מורה נבוכים/ג/נא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מורה נבוכים ג נא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

זה הפרק אשר נזכרהו עתה, אינו כולל תוספת ענין על מה שכללו אותו פרקי זה המאמר, ואינו רק כדמות חתימה, עם באור עבודת משיג האמיתיות המיוחדות באלוה ית' אחר השגתו, אי זה דבר הוא – והישירו להגיע אל העבודה ההיא אשר היא התכלית אשר יגיע אליה האדם והודיעו איך תהיה ההשגחה בו בעולם הזה עד שיעתק אל 'צרור החיים'.

ואני פותח הדברים בזה הפרק במשל שאשאהו לך. ואומר: כי המלך הוא בהיכלו ואנשיו כולם – קצתם אנשי המדינה וקצתם חוץ למדינה, ואלו אשר במדינה – מהם מי שאחוריו אל בית המלך ומגמת פניו בדרך אחרת, ומהם מי שרוצה ללכת אל בית המלך ומגמתו אליו, ומבקש לבקר בהיכלו ולעמוד לפניו, אלא שעד היום לא ראה פני חומת הבית כלל; ומן הרוצים לבוא אל הבית – מהם שהגיע אליו והוא מתהלך סביבו מבקש למצוא השער, ומהם מי שנכנס בשער והוא הולך בפרוזדור, ומהם מי שהגיע עד שנכנס אל תוך הבית והוא עם המלך במקום אחד שהוא בית המלך; ולא בהגיעו אל תוך הבית יראה המלך או ידבר עמו, אבל אחר הגיעו אל תוך הבית אי אפשר לו מבלתי שישתדל השתדלות אחרת, ואז יעמוד לפני המלך ויראהו מרחוק או מקרוב, או ישמע דבר המלך או ידבר עמו.

והנני מפרש לך זה המשל אשר חדשתי לך, ואומר: אמנם אשר הם חוץ למדינה, הם כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך קבלה, כקצות התורך המשוטטים בצפון, והכושיים המשוטטים בדרום, והדומים להם מאשר אתנו באקלימים האלה. ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים ואינם אצלי במדרגת בני אדם, ומדרגתם בנמצאות – למטה ממדרגת האדם ולמעלה ממדרגת הקוף, אחר שהגיע להם תמונת האדם ותארו והכרה יותר מהכרת הקוף.

ואשר הם במדינה אלא שאחוריהם אל בית המלך – הם בעלי אמונה ועיון, אלא שעלו בידם דעות בלתי אמיתיות, אם מטעות גדולה שנפל בידם בעת עיונם, או שקבלו ממי שהטעם, והם לעולם מפני הדעות ההם כל אשר ילכו – יוסיפו רוחק מבית המלך. ואלו יותר רעים מן הראשונים הרבה, ואלו הם אשר יביא הצורך בקצת העיתים להרגם ולמחות זכר דעותם – שלא יתעו זולתם.

והרוצים לבוא אל בית המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך כלל – הם המון אנשי התורה – רצוני לומר: 'עמי הארץ העוסקים במצוות'.

והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו – הם התלמודיים אשר הם מאמינים דעות אמיתיות מצד הקבלה, ולומדים מעשי העבודות, ולא הרגילו בעיון שרשי התורה ולא חקרו כלל לאמת אמונה.

ואשר הכניסו עצמם לעיין בעקרי הדת כבר נכנסו לפרוזדור; ובני אדם שם חלוקי המדרגות בלא ספק.

אבל מי שהגיע לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת, וידע מן הענינים האלהיים אמיתת כל מה שאפשר שתודע אמיתתו, ויקרב לאמיתת מה שאי אפשר בו רק להתקרב אל אמיתתו, כבר הגיע עם המלך בתוך הבית.

ודע בני, שאתה כל עוד שתתעסק בחכמות הלימודים ובמלאכת ההגיון, אתה מכת המתהלכים סביב הבית לבקש השער – כמו שאמרו: 'ז"ל' על צד המשל, "עדין בן זומא מבחוץ". וכשתבין הענינים הטבעיים, כבר נכנסת בפרוזדור הבית, וכשתשלים הטבעיות ותבין האלהיות, כבר נכנסת עם המלך 'אל החצר הפנימית' ואתה עמו בבית אחד – וזאת היא מדרגת החכמים והם חלוקי השלמות. אבל מי שישים כל מחשבתו אחר שלמותו באלהיות והוא נוטה כולו אל האלוה ית' והוא מפנה מחשבתו מזולתו, וישים פעולות שכלו כולם בבחינת הנמצאות ללמוד מהם ראיה על האלוה ית' לדעת הנהגתו אותם על אי זה צד אפשר שתהיה – הם אשר באו אל בית המלך – וזאת היא מדרגת הנביאים. יש מהם מי שהגיע מרוב השגתו ופנותו מחשבתו מכל דבר זולתי האלוה ית' עד שנאמר בו "ויהי שם עם יי" – וישאל ויענה וידבר וידובר עמו במעמד ההוא המקודש; ומרוב שמחתו במה שהשיג "לחם לא אכל ומים לא שתה" – כי התחזק השכל עד שנתבטל כל כח עב שבגוף – רצוני לומר: מיני חוש המישוש. ויש מן הנביאים מי שיראה לבד, ויש מהם מי שיראה מקרוב, ומהם מי שיראה מרחוק – כאמרו: "מרחוק יי נראה לי". וכבר הקדמנו לדבר במדרגות הנבואה.

ונשוב אל כענין הפרק, והוא – להזהיר שישים האדם מחשבתו באלוה לבדו אחר שהגיע על ידיעתו (כמו שבארנו) וזאת היא העבודה המיוחדת במשיגי האמיתות, וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו – תוסיף עבודתם. אבל מי שיחשוב באלוה וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד או נמשך אחר אמונה שמסרה לו זולתו, הוא אצלי עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר האלוה באמת ולא חושב בו – כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכור בפיו, אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו – כמו שבארנו בדברינו על התארים. ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה – אחר הציור השכלי; והיה כאשר תשיג האלוה ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל, אחר כן תתחיל להמסר אליו ותשתדל להתקרב לו ותחזק הדיבוק אשר ביניך ובינו, והוא – השכל – אמר "אתה הראת לדעת כי יי וגו'" ואמר: "וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'" ואמר: "דעו כי יי הוא אלהים". והנה בארה ה'תורה' כי זאת העבודה האחרונה אשר העירונו עליה בזה הפרק לא תהיה אלא אחר ההשגה – אמר "לאהבה את יי אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" – והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה, ואחר ה'אהבה' תהיה העבודה ההיא, אשר כבר העירו 'ז"ל' עליה, ואמרו: "זו עבודה שבלב" והיא אצלי – שישים האדם כל מחשבתו במושכל הראשון, ולהתבודד בזה כפי היכולת. ולזה תמצא דוד ע"ה שצוה שלמה בנו והזהירו מאד בשני הענינים האלה – רצוני לומר: להסתכל בהשגתו, ולהשתדל בעבודתו אחר ההשגה – אמר "ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו וגו' אם תדרשנו – ימצא לך וגו'" – והאזהרה לעולם היא על ההשגות השכליות לא על הדמיונות – כי המחשבה בדמיונות לא תיקרא 'דעה' ואמנם תקרא 'העולה על רוחכם'. הנה התבאר כי הכונה אחר ההשגה היא – להמסר אליו, ולהשים המחשבה השכלית בחישקו תמיד – וזה ישלם על הרוב בבדידות ובהתפרדות. ומפני זה ירבה כל חסיד להפרד ולהתבודד ולא יתחבר עם אדם רק לצורך הכרחי.

הערה. הלא בארתי לך שזה השכל אשר שפע עלינו מהאלוה ית' הוא הדיבוק אשר בינינו ובינו. והרשות נתונה לך אם תרצה לחזק הדיבוק הזה – תעשה, ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסקהו – תעשה. ולא יתחזק זה הדיבוק רק בהשתמשך בו באהבת האלוה ושתהיה כונתך אליה (כמו שבארנו) וחולשתו תהיה בשומך מחשבתך בדבר זולתו. ודע שאתה – ולו היית החכם שבבני אדם באמיתת החכמה האלהית – כשתפנה מחשבתך למאכל צריך, או לעסק צריך, כבר פסקת הדיבוק ההוא אשר בינך ובין האלוה ית' ואינך עמו אז וכן הוא אינו עמך, כי היחס ההוא אשר בינך ובינו כבר נפסק בפועל בעת ההיא. ומפני זה היו מקפידים החסידים על השעות שהיו בטלים בהם מלחשוב באלוה והזהירו ממנו ואמרו: "אל תפנו אל מדעתכם"; ואמר דוד "שויתי יי לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט – הוא אומר איני מפנה מחשבתי ממנו, וכאילו הוא יד ימיני אשר לא ישכחה האדם כהרף עין לקלות תנועתה – ומפני זה לא אמוט – כלומר: לא אפול.

ודע, שמעשי העבודות האלו כולם, כקריאת ה'תורה' והתפילה, ועשות שאר ה'מצוות' אין תכלית כונתם – רק להתלמד להתעסק במצוות האלוה ית' ולהפנות מעסקי העולם, וכאילו אתה התעסקת בו ית' ובטלת מכל דבר זולתו. אבל אם תתפלל בהנעת שפתיך ופניך אל הכותל – ואתה חושב במקחך וממכרך, ותקרא ה'תורה' בלשונך – ולבך בבנין ביתך, מבלי בחינה במה שתקראהו; וכן כל אשר תעשה 'מצוה' – תעשנה באבריך – כמי שיחפור חפירה בקרקע או יחטוב עצים מן היער, מבלי בחינת ענין המעשה ההוא, לא מי שציוה לעשותו ולא מה תכלית כונתו – לא תחשוב שהגעת לתכלית. אבל תהיה אז קרוב ממי שנאמר בהם: "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם".

ומכאן אתחיל להיישירך אל תכונת ההרגל והלימוד, עד שתגיע לזאת התכלית הגדולה.

תחילת מה שתתחיל לעשות – שתפנה מחשבתך מכל דבר, כשתקרא 'קריאת שמע' ותתפלל, ולא יספיק לך מן ה'כונה' ב'קריאת שמע' – ב'פסוק ראשון' ובתפילה ב'ברכה ראשונה'. וכשתרגיל על זה ויתחזק בידך שנים רבות, תתחיל אחר כך כל אשר תקרא ב'תורה' ותשמענה שתשים כל לבבך וכל נפשך להבין מה שתשמע או שתקרא. וכשיתחזק זה בידך גם כן זמן אחד תרגיל עצמך להיות מחשבתך לעולם פנויה בכל מה שתקראהו משאר דברי הנביאים עד ה'ברכות' כולם, תכון בהם מה שתהגה בו ולבחון ענינו. וכשיזדככו לך אלו העבודות ותהיה מחשבתך בהם בעת שתעשם, נקיה מן המחשבה בדבר מעניני העולם, הזהר אחר כן מהטריד מחשבתך בצרכיך או במותרי מאכלך. וסוף דבר, תשים מחשבתך ב'מילי דעלמא': בעת אכלך, או בעת שתיתך, או בעת היותך במרחץ, או בעת ספרך עם אשתך ועם בניך הקטנים, או בעת ספרך עם המון בני אדם – אלו זמנים רבים ורחבים המצאתים לך, לחשוב בהם בכל מה שתצטרך אליו מעניני הממון והנהגת הבית ותקנת הגוף. ואמנם, בעת מעשה העבודות התוריות לא תטריד מחשבתך אלא במה שאתה עושה – כמו שבארנו.

אבל בעת שתהיה לבדך מבלתי אחר, ובעת הקיצך על מטתך, הזהר מאד מלשום מחשבתך בעיתים הנכבדים ההם בדבר אחר אלא בעבודה ההיא השכלית, והיא – להתקרב אל האלוה ולעמוד לפניו על הדרך האמיתית אשר הודעתיך, לא על דרך ההפעלויות הדמיוניות. זאת התכלית אצלי אפשר להגיע אליה מי שיכין עצמו לה מאנשי החכמה בזה הדרך מן ההרגל.

אבל בהגיע איש מבני אדם מהשגת האמתיות ושמחתו במה שהשיג, לענין שיהיה בו מספר עם בני אדם ומתעסק בצרכי גופו – ושכלו כולו בעת ההיא יהיה עם האלוה ית' והוא לפניו תמיד בלבו – ואף על פי שגופו עם בני אדם, על הדרך שנאמר במשלים השיריים אשר נשאו לאלו הענינים: "אני ישנה ולבי ער – קול דודי דופק וגו'" – זאת המדרגה איני אומר שהיא מדרגת כל הנביאים, רק אומר שהיא מדרגת 'משה רבנו' ע"ה הנאמר עליו "ונגש משה לבדו אל יי והם לא יגשו" ונאמר בו "ויהי שם עם יי" ונאמר לו "ואתה פה עמוד עמדי" – כמו שבארנו מעניני אלו ה'פסוקים'. וזאת גם כן מדרגת ה'אבות' אשר הגיעה קרבתם אל האלוה ית' עד שנודע שמו בהם לעולם: "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב... זה שמי לעולם". והגיע מהתאחד דעותם בהשגתו – שכרת עם כל אחד מהם 'ברית' קיימת: "וזכרתי את בריתי יעקב וגו'". כי אלו הארבעה – רצוני לומר: ה'אבות' ו'משה רבנו' – התבאר בהם מן ההתאחדות באלוה – רצוני לומר: השגתו ואהבתו, מה שהעיד עליו הכתוב, וכן השגחת האלוה בהם ובזרעם אחריהם גדולה – והיו עם זה מתעסקים בהנהגת בני אדם והרבות ממון ומשתדלים במקנה ובכבוד; והוא אצלי ראיה שהם כשהיו עושים המעשים ההם, לא היו עושים אותם רק באבריהם לבד, וליבותם ודעותם לא יסורו מלפני האלוה. ויראה לי כי אשר חיב היות אלו הארבעה עומדים על תכלית זה השלמות אצל האלוה והשגחתו עליהם מתמדת ואפילו בעת התעסקם להרבות הממון – רצוני לומר: בעת המרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית – היהמפני שתכלית כונתם היתה בכל המעשים ההם – להתקרב אל האלוה קרבה גדולה. כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם – להמציא אומה שתדע האלוה ותעבדהו: "כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'" – הנה התבאר לך כי כונת כל השתדלותם היתה לפרסם 'יחוד השם' 'בעולם' ולהיישיר בני אדם לאהבתו. ומפני זה זכו לזאת המדרגה – כי העסקים ההם היו עבודה גדולה גמורה. ואין זאת מדרגה שיחשוב כיוצא בי להישיר להגיע אליה. אבל המדרגה ההיא אשר קדם זכרה לפני זאת, אפשר להשתדל להגיע אליה בהרגל ההוא אשר זכרנוהו. ואל האלוה נשא תחינה ותפילה להסיר ולהרחיק המונעים המבדילים בינינו ובינו, ואף על פי שרוב המונעים ההם הם מאיתנו – כמו שבארנו בפרקי זה המאמר – "עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם".

והנה נגלה אלי עיון נפלא מאד יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלהיות. והוא – שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה, כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו. והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהאלוה תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהאלוה קצת עתים – תהיה ההשגחה בו בעת חשבו באלוה לבד, ותסור ההשגחה ממנו בעת עסקו; ולא תסור ממנו אז כסורה ממי שלא ישכיל כלל, אבל תמעט ההשגחה ההיא, אחר שאין לאיש ההוא השלם בהשגתו בעת עסקו שכל בפועל. ואמנם, הוא אז משיג בכח קרוב, והוא דומה בעת ההיא לסופר המהיר בשעה שאינו כותב. ויהיה מי שלא השכיל האלוה כל עיקר כמי שהוא בחושך ולא ראה אור כלל – כמו שבארנו באמרו: "ורשעים בחושך ידמו; ואשר השיג וכונתו כולה על מושכלו – כמו שהוא באור השמש הבהיר; ואשר השיג הוא מתעסק – דומה בעת עסקו למי שהוא ביום המעונן, שלא תאיר בו השמש מפני העב המבדיל בינה ובינו.

ומפני זה יראה לי כי כל מי שתמצאהו רעה מרעות העולם מן הנביאים או מן החסידים השלמים, לא מצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא – ולפי אורך השכחה ההיא או פחיתות הענין אשר התעסק בו, יהיה עוצם הרעה. ואחר שהענין כן כבר סר הספק הגדול אשר הביא הפילוסופים לשלול השגחת האלוה מכל איש ואיש מבני אדם, ולהשוות ביניהם ובין אישי מיני שאר בעלי חיים והיתה ראיתם על זה – מצוא החסידים והטובים רעות גדולות. והתבאר הסוד בזה ואפילו לפי דעתם. ותהיה השגחת האלוה ית' מתמדת במי שהגיע לו השפע ההוא המזומן לכל מי שישתדל להגיע אליו ועם הפנות מחשבת האדם והשיגו האלוה ית' בדרכים האמתיים ושמחתו במה שהשיג – אי אפשר שיקרה אז לאיש ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עם האלוה והאלוה עמו. אבל בהסיר מחשבתו מהאלוה אשר הוא אז נבדל מהאלוה והאלוה נבדל ממנו, והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו, כי הענין המביא ההשגחה ולהמלט מים המקרה, הוא השפע ההוא השכלי. וכבר נבדל קצת העתים מן החסיד ההוא הטוב, או לא הגיע כלל לחסר ההוא הרע – ולזה אירע לשניהם מה שאירע.

והנה התאמתה אצלי זאת האמונה גם כן מדברי ה'תורה' – אמר ית': "והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה". ומבואר הוא ש'הסתרת הפנים' הזאת אנחנו סיבתה, ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו – והוא אמרו: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה" – ואין ספק, כי דין היחיד כדין הציבור. הנה התבאר לך כי הסיבה בהיות איש מבני אדם מופקר למקרה ויהיה מזומן לאכל כבהמות, הוא היותו נבדל מהאלוה; אבל מי ש'אלהיו בקרבו' לא יגע בו רע כל עיקר – אמר ית': "אל תירא כי אתך אני ואל תשתע כי אני אלהיך וגו'" ואמר: "כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך וגו'" [ופרושו 'כי תעבור במים ואני אתך – הנהרות לא ישטפוך']. כי כל מי שהכין עצמו עד ששפע עליו השכל ההוא תדבק בו ההשגחה וימנעו ממנו הרעות כולם – אמר "יי לי – לא אירא מה יעשה לי אדם" ואמר: "הסכן נא עמו ושלם" – יאמר פנה אליו ותשלם מכל רע.

התבונן ב'שיר של פגעים' – ותראה שהוא מספר ההשגחה ההיא הגדולה, והמחסה והשמירה מכל הרעות הגופניות, הכוללות והמיוחדות באיש אחד זולתי שאר בני אדם, לא מה שהוא נמשך מהם אחר טבע המציאות, ולא מה שהוא מהם מצער בני אדם – אמר "כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות; באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה – צינה וסוחרה אמיתו; לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם, מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים". והגיע לסיפור השמירה מצער בני אדם, שאמר שאתה אילו יקרה שתעבור במלחמת חרב פושטת – ואתה על דרכך עד שיהרגו אלף הרוגים משמאלך ועשרת אלפים מימינך, לא יגע בך רע בשום פנים, אלא שתראה ותביט משפט האלוה ושילומתו לרשעים ההם שנהרגו – ואתה בשלום – והוא אמרו: "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך – אליך לא יגש; רק בעיניך תביט ושילמת רשעים תראה" – וסמך לו מה שסמך מן ההגנה והמחסה. ואחר כן נתן טעם לזאת השמירה הגדולה, ואמר כי הסיבה בזאת השמירה הגדולה באיש הזה: "כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי" וכבר בארנו בפרקים הקודמים שענין 'ידיעת השם' הוא השגתו – וכאילו אמר זאת השמירה באיש הזה היא בעבור שידעני וחשק בי אחר כן. וכבר ידעת ההפרש שבין 'אוהב' ו'חושק' כי הפלגת האהבה עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר אלא באהוב ההוא – היא החשק.

וכבר בארו הפילוסופים – כי הכוחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו רוב מעלות המדות וכל שכן זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחשקו ית'. כי מן השקר שתעלה ביד האדם עם רתיחת הליחות הגופניות – כי כל אשר יחלשו כוחות הגוף ותכבה אש התאוות – יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו וישמח במה שהשיג – עד שכשיבוא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג, עד שתפרד הנפש מן הגוף אז בעת ההנאה ההיא.

ועל זה הענין רמזו ה'חכמים' במות משה אהרן ומרים, ש'שלשתם מתו בנשיקה' – ואמרו שאמרו: "וימת שם משה עבד יי בארץ מואב על פי יי" – "מלמד שמת בנשיקה"; וכן נאמר באהרן "על פי יי וימת שם"; וכן אמרו במרים "אף היא בנשיקה מתה" – אבל לא זכר בה 'על פי יי' להיותה אשה ואין טוב לזכור זה המשל בה; – הכונה בשלשתם שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק. ונמשכו ה'חכמים ז"ל' בזה המאמר על דרך מליצת השיר המפורסמת, שתקרא שם ההשגה המגעת עם חיזוק חשק האלוה ית' 'נשיקה' – כאמרו: "ישקני מנשיקות פיהו וגו'". וזה המין מן המיתה אשר הוא ההמלט מן המות על דרך האמת, לא זכרו ה'חכמים ז"ל' שהגיע רק למשה ואהרן ומרים; אבל שאר הנביאים והחסידים הם למטה מזה, אך כולם תחזק השגת שכלם עם המות – כמו שנאמר: "והלך לפניך צדקך כבוד יי יאספך"; וישאר השכל ההוא אחר כן לנצח על ענין אחד, כי כבר הוסר המונע אשר היה מבדיל בינו ובין מושכלו בקצת העיתים, ויעמוד בהנאה הגדולה ההיא, אשר אינה ממין הנאות הגוף – כמו שבארנו בחיבורינו וביאר זולתנו לפנינו.

ושים לבך להבין זה הפרק, והשתדל בכל יכלתך, להרבות העיתים ההם אשר אתה בהם עם האלוה או שאתה משתדל להגיע אליו, ולמעט העיתים ההם אשר אתה בהם עם זולתו ובלתי משתדל להתקרב אליו. ובזאת ההישרה די לפי כונת זה המאמר.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף