כף החיים/אורח חיים/תקס

כף החיים ‏ אורח חיים תקס

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] משחרב ביהמ"ק תקנו חכמים וכו'. שבכל דבר שמחה שיהיה בה זכר לחרבן הבית. טור וב"י. ואסמכוה אקרא אם אשכחך ירושלים וכו' לבוש. והוא מגמ' בתרא ס' ע"ב:

ב

ב) שם. שאין בונין לעולם בנין מסוייד וכו' ובבהכ"נ שרי בכל ענין וכן המנהג. מ"א סק"ב. י"א בהגה"ט. וה"ה בית המדרש שרי בכל ענין והיינו אף סיד לחוד ואף בלא שיור אמה על אמה. א"א או' ב' מ"ב בב"ה. ונראה דה"ה בסוכה של ימי החג שרי בכל גוונא. תו' חיים על ח"א כלל קל"ז או' ב'. ואם יושב בה לפעמים בשאר ימות השנה יש להחמיר כמ"ש לקמן או' ה' יעו"ש:

ג

ג) שם. שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים אלא עח וכו' זהו דעת הרמב"ם שאם בונם ביתו כולו מסיד כבניין המלכים אסור אפי' בשיור אמה על אמה ורק בטח ביתו בטיט וסד בסיד סגי בשיור אמה על אמה כמבואר בב"י. אבל דעת הטור אפי' אם בונה כולו בסיד שרי בשיור אמה על אמה. וכתב בד"מ או' א' דהמנהג כדברי הטור דע"י שיור אמה על אמה נוהגין היתר בכל עכ"ל. והב"ד מ"א סק"א. וכ"כ א"א או' א' דמנהג העולם כטור וכל שמשייר אמה על אמה שרי בכל עניין אף מסוייד ומכוייר בסיד לחוד וציורין על גבו נמי שרי בשיור אמה על אמה. וכ"כ מ"ב או' א' דכן המנהג:

ד

ד) שם. אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום וכו' ואם עירב בסיד חול או תבן א"צ לשייר מקום אמה על אמה. ב"י. שו"ג או' א' וכ"כ המאמ"ר או' א' בשם הר"ן יעו"ש:

ה

ה) שם. ומשייר מקום אמה וכו' ואפשר דלכל חדר וחדר צריך להניח. א"ר או' א' והב"ד בגדי ישע. אכן בשו"ת שאלת יעב"ץ סי' קס"ט כתב דפעם אחת אמה על אמה סגי לכל חדרי הבית אף שהם רבים יעו"ש. ברכ"י או' ג' שע"ת. ומ"מ כשהוספתי לעצמי חדר נאה לשם מצות סוכה הנחתי כנגד הפתח איזה טפחים בלתי מסוייד בסיד לבן כדרך שעושין לכתלים ע"ג הסיד שטחין אותו בו ואפשר שאף בבונה בית מחדש סגי כשמניח מקום פנוי מבלי סיד לפי שמקומו ניכר היטב וכמדומה שכך פשט המנהג להקל בכך ומכ"ש בחדר זה והקלתי בו עוד שלא להקפיד על מדת אמה דחומרא סגי וכמ"ש בש"ע (סעי ב') אפי' דבר מועט דיו. שאלת יעב"ץ שם. שע"ת שם:

ו

ו) וכתב עי"ש בשאלת יעב"ץ דאפי' אינו בונה רק חדר א' רק שיהיה ראוי לדירת כבוד צריך לשייר יעו"ש. ברכ"י או' ב' שע"ת שם:

ז

ז) שם. ומשייר מקום אמה כנגד הפתח וכו' כדי שיראהו תמיד כשיוצא ויכנס ויזכור החרבן ויתאונן עליו לבוש. ח"א כלל קל"ז או' א':

ח

ח) שם. ומשייר מקום אמה וכו' ואותם שמשחירים אמה על אמה כנגד הפתח לא יפה הם עושים כי אדרבה בשיחור הזה אינו מגנה הבנין אלא מייפהו ומשמח הלב כשאר ציורים הנאים. לבוש. וכ"כ השל"ה דף ר' ע"א דאותם הבונים בתים ועושים בבתיהם צורות שחורות מרובעות אמה על אמה וכותבין על גבה זכר לחרבן הוא שחוק והיתול בעינו כי אדרבה זה נוי יעי"ש. והב"ד מ"א סק"ג. ח"א שם וכ"כ המש"ז או' א' דאפי' שמציירין על השחור צדקיהו מלך יהודה וכדומה שיש בו זכרון גדול למעשה החורבן מ"מ ציור הוא ואסור יעו"ש. ומיהו הא"ר או' ד' כתב שמצא באגודה סוף תענית וז"ל יניח בלי ציור סיד או מראה שחור רק בלא תיקון כלל עכ"ל. ואפשר דיש לחלק דצבע לחוד ומראה שחור לחוד דדוקא צבע הוי נוי אבל מראה שחור הוה לכלוך בעלמא שמלכלך הכותל במראה שחור וזה לא הוי נוי:

