מהר"ם חריף/בבא קמא/ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מהר"ם חריף בבא קמא ה

סימן ה בהא דנקטה המשנה החמור תחלה

א

[א]

קושיא על תוס' שנקטו הפי' לפי מ"ד תנא שור לקרנו ולא כמסקנת הש"ס דתנא שור לרגלו
בתוס' ד"ה לא הרי שור כהרי מבעה, פירוש אין קולתו של שור כקולתו של מבעה, כדמפרש לקמן בגמ' למ"ד תני שור לקרנו ומבעה לשינו, משום דשור כוונתו להזיק וכו', ולפיכך אי כתב רחמנא שור לא אתי מבעה מיני', שהוא קל מיניה. ואין פירושו כשאר מקומות שבתלמוד כו', ושינה כאן התלמוד פירושו מבשאר מקומות, משום דהזכיר החמור תחילה, דקאמר ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים, עכ"ל.

ויש לתמוה למה מקשי תוס' דוקא למ"ד תני שור 'לקרנו', - לפרש דאין קולתו של שור וכו', ושינה כאן התלמוד וכו', - ו[הא] האי מאן דאמר דתני שור 'לקרנו', לא קאי במסקנא, כדמשני (ד' ע"א) אלא אמר רבא תני שור 'לרגלו' וכו'. וא"כ טפי הוי לי' לתוס' למינקט ולפרש [דבריהם], - דלא הרי דהכא אינו כשאר מקומות שבתלמוד, - לפי מאן דאמר שור 'לרגלו', כדקאי במסקנא. דהא להאי מאן דאמר נמי, הכי קאמר, לא הרי קולתו של שור, דהיינו רגל, כקולתו של מבעה, כדמסיק לקמן (שם).

הכרח הגמ' לפרש במתני' דנקט החמור תחלה, דכן מוכח מהסיפא, דאמר ולא זו"ז
ולפי מה שכתבתי לעיל יתיישב היטב. דהא בלאו הכי קשה על הגמ' דלקמן (שם) גופי', דקא מפרש דהכי קאמר, לא הרי הקרן דכוונתו להזיק כהרי השן שאין כוונתו להזיק, ולפי פירוש זה הוצרכנו לומר [כמ"ש תוס'], דשינה התנא כאן הלשון מכל המקומות. וטפי הו"ל לגמ' לפרש - למאן דאמר שור לקרנו, - דהכי פירושא דמתניתין, לא הרי קרן כהרי שן, אין חומרתו [דקרן חמור כל כך] כחומרתו של שן, ואי הוי כתיב [רחמנא] שן, לא אתיא קרן מיני', כמו בכל המקומות שבתלמוד. וכן אידך לא הרי [שבמשנה]. ומנא לי' להש"ס, לפרש דברי התנא כנגד הסוגיא שבכל התלמוד, וק"ל.

ופשוט הוא דתוס' בעצמם באים לתרץ קושיא זו, במה שסיימו בדבריהם, וכתבו, 'ושינה כאן התלמוד כו', משום דהזכיר החמור תחילה בלא זה וזה שיש בהן רוח חיים', וכוונת דבריהם, ד[משום לא הרי דסיפא] הוכרח הש"ס לקמן לפרש הכי גם הרישא, דקתני, לא הרי שור וכו', - למ"ד תני שור לקרנו, - דהזכיר החמור תחילה, כמו [דמוכח] בסיפא, דפתח גם כן בחמור תחילה, דקאמר 'ולא זה וזה, - שור ומבעה, - שיש בהן רוח חיים', ונקיט [המשנה] גם כן [הסיפא] שלא כבשאר מקומות בתלמוד. ומשום הכי מפרש הגמ' [גם] הרישא דומיא דסיפא, דשינה מכל המקומות שבתלמוד.

י"ל סברא אחרת בלא הרי דסיפא, הא דנקיט החמור תחילה, כדי לומר אח"כ בקיצור ולא זו"ז
ומיהו עדיין יש לפקפק על זה. דדלמא [לעולם] כמו שכתבתי, דברישא לא שינה מכל מקומות שבתלמוד, [ונקיט הקל תחלה], והכי קאמר, לא הרי שור כהרי המבעה, אין חומרתו של שור כחומרתו של מבעה כמו שכתבתי. והא דבסיפא משנה ונקיט החמור תחילה, ולא קאמר הקל תחילה, לא הרי אש שאין בו רוח חיים, לפי דאם כן הוי צריך להאריך ולמיפרט, כהרי 'שור' ו'מבעה' שיש בו רוח חיים. ולכך שינה כאן הלשון וקאמר החמור תחילה, ולא 'זה' וזה' [שור ומבעה] שיש בהן רוח חיים, דמוסב אבבא דלעיל [מיניה] דנקט [ואיירי בהו ב]שור ומבעה, ולא צריך למיפרטי'. אבל ברישא [דאיירי בלא הרי למילף חד מחד], דלא שייך זה [הסברא], מנא לי' להגמ' לפרש לא הרי, נגד כל המקומות שבתלמוד.

