמו לקיים גם המצות שאינן מכלל הז' מצות שנצטוו בהן בני נח אע"פ שעדיין לא נצטוו בהן אבל להתיר המילה שנצטוו עליה במקום סכנה שעדיין לא נתנה התורה להתיר במקום סכנה מי מצי להקל. ושמא יש לומר דהאי קולא קולא דאתיא לידי חומרא הוא שיותר טוב לבעל מצוה אחת במקום סכנה שיקיי' כל המצו' ממה שיקיי' מצוה אחת ויבטל כל המצות:

כו

וירף המלאך ממנו אז הבינה שעל המילה בא להרגו. לא הבנתי מאמר הרב בזה כי אם כיון לומר שבעת שהיה בולעו מראשו עד ירכיו וחוזר ובולעו מראשו ועד אותו מקום לא הבינה שבא להרגו אלא חשבה שבא להורות לו שימול בנו בלבד וכשהרף ממנו אז הבינה שבא להורגו על שלא מל אוחו איך הבינה ממה שהרף ממנו שבא להורגו דילמא לא בא אלא להורות לו שימול את בנו וכשראה שלקחה צפור' צור ותכרות את ערלת בנה מיד הרף ממנו והלך לו עוד אחר שלא הבינה שבא להרגו אלא ממה שהרף ממנו למה אמרה טרם שהרף ממנו הורג אישי אתה לי ואם כיון לומר שבע' שהיה בולעו מראשו עד ירכיו הבינ' מיד שבא להרגו אבל לא ידעה למה וכשראתה שתכף שכרתה את ערלת בנה מיד הרף ממנו אז הבינה שבעבור המילה בא להרגו למה אמר על בנה קודם שהרף ממנו הורג אישי אתה לי והלא לא הבינה שמסב' מילתו בא להרגו אלא אחר שהרף ממנו ועד שהוא עצמו כתב שמהבליעה שהיה בולעו מראשו ועד ירכיו הבינה שבשביל המילה הוא ולכן ותקח צפורה וכו':

ואנקלוס תרגום דמים על דם המילה. גם בזו אני נבוך שאם פירו' אנקלוס בחתן דמים למולות הוא על דם המילה כמו שפי' הרב את דברי ואם כן זה שאמר אתחייב חתנא קטול מהיכא מפיק לה ועוד אם הוא על דם המילה תרי זימני חתן דמים למה לי וגם לפרש"י שפי' תרויהו על דמי ההריגה תרתי למה לי לכן עכ"ל שאין פירו' אנקלוס בחתן דמים למולות על דם המילה כמו שחשב רש"י ז"ל אלא בדמי הריגה ולולא דמא דמהולתא דקאמר אינו אלא פירוש מלת למולות כלומר היה חתני חתן דמים פי' בן הריגה לולא דם המולות אבל בחתן דמים אתה לי לא הזכיר אנקלוס קטול כמו שהזכיר פה אלא דם המילה משום דדמים דהתם בדמי מילה קמיירי ולא בדמי הריגה וזהו ההפר' שבין תתן דמים אתה לי ובין חתן דמים למולות אלא שמאמרו אתיהב חתנא לנא משמע שלולי זה אתחייב חתנא קטול והדרא קושיא לדוכתא וצ"ע:

לא

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.