ט

ט) שם. ומשייר מקום אמה וכו' ואותם התולין בגדי רקמה סביב הכתלים ישיירו ג"כ אמה. של"ה שם. מ"א שם. י"א בהגה"ט. ונראה דה"ה אותן התולין בנייר שקורין טאפעפי"ן ישיירו ג"כ אמה על אמה. תו' חיים על ח"א שם או' א':

י

י) שם. ומשייר מקום אמה על אמה נגד הפתח וכו' והנה נגד הפתח י"ל מול ונוכח כדי שיראה בכניסה ויציאה ואמנם ראיתי קצת עושין אמה אצל וסמוך לפתח וצ"ע. גם צ"ע אי דוקא אמה על אמה מרובע ולא אריך וקטין והכי מסתבר והעולם אין נזהרין מזה. א"א או' ג' יעו"ש. ומשמע דאינו אלא כמסתפק בזה אבל בספרו מש"ז או' א' משמע שהחליט הענין שכתב והך אמה על אמה מסתברא ריבוע בעינן לא אריך וקטין. גם נגד הפתח היינו אצל הפתח אף דמלת נגד פירושו ע"פ הרוב מול ונוכח מ"מ לפעמים פירושו מן הצד יעו"ש. מיהו השע"ת כתב על דברי המש"ז הנז' דלשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד ובכל דוכתא בלשון הש"ס נגד היינו נוכח ובפרט דמסתבר טעמא כדי שיראה מיד שנכנס בפתח יעו"ש:

יא

יא) וכתב עו"ש השע"ת אך בדורות אלו יצאו להקל והקילו וחזרו והקילו עד שכמעט נשכח מלב ואין לנו על מה להשען יעו"ש. וכ"כ המל"ח סי' יו"ד או' צ"ה דכמה מצטער על בתי בני ישראל דאין עושין להם ציור כראוי זכר לחרבן וכו' ושמע מפי הרב מר אביו ז"ל דהיה בדוק אצלו דכל בית דאית בה אמה על אמה כשיעור נגד הפתח כדינו ומראה הלבנים נראה מטיט אז אותו הבית נכון עד העולם וכל הדרים עליה יעו"ש:

יב

יב) שם. והלוקח חצר מסויידת ומכויירת ה"ז בחזקתה וכו' דתלינן שנעשה קודם החרבן או שנעשה ביד עכו"ם ולקחה ישראל ממנו אבל אם ידוע שנעשה באיסור חייב לקלפו מ"א סק"ד. מ"ד או' ד' ומ"מ חייב לקלפו היינו אמה על אמה. וכ"כ מ"ב שם ;

יג

יג) והדר בשכירות בבית עכו"ם אם סד בכל שנה לעצמו או בגדי רקמה י"ל צריך לשייר. א"א או' ד' שע"ת או' ג':

יד

יד) שם. הרי זה בחזקתה וכו' וכל זה כשהוא קיים אבל אם נפל אפי' אם ידוע שבפעם הראשון נעשה בהיתר (כגון שהיה ביד עכו"ם) מ"מ כשחוזר ובונה חייב לשייר. גמ' בתרא ס' ע"ב ותו' שם. וכ"כ מ"ב שם:

טו

טו) שם. ואין מחייבין אותו לקלוף וכו' ופשוט דאם הישראל בנה בעצמו ולא הניח מחוייב לקלוף א"ר או' ג':

טז

טז) [סעיף ב'] לעשות סעודה לאורחים וכו'. זהו לשון הרמב"ם ובגמ' לא איתא אלא סתם סעודה ונראה דהרמב"ם רבותא קמ"ל דאפי' בסעודת מצוה שייך דין זה וא"כ ה"ה בכל סעודת מצוה כגון מילה וחתונה יש לנהוג כן. ט"ז סק"ב. א"ר או' ה' י"א בהגה"ט. מש"ז או' ב' קיצור ש"ע סי' קכ"ו או' ב' מ"ב או' ה' אבל בסעודת שבת ויו"ט לא יחסר שום דבר. מו"ק. ברכ"י או' ה' מ"ב שם. אבל בתכשיטי נשים צריך לשייר גם בשבת ויו"ט. מו"ק. והב"ד מ"ב בשה"צ או' י"ג. אבל הברכ"י שם כתב דאף בתכשיטי נשים י"א דאין לעשות שום היכר זכר לחרבן בשבת:

יז

טוב) שם. מחסר ממנו מעט וכו' כלומר שאין נותן כל תבשילין הראוים לסעודה אלא מחסר מעט אפי' כסא דהרסנא. מ"א סק"ה. מ"ב או' ו':

יח

חי) שם. ומניח מקום פנוי וכו' שבזה ירגישו שהיה ראוי עוד תבשיל אלא שנחסר. והטור דלא נקט מקום פנוי היינו דס"ל דיחסר תבשיל הראוי ורגיל בכל הסעודות וממילא ירגישו בזה. ט"ז סק"ג. והא"ר או' ה' כתב דהלבוש שהשמיט תנאי זה שמניח מקום פנוי אפשר דס"ל להקל כמשמעות הטור דבמחסר מעט סגי. וח"א כלל קל"ז או' ב' כתב צ"ע שכל זה אין נוהגין כלל עכ"ל וכ"כ השו"ג כמ"ש לקמן או' כ"א. ואפשר לתת טעם לזה לבד שבזמניהם היה סדר לתבשילין שמביאים לפני האורחים וע"כ כשמחסר תבשיל אחד הראוי להביא בסעודה ניכר שהוא זכר לחרבן אבל בזמנינו שלא יש סדר אלא כל א' מביא כפי יכולתו א"כ כשמחסר אינו ניכר שהוא זכר לחרבן אלא אומרים זהו יכולתו של בעה"ב וע"כ לא נהגו בזה ומ"מ נראה דעכ"פ יניח מקום פנוי בלתי קערה כדי שיהיה היכר קצת ויכוין עליו שהוא זכר לחורבן:

יט

יט) וכתב בזוהר פ' תרומה דף קנ"ז ע"ב וז"ל מאן דאתעדן על פתוריה ומתענג באינון מיכלין אית ליה לאדכרא ולדאגא על קדושה דארעא קדישא ועל היכלא דמלכא דקא אתחריב. ובגין ההוא עציבו דאיהו קא מתעצב על פתוריה בההוא חדוה ומשתיא דתמן קב"ה חשיב עליה כאלו בנה ביתיה ובנה כל אינון חרבי דבי מקדשא זכאה חולקיה עכ"ל והב"ד היפ"ל ח"ב או' ב' וגם אנו הב"ד לעיל סי' זק"ן או' ח"י:

כ

ך) שם. שנוהגת בהם וכו' כלומר שלא תתקשט בכלם כאחד אלא תשייר בכל פעם א' מ"א סק"ה. א"ר או' ו' ח"א שם. מ"ב או' ח' וע"ז לבי דוה בראותי קישוטי נשים שמתקשטות במילוי ועברו אדרבנן וגם גורמין הרבה רעות מאומות המתקנאים והחרדים והצנועים מושכים את ידיהם. של"ה ד' ר' ע"א. והב"ד אחרונים ומ"ש והחרדים וכו' מושכים את ידיהם ר"ל שאין נראים בפני העכו"ם בתכשיטי זהב. ונראה שזה נרמז בפסוק כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה ר"ל כבוד בת מלך אשה הצנועה פנימה ושם תלבש משבצות זהב ולבושים מכובדים:

כא

כא) שם. לוקח אפר מקלה וכו' ועכשיו לא נהגו לעשות שום גם אחד מאלו (הנז' בסעי' זה) אלא לשבר את הכוס בשעת חופה אחר ברכת קידושין וז' ברכות כמ"ש הרב המפה. והכי איתא בברכות דף ל"א ע"א אייתי כסא דזיגיתא חיורתא ותבר קמייהו וכתבו התו' שם מכאן נהגו לשבר זכוכית בנשואין. שו"ג או' ה' ועיין ד"מ או' ב' שכתב דבעירנו נהגו בשתיהן אפר על ראש החתן וגם החתן משבר הכוס שמברכין עליו ברכת אירוסין ולכן נהגו לברך ברכת אירוסין על כוס של חרס עכ"ל והב"ד המש"ז או' ד' וכתב דבאה"ע סי' ס"ה סעי' ג' בהגה משמע דלוקחין ב' כוסות א' לברכת אירוסין ואותו שוברין לאחר ז' ברכות וכוס שני לברכת נשואין אלא שכתב אבל ראיתי המנהג שלוקחין כוס זכוכית לאירוסין ואין שוברין אותו אחר נשואין כ"א זכוכית אחר שוברים אחר ז' ברכות יעו"ש ויש מקומות דנוהגין לשבר כוס בקידושין ועוד אחר בז' ברכות ובעירנו הוא דוקא בקידושין ויש מקומות דלוקחים מכלי חרס והיותר טוב הוא מזכוכית דנמצא טעמו מפורש דכשם שיש לזכוכית תקנה כן יהיה לישראל תקנה ותקוה טובה ועוד דכשם שהזכוכית תוכו כברו כן נהיה שלא ישלוט בנו יצה"ר. מל"ח סי' יו"ד או' צ"ו. והוא מדברי המש"ז שם. וכתב שם המש"ז דלוקחים כוס שלם ואין בזה משום בל תשחית יעו"ש. וכ"כ המל"ח שם דהמחליפין בכוס רעוע ושבור לא טוב עושין דזה זכר לחרבן אם לא אזכרכי וכו' יעו"ש. נמצא דכמה מנהגים יש בזה ונהרא נהרא ופשטיה:

כב

כב) שם הגה. ויש מקומות שנהגו לשבר כוס וכו' ונראה שזהו הטעם שמשברין הקדרה בכתיבת התנאים. מי"ט. א"ר או' ז' והטעם כתב המש"ז שם כדי להבהיל ושלא יהא השמחה במלואה ולזכור החרבן וראוי ליקח קדרה שבורה יעו"ש:

כג

כג) שם. כדי לזכור את ירושלים וכו' וראיתי בקצת קהלות שהשמש אומר הפסוק הזה והחתן אומר אחריו מלה במלה ונכון הוא. ט"ז סק"ד:

כד

כד) שם. על ראש שמחתי. אמרינן בשבת דף ס"ב דתענוג דאית ביה שמחה אסור ותענוג דלית בוה שמחה שרי. מ"א סק"ז:

כה

כה) [סעיף ג'] וכן גזרו שלא לנגן בכלי וכו'. היינו אפי' שלא על היין לנגן בכלי אסור לדיעה זו. כמ"ש הטור וב"י מלשון הרמב"ם:

כו

כו) שם הגה. וי"א דוקא מי שרגיל וכו' כההיא דאיתא בירוש' ריש גלותא הוה קאים ודמיך בזמרא פי' בשכבו ובקומו היו מזמרין לפניו. טור. ומיהו כתב בשל"ה (דף ר' ע"א) על דברי הטור הנז' דכל הפו' סתמו דבריהם משמע דס"ל בכל ענין אסור יעו"ש. וכ"פ הב"ח דאפי' בפה ואפי' מי שאינו רגיל אסור. וכ"כ א"ר או' יו"ד:

כז

כז) שם בהגה. או בבית המשתה. אפי' מי שאינו רגיל בהם אסור. מ"א סק"ח. מ"ב או' י"ב. ודע דאפי' בפה אסור על היין לכ"ע. וע"כ יש למחות באותן שיושבים לאכול סעודתן ובחוץ עומדים ומנגנים ובכל יום עושין כן דזה ודאי איסור גמור. א"א או' ח' מ"ב שם:

כח

כח) שם. ואפי' שיר בפה על היין אסור וכו' והב"ח פסק דאפי' בלא יין אסור וכדגרסינן בסוף סוטה אמר רב אודנא דשמע זימרא תעקר. אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא. אמר רב הונא זימרא דנגדי ודבקרי שרי דגרדאי אסור. פי' הנגינות שמנגנים בני אדם בשעה שמושכין משאוי או בשעה שמנהגין השוורין לחרישה מותר שאינו אלא לתקן מלאכתן אבל הנגינות שמנגנים האורגים וה"ה שאר האומנים באומנתן אסורים שאינן אלא לשמח לבבן ואסור וכדכתיב אל תשמח ישראל אל גיל וכו' וכ"ש דאסור לשמוע כלי זמר ולפיכך יש להזהיר על המקילין לשתות בכלי זמר ואפי' בשבתות ויו"ט דלא התירו אלא בחופה משום שמחת חתן וכלה וכן נשים המזמרים בפה בעת מלאכתן יש למחות בהם ואם אינם שומעים מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין יעו"ש. והב"ד שכנה"ג בהגה"ט או' ב'. מ"א סק"ט. א"ר או' יו"ד. א"א או' ט'. מ"ב או' י"ג:

כט

כט) אכן בבית חרושת המעשה שיש שם ג"כ אנשים ואלו מזמרות ואלו עונים אחריהן הוא כאש בנעורת ומצוה רבה לבטלם. מ"ב שם. ומשמע לי מתוך סוגיית הגמ' שאם מזמרות כדי לישן התינוק וכיוצא ש"ד. ומיהו כבר הזהירו השל"ה ושאר ספרי מוסר שלא לומר שירי עגבים וכיוצא לתינוק שזה מוליד לתינוק טבע רע ובלא"ה נמי איכא איסורא בשירי עגבים ודברי נבלות דקא מגרי יצה"ר בנפשיה ושומר נפשו ירחק מהם ויזהיר לבני ביתו על זה. מאמ"ר או' ב' ועיין עוד מזה לעיל סי' ע"ה סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

ל

ל) שם. ואסור לשמעם וכו' והשומע קול מנגנים כשיצום נפשו ובפרט בג' צומות י"ז בתמוז וט"ב ויו"ד בטבת שהם מפני החרבן יכוין לכפר עליו על מה ששמע קול כלי שיר תופים ומחולות בסעודת הרשות וע"י עינוי נפשו תכפר עליו כבר התענוג שלקח מהניגון והיא תשו' המשקל. יפ"ל ח"ג או' ה':

לא

לא) שם. לומר דברי תשבחות וכו' וכתוב בליקוטי מהרי"ל שלא כדין הוא שמשוררין במנחה אודך כי עניתני וכה"ג כמה פיוטים לשמחת הריעות כי אז התורה חוגרת שק ואומרת עשאוני בני כמין זמר אך בבהכ"נ לרגלים מצוה לזמר וכו עכ"ל. ונראה דלא שרי אלא אותם השירים שנתקנו על הסעודה כגון בשבת אבל פיוטים אחרים אסור. מ"א סק"י א"ר או' יו"ד. מ"ב או' י"ד. ועיין ברכ"י או' ו' בענין אם מותר לחבר שירות ותשבחות לשי"ת בניגוני עכו"ם יעו"ש:

לב

לב) שם הגה. כגון בבית חתן וכלה הכל שרי. בין בפה בין בכלי. לבוש. ט"ז סק"ה. רק שלא יהא בה ניבול. יש"ש פ"ק דגיטין סי' י"ז. ומ"מ אין לשמוח ביותר. מ"א ס"ק י"א. ובהרבה סעודות נהגו לשורר קדיש דהיינו יתגדל דזהו ודאי חטא גדול דלא התירו אלא זכרון חסדי ה' וכ"ש שיש עון גדול במה שלוקחים אל הסעודה אדם ליצן א' ועושה שחוק בפסוקים או בתיבות קדושים אשרי אנוש לא יעשה זאת וע"ז אמרו בניך עשוני ככנור וכו'. ט"ז שם. א"ר שם. מ"ב או' ט"ו:

לג

לג) ויש למחות בחזני הזמן דמשוררים ניגונים בלי דיבור ומבליעים הכל כמ"ש התב"ש והאריך בזה וכתב שנוטלים שכר שבת בהבלעה וכמה יש לדבר מזה ולגעור בהם ובעו"ה גברה וכו'. א"א או' ט'. ועיין לעיל סי' נ"ה או' טו"ב:

לד

לד) שם בהגה. כגון בבית חתן וכו' וש"מ דבסעודת ברית מילה אסור כמ"ש הרב יעב"ץ בסידורו עמודי שמים ח"ב דע"ה ע"א. והטעם נראה כדכתב הרב מעש"ר פי"ב מה' תפלה הי"ח. והב"ד בית מנוחה דקנ"ג ע"א או' ל' ודק"ס ע"א או' ג'. יפ"ל ח"ב או' ז'. ומיהו מנהג העולם להקל בכל דבר מצוה כגון למילה ופדיון הבן וכיוצא. ועיין לעיל סי' תקנ"א או' מ':

לה

לה) [סעיף ד'] ושלא יניח החתן בראשו שום כליל. ולא ישב תחתיה. לבוש:

לו

לו) שם. אם היא של כסף. וה"ה של מרגליות ואבנים טובות י"ל כ"ש דאסור. ואימתי נקראת כלה י"ל כל ז' ימי המשתה בבתולה וגם לילה שלפני החופה וא"כ אותם המניחים בראש כלה תכשיטין בראש שקורין בדנ"א וכדומה צ"ע. מש"ז או' ו' מ"ב או' י"ז:

לז

לז) שם. אבל של גדיל מותר לכלה. כדי שלא לנוולה. ב"י. ועיין בב"י שמסתפק לדעת הרמב"ם אם היה עיקרה של גדיל וקבועים בה משבצות של כסף וזהב אי שרי והט"ז סק"ו כתב שאין משגיחין בזה האידנא ונראה קצת לומר שלא אסרו בגמ' אלא אם נעשית ההינומא תחלה לשם הכלה יעו"ש. והמש"ז שם כתב דבא"ר כתב סומכין על הפו' דעיקר של גדיל שרי אף שיש בו כסף וזהב. וכתב ולפ"ז העושין הינומא מיוחדת לכלה קרוי"ן כסף וזהב. אף שיכרוך הכסף על משי יש לאסור וצ"ע ודוקא כשכולה ישר ונראה משי אז שרי. עכ"ל. והב"ד מ"ב או' ח"י. ועיין לעיל סי' קנ"ד סעי' יו"ד ובדברינו לשם בס"ד:

לח

לח) שם. ודוקא לחתן וכו' שלא אסרו אלא בעת רבוי שמחה. טור וב"י לבוש:

לט

טל) [סעיף ה'] אסור לאדם שימלא פיו שחוק וכו'. שנאמר אז ימלא שחוק פינו, טור. וה"ר יונה פירש דשלא בזה"ז נמי קאמר שהשמחה יתירה מרגילין את האדם לשכוח המצות. ב"י. וכתב הט"ז סק"ז שיש חילוק בזה דלענין שמחה שאינה של מצוה ודאי אסור אפי' שלא בזמן הגלות למלא פיו שחוק אבל בשמחה של מצוה היה היתר בזמן שבהמ"ק היה קיים כגון שמחת בית השואבה ושמחת דוד שהיה מכרכר בכל עוז ובזמן הגלות ערבה כל שמחה ואפי' בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים מ"מ לא ימלא פיו שחוק עכ"ל. וכ"כ הפרישה או' ה' מש"ז או' ז' וכ"כ הרב יעב"ץ בסידורו עמודי שמים ח"ב דע"ה ע"ב ועי"ש מה שהאריך להוכיח ע"ז יעו"ש. ומ"ש במס' ברכות דף ט' ע"ב זמנא חדא סמך גאלה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא היינו שחוק מעט אבל לא מלא פיו וכן מ"ש שם בגמ' דף ל' ע" "ל אנא תפילין קמחנא דמשמע דהיה שמח הרבה בעשיית המצוה וכן איתא בזוהר פ' אחרי דף נ"ו ע"א דבמילי דאורייתא ובפקודי דאורייתא בעי למחדי יעו"ש היינו שמחה בלב כדכתיב פקידי ה' ישרים משמחי לב:

מ

מ) שם. אסור לאדם שימלא פיו שחוק וכו' ואיתא בתנא דב"א סא"ר פי"ג כל המרבה בשחוק וכו' מביא חרון אף לעולם והפירות מתמעטים וכו' יעו"ש. ועיין בשבט מוסר פ"ך דנ"א ע"א שכתב בשם בע"ס אזהרת הקודש יהא אדם זהיר שלא לשמוח עצמו בעה"ז והעיקר חיבוט הקבר בא ע"ז יעוש"ב. והיינו אם אינו לדבר מצוה כמ"ש באו' הקודם:

מא

מא) שם. אסור לאדם שימלא וכו' איסור זה וכיוצא לישן ביום ולשמש בשני רעבון אין עליו מלקות ולא נידוי אלא קורין אותו עובר על תקנת חכמים. תשו' הגאונים הביאה רי"ו נתיב ט"ז ח"ג ומרן בבד"ה יו"ד סי' זק"ן. ברכ"י או' ז'. ועיין לעיל סי' ר"מ סעי' י"א וי"ב ובסי' רל"א וסי' ד' סעי' ט"ז ובדברינו לשם בס"ד:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---