אך הך קושיא לא שייכא אלא למ"ד שור לרגלו ומבעה לשינו, דשפיר אפשר לומר כמו שכתבתי, - [היינו] דדלמא לא הרי דרישא, הוא כמו בכל מקומות, ורק בסיפא שינה ונקט תחילה החמור. - [והטעם], משום דבסיפא [בלא"ה] לא מצי למיתני תרי לא הרי, ולומר [ג"כ לאידך גיסא] 'ולא הרי אש כהרי שן ורגל', דהא באש ליכא שום חומרא, דהא כח אחר מעורב בו דאיכא באש, קולא הוא ולא חומרא. וכיון דלא מצי למיתני [בסיפא], אלא חדא לא הרי, לכך שינה [שפיר] ונקט החמור תחילה בלא זה וזה, כדי שלא להאריך ולמיפרט שור ומבעה, כמו שכתבתי .

אבל למ"ד שור לקרנו ומבעה לשינו, כבר כתבתי דמצי למיתני באמת בסיפא תרי לא הרי, דהיינו גם [לאידך גיסא], 'ולא הרי אש כהרי קרן ושן', דאיכא חומרא באש [לגבי קרן ושן] דמועדת מתחילתה, וגם אוכלת דבר שאין ראוי לה. משא"כ קרן שאינה מועדת מתחילתה, ומשא"כ שן דאינה מועדת אלא לדבר הראוי לה.

אלא דכבר כתבתי (שם), טעמא דמילתא] הא ד[באמת] לא תני נמי אידך [גיסא] דלא הרי בסיפא, [שהוא] כדי לאורויי דעונשין ממון מן הדין, מד[תני בסיפא חדא גיסא דלא הרי, ואעפ"כ] לא תני נמי ברישא עכ"פ חדא [מילתא], 'לא הרי שור כהרי בור', כסדר דכתב בתורה וכסדר דפתח [התנא], כמו שכתבתי לעיל (שם) באריכות.

וא"כ לפ"ז שפיר מוכח השתא למ"ד שור לקרנו, דשינה התנא דהכא מלשון שבכל מקומות בש"ס, למיתני בכל לא הרי דמתניתין, [היינו] בין ברישא ובין בסיפא. דעכשיו אין לומר [כנ"ל], דבסיפא משום הכי הוכרח התנא לשנות [ולמינקט החמור תחלה], (משום) {כדי} דלא לינקט לישנא אריכתא, ולמיפרט שור ומבעה. דזה ליתא, דכיון דמצי למיעבד גם אידך לא הרי, היינו דלכתוב אש, ותיתי שור ומבעה מיני', ולמימר דאי כתיב אש הו"א בהא חייב דחמור, דמועדת לאכול אף דבר שאינו ראוי לה. משא"כ בשור ומבעה. ולכך [כלומר, להאי לא הרי}, לא הוצרך {לא הוי צריך} לשנות, והו"ל לומר הכי, ולא זה וזה [היינו קרן ושן, שהם קלים יותר], שאינם מועדים לדבר שאינו ראוי להם, כהרי האש וכו', וגם לא הוי צריך למיפרטי' [דיכול שפיר לומר ולא זה וזה, דבהו איירי לעיל מינה]. ואידך לא הרי, [היינו הך] דתנא [השתא במתניתין], באמת לא הו"ל למיתני [כלל], אלא לשייריה, ולאורויי ג"כ בהא דשייריה, דעונשין ממון מן הדין, [כנ"ל]. וא"כ אי הוי תני הכי בסיפא, לא הוי צריך לשנות מכל המקומות שבש"ס בין בבבא דרישא בין בסיפא.

אלא על כרחך מוכח, מדתני הך לא הרי, ושייר לאידך, [ולא איפכא], ש"מ דס"ל להתנא הכא דוקא למינקט החמור תחילה, ולשנות הלשון מכל המקומות שבש"ס. וא"כ בין בבבא דרישא ובין בבבא דסיפא צריך למיתני החמור תחילה.

וא"כ משום כך לא תני בסיפא אלא האי לא הרי, [לא] זה וזה שיש בו רוח חיים וכו', ונקט החמור תחילה. דאי הוי תני בסיפא, [היינו] באידך לא הרי [שבמשנה], ולא זה וזה [שהם קלים] שאין מועדין לאכול דבר שאינו ראוי להם, כהרי אש וכו', א"כ הי' צריך למינקט הקל תחילה, ולא הי' משנה מכל המקומות. ומשום כך שייריה לאידך לא הרי, '[ולא] זה וזה כהרי אש שמועדת מתחילתה ואוכלת אף דבר שאינו וכו'. [ועיקר הטעם להא דשייריה, כנ"ל דהוא כדי] לאורויי דעונשין ממון מן הדין, כנ"ל.

וא"כ צדקו דברי תוס', שהוכיחו האי מילתא דשינה התנא כאן הלשון מכל המקומות, דוקא לפי מאן דאמר שור לקרנו. דלהך מאן דאמר דתני שור לרגלו ומבעה לשינו, לא מוכח מידי דשינה כאן התנא מכל המקומות שבש"ס. דהא שפיר יש לפרש לא הרי דרישא, כמו בכל מקום, כמו שכתבתי, לא הרי שור כהרי המבעה, [פירוש], דלא מצי למילף שור ממבעה. וכן אידך לא הרי. והא דבסיפא שינה ונקט החמור תחילה, היינו כדי שלא להאריך בלשון ולמיפרט, שור, ומבעה. כמו שכתבתי דלהך מאן דאמר לא מצי למיעבד אלא חד לא הרי. אבל אידך לא הרי, דהיינו [לומר איפכא] דלא מצית למילף שור ומבעה מאש, ליתא [כלל], - דהא להך מאן דאמר שור הוא רגל, ליכא חומרא באש מה שאין ברגל, דרגל ג"כ מועד מתחילתו, וגם מועד אף דבר שאינו ראוי לו. - ומשום דלא מצי למיעבד אלא הך [גיסא ד]לא הרי, [היינו], דלא מצית למילף אש משור ומבעה, שינה ונקט החמור תחילה, בלא זה וזה, כדי לקצר, כנ"ל.

אבל למ"ד שור לקרנו מוכח שפיר, דלדידי' [כיון] דהוי מצי למיעבד [נמי] אידך צריכותא, ולמיתני הקל תחילה, [כמו בכל מקום], וג"כ לא הי' צריך [עי"ז] למיפרט שור ומבעה, ו[אילו] הך צריכותא דתנא [לפנינו, זה] לא הוי לי' למיעבד, כדי לאורויי דעונשין מן הדין. ומדלא תני כן, מוכח שפיר דלכך תני הכי, דרצה לשנות מבכל המקומות שבש"ס, ולכן גם ברישא מפרשינן כן דנקט החמור תחילה, וק"ל.

ואין להקשות, דאכתי אפילו להך מ"ד דתנא שור לרגלו, נמי מוכח דשינה כאן התנא הלשון מבכל המקומות, מסיפא, [והיינו], דסיפא דתני 'ולא זה וזה [דחמירי] שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור' וכו', שם ודאי הוי מצי למימר נמי [אידך גיסא], ולא הרי בור [דחמיר] שתחילת עשייתו לנזק כהרי אלו וכו'. ולא שייכא כאן לתרץ דמשום לשון קצרה נקט החמור תחילה . ועל כרחך מוכח דשינה התנא כאן מכל המקומות שבתלמוד.

אבל גם זה לא קשיא, ד[יש לתרץ] כמו שתירץ תוס' (ד"ה ולא זה וזה), [הטעם] דלא תני גבי בור, אידך לא הרי, משום דכבר הופסק באש. כמו כן יש לתרץ [בלא הרי דסיפא], דלא נקט בבור אידך לא הרי, [משום דנקט בבור] כגוונא דנקט באש, וק"ל.

ב

[ב]

אלא דעדיין מעיקרא דדינא פירכא, למה באמת שינה התנא כאן הסוגיא נגד כל המקומות.

תירוץ הרשב"א על קושיות התוס' דנקט התנא הני דשכיחי תחלה
ונראה ליישב גם זה, ואבאר תחילה דברי תוס' שלפניו, ד"ה השור והבור, פירש בקונטרס כסדר שנכתבו בפרשה סדרן במשנה. ואע"ג דלמ"ד תנא שור לרגלו לא הוי כסדר הפרשה, דרגל נפקא לן מושילח את בעירה דכתיב בקרא בתר בור, מ"מ שם שור כתיב קודם בפרשה דהיינו נגיחה דקרן [כי יגח]. ולמ"ד מבעה זה אדם כו'. ור"ת פירש דשם אדם כתיב בפרשה קודם, דכתיב כי יגנוב איש כו', עכ"ל.

ובחידושי רשב"א הקשה כמה קושיות על תירוץ ראשון של תוס', ועל פירוש ר"ת. ומפרש פירוש אחר - לתרץ קושית תוס' למה סידרן התנא השור והבור וכו', ולא סידרן כסדר דנקט בתר הכי [בהמשך המשנה], לא הרי שור כהרי מבעה וכו'. והו"ל למיתני ג"כ ברישא, שור ומבעה אש ובור, בהדי הדדי, [כסדר לא הרי דסיפא]. - ומתרץ, משום דשור, למ"ד תני שור לרגלו, ובור, דומין זה לזה, דהזיקן מצוי טפי ממבעה והבער, ומשום כך שנאן בהדדי, כדי לאשמועינן האי מילתא דבור ורגל הזיקן מצוי טפי מאינך.

וא"כ לפ"ז לא קשה כלל למ"ד שור לרגלו, למה לא תנא בור קודם שור, [דהו"ל למיתני כסדר שהם בפרשה], דהא [רגל] מושילח נפקא, דכתיב בתר בור. דס"ל לרשב"א דהתנא לא תנא להו [כלל] כסדר שנכתבו בפרשה.

ולא קשה לפ"ז ג"כ קושית תוס' למ"ד מבעה זה אדם, למה לא תנא מבעה בתר הבערה, [אע"ג] דמכה בהמה ישלמנה בתר הבערה כתיב. כיון דהתנא לא שנאן כסדר שנכתבו בפרשה, ע"ש בחידושי הרשב"א.

תוס' מיאנו בתי' הרשב"א, דלפירושם מובן ההוכחה שנקט החמור תחלה, לפי סדר המקראות
ולכאורה קשה על תוס', מי הכריחם לפרש דהתנא סידרן כסדר הפרשה, ולהקשות הני שתי קושיות, הא שפיר יש לפרש טפי דלא שנאן כסדר הפרשה, אלא סידר התנא שור ובור בהדי הדדי, משום דהזיקן מצוי טפי משאר נזיקין, כמו שמפרש הרשב"א.

ולפי [מה] שכתבתי אתי שפיר, דהי' קשה לתוס', למ"ד שור לרגלו, הא דקא מסיק רבא בגמ' (ד' ע"א), - בתר דמקשה הש"ס 'ורגל מאי, שייריה', בתמיה, ומשני, 'אלא אמר רבא - תני שור לרגלו ומבעה לשינו, והכי קאמר, לא הרי הרגל שהזיקו מצוי כהרי' וכו'. ומפרש ה'לא הרי' [באופן] דנקט החמור תחילה, ולא כמו בכל המקומות שבש"ס.

ו[היה] קשה לתוס', מנא לי' לרבא לפרש הכי, דלמא הפירוש [בלא הרי שבמשנה] הוא כמו בכל המקומות, ונקט הקל תחילה. וליכא למימר דמוכח [כן], דשינה התנא מבכל המקומות, מסיפא, דתני לא זה וזה שיש בהן רוח חיים, ונקט החמור תחילה. דדלמא בסיפא משום הכי שינה התנא, כדי לנקוט לשון קצר, אבל ברישא לא שינה [כלל], כמו שכתבתי (באות א').

וליכא למימר [נמי], דמוכח מדלא נקט התנא בסיפא, אידך 'לא הרי', היינו דליתני ולא זה וזה שאין מועדין מתחילתן, ו[אין מועדין] לדבר שאינו ראוי להם, כהרי האש וכו', כמו שכתבתי. [זה אינו], דלמ"ד שור לרגלו ליכא שום פירכא ארגל מאש, כמו שכתבתי. וא"כ דלא מצי למיתני אלא הך לא הרי, לכך שינה ונקט החמור תחילה, כדי לקצר בלישנא. אבל {משא"כ} בבבא דרישא, הקושיא במקומה עומדת, מנא ליה לרבא לפרש על דרך זה דשינה [משאר מקומות, ונקט החמור תחילה], וק"ל.

ועל כרחך אין לתרץ קושיא זו, אלא אי אמרינן [כמו שכתבו תוס'], דהתנא סידרן במשנה כסדר הכתוב בתורה. וכיון דרבא מפרש דתנא שור לרגלו ומבעה לשינו, ונפקא לן רגל מן ושילח, ושן מן וביער, א"כ רגל כתיב בתורה קודם שן. ועל כרחך בלאו הכי מוכח מהתנא גופי', אפילו בבבא דרישא, דתני לא הרי שור, היינו לרגלו, כהרי שן כו', דנקיט החמור תחילה. ד[פירושו] היינו, דקאמר דלכתוב רחמנא רגל ולא בעי שן, ועלה קאמר, לא הרי רגל דחמור משן, [ואילו כתב רגל לא הוי נפיק לן שן מיניה].

דליכא למימר דנקיט הקל תחילה, והכי קאמר, לא הרי הרגל כהרי השן, [היינו] דקשיא ליה לתנא דלכתוב שן ולא בעי רגל. דבודאי אין זו סוגיית הש"ס היכי דכתיבי תרי קראי, לידחי קרא המוקדם מפני המאוחר. דהאיך שייך להקשות דלא לכתוב רגל, דאתיא מן ושילח דכתיב קודם, ולכתוב וביער דהיינו מבעה המאוחר. ד[דרך] הסוגיא שבכל הש"ס הוא, היכי דכתיבי [תרי קראי], וחד יתירא, להקשות שלא לכתוב קרא השני וללמוד מהראשון. ובתר דמשני על זה, דקרא השני צריך למיכתב, בתר הכי קא מקשה [לאידך גיסא], ולכתוב רק קרא השני, ולא הראשון.

וא"כ על כרחך מוכרחין לפרש דהכי קא מקשה, לא הרי שור כהרי מבעה, דהיינו, כיון דכתיב שור לא בעי קרא השני דמבעה, דלילף משור, וכיון {ולאחר} דקאמר כהרי המבעה, דהיינו דאיצטריך למיכתב מבעה, מקשה גם [איפכא], דלכתוב רק קרא השני, דהיינו מבעה, ותיתי רגל מיני', ועליה קאמר ג"כ לא הרי. וא"כ מוכח לפ"ז בבבא דרישא גופיה, דשינה התנא מבכל המקומות, וק"ל.

רק כל זה יוצדק דוקא לשיטת תוס', דכתבו דהתנא סידרן כסדר הפרשה, דכתיב רגל קודם שן. אבל לסברת רשב"א, דלא דק התנא למיתני כסדר הכתובין בתורה, אלא דסמך שור זו רגל לבור, משום דשניהם הזיקן מצוי. עדיין לא מוכח כלל למ"ד שור לרגלו, דשינה התנא הלשון מבכל המקומות שבש"ס, כמו שכתבתי באריכות.

ג

[ג]

תירוץ על הקושיא, כיון דשן ורגל ילפינן תרוייהו מושילח, ואיצטריך וביער לאזלא ממילא, מאי עביד התנא צריכותא לשן ורגל
ואבאר תחילה הגמ' דלקמן (ב' ע"ב), תניא, ושילח זו הרגל, וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור, וביער זו השן, וכן הוא אומר כאשר יבער הגלל עד תומו וכו'. והקשה הש"ס לבסוף (ג' ע"א) מכדי, ושילח, משמע רגל ומשמע שן, משמע רגל דכתיב משלחי וכו', ומשמע שן דכתיב ושן בהמות אשלח בם, ולכתוב ושילח ולא בעי וביער, ומשני, הו"א או הא או הא, ופריך, מכדי שקולין הן ויבואו שניהם, דהי מינייהו מפקת, ומשני, דאיצטריך למיכתב וביער, דהו"א הני מילי היכי דשלח שלוחי, אבל אזלא ממילא לא, קמ"ל וביער, אפילו אזלא ממילא.

והנה לכאורה לפ"ז קשה, דבאמת רגל ושן מחד קרא דושילח נפקא, ולמ"ד תני שור לרגלו ומבעה לשינו, היאך קאמר [התנא] לא הרי שור כהרי מבעה, [היינו] דקשה לי' דלכתוב קרא דשור, ולא בעי מבעה, הא באמת מבעה דהוא שן, מקרא דשור נפקא, והא דכתיב עוד קרא על שן, דהיינו ושילח, איצטריך [רק] להיכא דאזלא ממילא. וכן קשה על האידך לא הרי, [לא הרי] מבעה וכו', דהיינו דלא לכתוב תרי קראי גם ארגל, דהא באמת מחד קרא אתיא תרוייהו, [וכנ"ל].

ועל כרחך צריך לומר דהכי קא קשיא ליה, למה כתבה התורה על רגל ושן לשון ושילח, כי היכי דנשמע תרוייהו דהוא לשון שליחות, ומשום {ומכיון} דהו"א מן ושילח דבעי שלוחי, משום הכי איצטריך וביער על אזלא ממילא. לא לכתוב רחמנא קרא [זה דושילח], דמשמע רגל ושן, רק לכתוב קרא אחרינא דכתיב ביה רגל בהדיא, דלא משמע [דחייב] דוקא בשלח שלוחי, ותיתי שן מיני', ולא איצטריך קרא דוביער.

והכי הו"ל למיכתב, כי יבער איש שדה או כרם - ופירש רש"י בחומש (שמות כ"ב ד') ש[יבער] הוא לשון בהמה כמו נחנו ובעירנו וגו', ע"ש - וידרוס, או ידרוך בשדה אחר, מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. ועל זה קאמר התנא, לא הרי שור, דהיינו רגל כהרי שן, כדמפרש רבא דאי כתיב רגל הו"א משום דהזיקו מצוי וכו', ואיצטריך למיכתב נמי וביער על שן, וכיון דשן אפילו אזלא ממילא משמע, אמרינן רגל דומיא דשן, כמו שפירש"י לקמן (ג' ע"א ד"ה קמ"ל).

וכן מוכרחין אנו לפרש האידך לא הרי, [לא הרי] המבעה כהרי שור, דהכי קא קשיא לי', דלכתוב רחמנא בפירוש שן, במקום דכתב וביער, ולא איצטריך למיכתב ושילח ארגל, ותיתי רגל משן, ועלה קאמר שן יש הנאה להזיקו וכו', ולא אתיא מיניה רגל דאין הנאה להזיקו, וקיל מיניה, וק"ל.

אמנם לפי זה עדיין הקושיא במקומה עומדת, דמנא ליה לרבא לפרש ה'לא הרי', שלא כמו [דרך] הסוגיא דבכל מקום, ונקט החמור תחילה, דלמא באמת ס"ל לתנא דמתניתין, דהכי קאמר לא הרי הראשון, [לא הרי השור כהרי המבעה, היינו] דקשיא לי' דלא לכתוב רק מבעה, דהיינו שן, בפירוש בתורה, ולא לכתוב וביער, ולא איצטריך נמי למיכתב ושילח על רגל, דתיתי רגל משן, וע"ז קאמר התנא, לא הרי וכו', [היינו] דלא מצית למילף רגל משן, דלא ראי הרגל שאין הנאה להזיקה כו', וא"כ פתח בהקל תחילה, כמו בכל המקומות שבש"ס.

ואי משום דרגל כתיב בתורה קודם שן, דהיינו ושילח, ואין מן הדרך להקשות על קרא הראשון, דלא ליכתבי' [לקרא הראשון] ולכתוב קרא השני [כנ"ל]. זה ליתא, דהא שן ורגל אתיא מחד קרא דושילח, דהי מינייהו מפקת, ולא שייך בתרוייהו לשון קדימה ואיחור, וק"ל.

הטעם דהקדים כאן החמור תחלה משום דאזיל לפי סדר המקראות, ובא לומר דאי כתבה תורה רק הראשון, לא הוי ילפינן אינך מיניה, דחמיר
אלא יש לומר דכיון דעל כרחך מוכח, למ"ד דתני שור לקרנו, דשינה התנא הכא הלשון מכל המקומות שבש"ס, בין בבבא דרישא ובין בבא דסיפא כמו שכתבתי לעיל באריכות. וקשה על התנא הכל, למה באמת שינה התנא הכא הלשון מבכל המקומות [כנ"ל].

וצריך לומר דודאי למ"ד שור לקרנו, וקרן כתיב תחילה בתורה, דכתיב כי יגח והדר כתיב ושילח וביער. וא"כ כי משני לקמן (ג' ע"ב), אדשמואל, תנא שור לקרנו ומבעה לשינו, והכי קאמר, לא הרי קרן וכו', על כרחך בודאי הקושיא מבחוץ היא, דלכתוב קרן ותיתי שן מיני'. דאיפכא ליכא למימר, דהקושיא מבחוץ היא, דלכתוב שן ותיתי קרן מינה, דהא קרן כתיב תחילה בתורה, והסברא [דפריך תחלה דלכתוב קרא הראשון, ולא השני], כמו שכתבתי. וא"כ הא דקאמר התנא עלי', לא הרי קרן שכוונתו להזיק וכו', [ודאי] הוא דלא כמו בכל מקום בש"ס, והזכיר החמור תחילה.

אלא משום דמקשה הש"ס עלי', ורגל מאי, שיירי', והוצרך רבא לשנויי עליה, אלא תני שור לרגלו ומבעה לשינו, וקרן שפיר שייריה, כדמסיק בתמין ומועדין לא קמיירי. וא"כ כיון דרבא לקמן [דאמר תני שור לרגלו כו'], לא בעי אלא לתרץ הקושיא שהקשה 'ורגל מאי, שייריה', בתמיה. תו לא קשה על רבא, למה לא מפרש השתא ה'לא הרי' על דרך אחר. ו[היינו דיפרש ד]נקט רגל תחילה, כמו בכל מקום. דכיון לפי מאי דס"ד מעיקרא דשור הוא קרן, הוכרח לפרש דנקט החמור תחילה, כמו שכתבתי. והוא לא רצה לתרץ אלא קושית הש"ס, למה לא תני רגל [במתניתין], משום כך לא רצה להציע [השתא] סוגיא אחרת, ולמיתני הקל תחילה, כיון דזה לא הוקשה לו, וק"ל.

אלא דמ"מ על רבא, דמשני, 'תני שור לרגלו ומבעה לשינו', קשה כקושית תוס' (ד"ה השור והבור), שהקשו, וא"ת אמאי סידר התנא שור שהוא רגל, קודם בור דכתיב קודם בפרשה, דודאי רגל מושילח נפקא, דכתיב בתר בור.

דליכא לתרץ כמו שתירץ הרשב"א, דמשום הכי שנאן רגל קודם, וסמיך לבור, משום דאתי לאשמועינן דרגל ובור הזיקן מצוי טפי משן ואש. זה אינו, לרבא, לפי מה שהקשו [תוס'] לקמן בדף ה' (ע"ב) בד"ה כי שדית בור בינייהו כו', וז"ל, וא"ת היכי אתיא כולן מבור ורגל, מה לבור ורגל שהזיקן מצוי, דלקמן חשבינן בור הזיקו מצוי. וי"ל דאין הבור הזיקו מצוי טפי מאינך, ולא קאמר לקמן הכי אלא להזכיר חומרא אחת וכו', ע"ש.

וא"כ בודאי לרבא נסתר תירוץ של חי' רשב"א הנ"ל, דהא לפי תירוץ של תוס' מוכח דבור ושן ואש שווים הם בזה, דאין בור הזיקו מצוי טפי מאינך. ועל כרחך מוכרחין לומר דשנאן כסדר הפרשה, דשן ורגל מחד קרא נפקא כמ"ש, דהי מינייהו [מפקת].

מ"מ לא קשה תו, למה תני שור שהוא רגל בתחילה קודם שן, משום דאי נמי הוי תנא שן קודם רגל, נמי היה קשה הכי, למה תני שן קודם רגל, כיון דמחד קרא נפקא, ואין קדימה ואיחור שייך בהם. והתנא היה לו בהכרח למיעבד צריכותא בינייהו, לא הרי שור היינו רגל, כהרי מבעה היינו שן, ולא הרי מבעה כהרי שור, כמו שכתבתי. אבל מ"מ באינך [אבות], שנאן כסדר הפרשה. ומשום הכי הקשו [תוס'] שפיר, למ"ד שור לרגלו, למה תני רגל קודם בור. והוכרחו תוס' לתירוצם שתירצו, דשם שור כתיב קודם בפרשה כו', ור"ת תירץ וכו'. ודלא כרשב"א.

וא"כ כיון דאפילו לרבא דאמר תני שור לרגלו, על כרחך אי אפשר לתרץ כתירוץ הרשב"א, אלא כמו שכתבו תוס' דשנאן התנא כסדר שנכתבו בפרשה. ומכל שכן למ"ד תני שור לקרנו. שפיר אמרינן [כמ"ש תוס'], דשנאן התנא כסדר שנכתבו בפרשה, דהא בהדיא כתב בקרא קרן קודם בור, דכתיב כי יגח והדר כי יפתח כו', וק"ל.

והשתא יהיו כל שלשה דבורים תוס' משולבים אחד אל אחד, ובדיבור אחד נאמרו, ד"ה השור והבור כו', וד"ה לא הרי השור וכו', וד"ה ולא זה וזה וכו'. וכן הם הצעת דבריהם. דפתחו [תחלה] בד"ה השור והבור, פי' בקונטרס כסדר שנכתבו בפרשה סידרן במשנה כו', וקשה לכאורה מנא ליה זאת, למ"ד שור לרגלו, - דהא קשה עלי' כקושית תוס', דהא [חזינן ד]רגל כתיב בתורה בתר בור, ולמה סידר התנא [רגל] קודם בור. - ודלמא כתירוץ הרשב"א, משום דבור ורגל הזיקן מצוי טפי מאינך, וסמכן התנא להדדי, ותני בור בין מבעה ורגל, אע"ג דבור קודם בתורה, לאורויי הא מילתא. דאי הוי תני בור קודם רגל לא ידעינן דבור הזיקו מצוי טפי מאינך, כמו שהובא ברשב"א, ע"ש.

וצ"ל דתוס' אזלו לשיטתם (ה' ע"ב) בד"ה כי שדית בור בינייהו, דשם מפרשים [התוס'] דבור אין הזיקו מצוי טפי מאינך. כמו שכתבו לרבא, דהוא המ"ד דתני שור לרגלו. וא"כ הוכרח תוס' לתירוצם, דשם שור כתיב קודם בפרשה וכו'. וגם שפיר הקשו למ"ד מבעה זה אדם, אע"ג דלבתר הבערה כתיב, כיון דלרבא מוכח דהתנא שנאן כסדר הפרשה. והוכרחו נמי לתירוצם כו', ור"ת פירש כו'.

וכיון שכתבו היסוד הזה בדבור תוס' הנ"ל (ד"ה השור והבור), דמוכח דלא כהרשב"א, א"כ שפיר באו תוס' בדבריהם בד"ה לא הרי השור כו', 'למ"ד שור לקרנו פירוש אין קולתו של שור כקולתו של מבעה' וכו', וסיימו בדבריהם, 'ושינה התנא כאן פירושו מבשאר מקומות, משום דהזכיר החמור תחילה בלא זה וזה שיש בהן רוח חיים'. וכיוונו לכל מה שכתבתי, [היינו], דודאי למ"ד שור לקרנו, אי אפשר לפרש הכא פירושו כמו בכל המקומות. אבל למ"ד שור לרגלו, אע"ג דרבא הוי מצי לפרש דפירושא דמתניתין בהני 'לא הרי' כמו בכל מקום, דהזכיר הקל תחילה, כמו שכתבתי, מ"מ לא נאדי רבא לפרש בענין אחר ממה דמשני מקודם, תנא שור לקרנו. ולא בא רבא [במאי דמסיק תנא שור לרגלו] אלא לתרץ הקושיא שהקשה הש"ס, ורגל מאי, שיירי', [אבל נשאר הפירוש דנקט החמור תחלה, כדמעיקרא], כמ"ש.

וגם לא קשה למ"ד שור לקרנו, למה באמת שינה הלשון התנא גופא מבשאר מקומות, [משום] דקרן כתובה בתורה תחילה דכתיב כי יגח. מהושא"כ למ"ד שור לרגלו, אע"ג דמצית לפרש כמו בכל מקומות שבתלמוד, מ"מ רבא לא חש, ולא בא רק לתרץ קושית הש"ס ורגל מאי, שייריה.

אלא דעדיין קשה כיון דלמ"ד שור לרגלו כו', איכא לפרש דלא שינה התנא הכא מבשאר מקומות, והיינו דיש לומר דהסיפא דקתני 'לא זה וזה שיש בהן רוח חיים' כו', לישנא קצרה נקט, כמ"ש. א"כ גם למ"ד שור לקרנו נמי י"ל הכי, דלא שינה התנא בבבא דרישא הלשון מבשאר מקומות, והסיפא לישנא קצרה נקט. ומנא ליה לתוס' להוכיח אפילו למ"ד שור לקרנו דודאי שינה התנא הכא הלשון מבשאר מקומות.

ועל זה באו תוס' בד"ה ולא זה וזה, וכתבו [להקשות], 'והא דלא תני הכא, ולא הרי אש כהרי שור ומבעה, כדקתני לעיל'. ותירצו, 'משום שלא היה יכול למצוא חומרא באש מה שאין בשניהם, דכח אחר מעורב בו קולא הוא' כו'. וזה התירוץ שייך דוקא למ"ד שור לרגלו, כמו שכתבתי. אבל למ"ד שור לקרנו, אכתי הוה מצי למיתני אידך לא הרי, [לא הרי] אש כהרי שור ומבעה, דמה לאש שכן מועדת מתחילתה, ואוכלת אף דבר שאינו ראוי לה. משא"כ שור, דהיינו קרן, דאין מועד מתחילתו. ושן אינו חייב על דבר שאין ראוי לה, כמו שכתבתי.

ואי משום [דאתי] לאשמועינן דעונשין ממון מן הדין, כמו שכתבתי, אכתי קשה לא ליתני כלל בסיפא הך 'ולא זה וזה שיש בו רוח חיים' כו', אלא אידך לא הרי. והכי הו"ל למיתני בסיפא, 'ולא זה וזה, כהרי אש דמועדת מתחילתה, ואוכלת אפילו דבר שאין ראוי לה', ולא היה הכרח לשנות בסיפא, ולנקוט החמור תחילה. ומדלא תנא הכי, שמע מינה דהתנא שינה כאן מבכל המקומות. ועל כרחך הטעם, משום דקרן כתיב בתחילה בתורה, ודו"ק היטב.

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף