כף החיים/אורח חיים/שד

כף החיים ‏ אורח חיים שד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] אדם מצווה על שביתת עבדו וכו'. כשסם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על עבדו ואמתו ואעפ"י שהן בני דעת ולדעת עצמן עושין מצוה עלינו לשמרם ולמנען מעשיית מלאכה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. הרמב"ם פ"ך דין י"ד. וגם העבד בעצמו אסור לעשות מלאכה אפי' לעצמו דהא חייב בכל מה שהאשה חייבת אלא דקמ"ל דגם רבו מצווה עליו למנעו כמו שמצווה על שביתת כל בני ביתו. לב"ש. ועיין באו' שאח"ז:

ב

ב) ודע שיש ג' מיני עבדים חוץ מעבד עברי שהוא כישראל לכל דבריו לבד שיש צד שמותר בשפחה כנענית. הא' הוא עבד שמל וטבל לשם עבדות והוא חייב בכל מצות ל"ת כדין ישראל גמור ובכל מ"ע שהנשים חייבות לפי שדינו כדין אשה. הב' עבד ערל שהתנה שלא ימול אלא ישמור ז' מצות שנצטוו בני נח וזה נקרא עבד תושב ונקרא בקצת מקומות עבד ערל ודינו כגר תושב. והג' הוא עבד ערל שעובד עכו"ם שלו. מ"מ שם:

ג

ג) שם. אדם מצווה על שביתת עבדו וכו'. וכשעושה העבד מלאכה הרב עובר כמו על שביתת בהמתו מ"מ שם. מ"א סק"א. תו"ש או' א' ואף דעובר בלאו מ"מ אין בו מלקות כיון שאין עושה בעצמו. ס' החינוך סי' ל"ג וכ"מ ברמב"ם דהא בשביתת בהמה ליכא מלקות א"ר או' א' ומיהו מותר להשכיר עבדו לא"י בימי החול אם מתנה עמו שלא יעשה בו מלאכה בשבת ולא דמי לבהמתו דמבואר לעיל בסי' רמ"ו סעי' ג' דאסור להשכירה לא"י בכה"ג דאין הא"י נאמן על כך דהא הא"י לא יעשה מלאכה בע"כ של עבד ויש לעבד נאמנות ע"ז. א"א או' א' מ"ב או' ב':

ד

ד) שם. לעצמו, היינו תפירת בגדיו ותיקון מנעליו או עושה להרויח מזונותיו, ב"י בשם הכלבו. מ"א סק"ב, והיינו כשרבו נותן לו מזונות אלא שרוצה להרויח להעדפה אבל אין הכוונה שאז לא יתן לו הרב מזונות דדין זה מבואר בסעי' ב' דדוקא אם התנה מבע"י לעצמו יעו"ש, לב"ש:

ה

ה) שם. אבל לא לרבו, משום דכתיב וינפש בן אמתך והגר זה גר תושב והיינו שנתגדל בביתו דהוי כשכירו ולקיטו. תו"ש או' ב' וגר תושב מקרי כל שקיבל עליו ז' מצות בני נח ושלא לעבוד ע"ז אפי' בשיתוף, א"א או' ו':

ו

ו) שם. אבל לא לרבו. ואפי' מלאכה דרבנן, הרדב"ז ח"א סי' ד' מ"א סק"ג. א"ר או' ב' תו"ש שם. ואפי' אם עושה מעצמו שלא אמר לו רבו לעשות אפ"ה אסור. עו"ש או' ב' ואם העבד עושה מלכה לצרכו לבד שלא היה בדעתו שיהנה ישראל ממנה מותר לרבו ליהנות ממנה דומיה דמתני' משקה אחריו ישראל, פתה"ד או' א' יעו"ש:

ז

ז) שם. ואסור לכל ישראל וכו'. היינו מדאורייתא וכדמסיים דכיון דמלאכת העבד אסור מן התורה וכ"ה בהדיא בב"י בשם המ"מ והעו"ש לא דק. מ"א סק"ד. א"ר או' ב' תו"ש או' ג':

ח

ח) שם. ואסור לכל ישראל וכו'. ופשוט דמומר דינו כישראל ואסור לומר לו לעשות מלאכה. מ"א סק"ח. וכן בן המומרת. תו"ש שם. ואסור לומר לצדוקי לעשות מלאכה אפי' ביו"ט. מ"א שם. תו"ש שם. הקראים דינם כגר תושב. ט"ז ביו"ד סי' קכ"ד סק"ב. א"ר או' ה' ועיין ביו"ד סי' קנ"ט. ואף אם היה למומר עבד עכי"ם אסור לומר לעבדו שיעשה מלאכה לישראל. לב חיים ח"ג סי' פ' יעו"ש. ועיין א"א או' ח' שנסתפק במומר לכל התורה או ע"ז ושבת דדינו כעכו"ם ואומר לו ישראל לחלל שבת אי חייב המשלח יעו"ש והביאו הפתה"ד או' ג' ותמה עליו דהו"ל למפשט מתו' ע"ז ד"ו ע"ב ומתשו' הרשב"ץ שהביא ב"י בח"מ סס"י שפ"ח דמיחייב השולחו יעו"ש:

ט

ט) שם. אלא עדיין הוא עכו"ם וכו'. דהיינו בן אמתיך ואיתקש לגר מה גר רבו ושאר כל אדם שוים לאיסור אף בן אמתך רבו ושאר כל אדם שוים לאיסור. תו"ש או' ד':

י

י) שם. וכן מת ביו"ט ראשון וכו'. זו סברת בה"ג הביאה מר"ן ז"ל בב"י לקמן סי' תקכ"ו וסבר דאין חילוק בין יו"ט לשבת לענין שביתת עבד והרמב"ן חלק עליו כמ"ש שם בב"י והרשב"א בסוף עבודת הקודש נראה שסבר דשביתת עבד איתא ביו"ט כס' בה"ג. ונראה דמחלוקת זה הוא גם בשביתת בהמתו ביו"ט דלדעת בה"ג יו"ט ושבת לענין זה שקולים וכ"כ התו"ש. מחב"ר או' א' דר"ל כיון שסתם מרן ז"ל כאן בעבד כבה"ג דשבת ויו"ט שוין וק"ל היכא שסותם מרן ואח"כ מביא יש חולקים דדעתו לפסוק כסתם א"כ ה"ה לגבי שביתת בהמתו לדעת מרן ז"ל שבת ויו"ט שוין. ועיין לעיל סי' מ"ו או' ד"ן:

יא

יא) שם. ויש חולקין וכו'. הב"ח והרדב"ז וס' מ"ב החמירו כס' ראשונה ובתשו' רשב"א סי' נ"ט כתב הטעם דלא גרע משורו וחמורו יעו"ש. א"ר או' ג' וכ"כ לעיל סי' י"ג או' ז' בשם כמה פו' דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ מביא יש חולקים דדעתו לפסוק כסתם יעו"ש:

יב

יב) שם. ויש חולקים וכו'. היינו בשלא קבל עליו שום מצוה דלסברה ראשונה אסור אפי' לאחרים לומר לו לעשות מלאכה לצורך חולה שאין בו סכנה וכו' להיש חולקים מותר לאחרים לומר לו אבל לא רבו ולי"א שכתב אח"כ בש"ע מותר אפי' לרבו לומר לו לעשות מלאכה לצורך חולה שאין בו סכנה. וכ"כ העו"ש או' ה' ואו' ט' נה"ש או' א' והגם דהמ"א סק"ה והתו"ש או' ה' פקפקו בזה והתו"ש תירץ תירוץ אחר מ"מ כן הסכים הגר"א למ"ש העו"ש יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים:

יג

יג) שם. וא"צ להפרישו. דלא עדיף מקטן שא"צ להפרישו כמ"ש סי' שמ"ג. מ"א סק"ו. תו"ש או' ו':

יד

יד) שם הגה. אפי' קבל עליו וכו'. אבל עבד שמל וטבל רבו מצווה על שביתתו ואפי' עושה מדעת עצמו כמ"ש בריש הסעי' או' א':

טו

טו) שם. אפי' עושה לדעת ישראל מותר וכו'. ועיין סי' רנ"ב סעי' ב' דלפעמים צריך למחות. מ"א סק"ז:

טז

טז) שם. כל שאין שם אמירת ישראל. דאינו עושה אלא על דעת עצמו כיון שאינו כבוש תחת ידו. ב"י בשם תשו' הרשב"א. וה"ה בגר תושב שאינו כבוש תחת ידי. עו"ש או' ז' ואפי' לישראל שהוא אצלו שכירו ולקיטו. תו"ש או' ז':

יז

טוב) שם. ובלבד שלא יהנה וכו'. היינו מדרבנן כמ"ש רס"י רע"ו. מ"א סק"ח. א"ר או' ה' תו"ש או' ח':

יח

חי) שם. ובלבד שלא יהנה וכו'. כתב העו"ש או' ח' ללא צורך כתב המחבר כן דאפי' בגוי דעלמא כל שהוא עושה לצורך ישראל אסור לישראל ליהנות ממנו בשבת כמ"ש לקמן סי' ש"ח עכ"ל. ונראה דאין זה תימה כי כן דרך הש"ע לחזיר ולכתוב הדברים בכל מקום השייכים ליכתב וכן דרך התנא לחזור ולשנות בשנים ושלושה מקומות במקום השייכים לשנות כידוע. ועיין פ"א דמגילה בענין אין בין וכו' ופ"א דחולין החייב בשקדים וכו' ופ"ו דנדה כל שיש לו וכו' שכולם כפולים במ"א וכאלה רבות וכ"ה דרך הגמ' וא"צ להאריך בדבר פשוט וע"כ אין תימה על הש"ע שחוזר וכותב שזהו דרך הלימוד:

יט

יט) שם הגה. וכל עבד שמצווה על שביתתו וכו'. משמע דקאי גם על עבד שלא מל וטבל לדיעה ראשונה וכ"כ הלבוש בהדיא אבל התו"ש או' ט' כתב דקאי רק על עבד שמל וטבל ומ"ש בהגה שמצווה על שביתתו לא קאי על הרב אלא על העבד שמצווה על שביתת עצמו ודלא כלבוש יעו"ש. מיהו המש"ז או' ב' כתב כדברי הלבוש יעו"ש:

כ

ך) שם בהגה. אסור לצאת בחותם וכו'. ובענין מנהגא דמלכא יר"ה דיהיב מתנה לכל אחד מגדולי העיר מבני ישראל כעין נסכא של כסף עגול ונקרא בלשונם נישאן שזה סי' אשר המלך חפץ ביקרו ומחוקי המלכות שהמקבלו תולהו על מלבושו העליון כנגד החזה להראותו לרבים ולהתכבד להיות עבד המלך ויקר עול מלכותו עליו ובעת שהולך לקבל פני המלך וביוס שמחת לבו חייב מצד חק המלכים לתלות הנישא"ן הלז עליו ואי לא עביד הכי איכא קפידא טובא עליו מצד המלכות ואי איתרמי ליה ביום ש"ק שמוכרח לצאת לקבל פני המלך יר"ה אי אשתרי לתלות הנישא"ן הנ"ז עליו ולמיפק לר"ה עיין פתה"ד או' ב' מה שהאריך בזה ומסיק דכשיהיה מוכרח לצאת עם הנשואין שלו תלוי על בגדו כמנהג ביום השבת מותר גמור הוא במבואות שלנו דליכא רה"ר יעו"ש:

כא

כא) שם בהגה. אסור לצאת בחותם וכו'. דוקא לר"ה אסור אבל לחצר מותר. ב"ח. ועיין א"ר או' ח' מה שהשיג על הב"ח ומ"מ סיים לענין דינא אפשר לסמוך על המתירין יעו"ש. ועיין מש"ז או' א':

כב

כב) שם בהגה. ואם הוא של טיט מותר לצאת בו כשתלוי בצוארו וכו'. ולא חיישינן שמא יטלנו מצוארו וישאנו בידו שירא ליטלו מצוארו כיון שרבו עשאו לו לסי' עבדו. ולהא ליכא למיחש שמא יפסק מעצמו ויטלם בידו דכיון שהוא של טיט ואיט שוה כלום ישליך אותו שם. אבל כשהחותם בכסותו שפיר איכא למיחש שמא יפסק מעצמו ומחמת יראתו מרבו שלא יאמר שפסקו בידיו יקפל כסותו שלא יראנה רבו ויניחו על כתיפו ויתחייב חטאת כמ"ש סי' ש"א סעי' כ"ט. וכתבו התו' דאעפ"י שהוא ארוג בכסותו נמי אסור דגזרינן אטו שאינו אריג. תו"ש או' יו"ד. ובענין שפחה אם מותרת לצאת בחותם טיט שבצוארה עיין מש"ז או' ג' שמצדד בזה ואפשר שיש להתיר במבואות שלנו שאין בהם ר"ה:

כג

כג) שם בהגה. ובשל מתכת בכל ענין אסור. כיון שהוא חשוב חיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי. ט"ז סק"ב:

כד

כד) שם בהגה. ואם העבד עשה וכו'. בכל ענין אסור. דחיישינן שמא יביאה בידו דלא מתירא מרבו כיון שהוא עשה לעצמו: מ"א ס"ק י"א. ובלבוש כתב הטעם משום משוי אלא שהשיגו עליו הא"ר או' יו"ד והתו"ש או' י"א יעו"ש:

כה

כה) בזמנינו שהמלך יר"ה גזר שלא יקנה יהודי עבד א"כ העבדים יכולין לעשות מלאכה בשבת דהוי כשכיר. רשד"ם ביו"ד סי' קצ"ה וכ"כ ריב"ל ס"א וס"ג. אבל יש חולקים וס"ל דאף עתה גופן קנוי. ועכשיו שפירעין כרגא בעד העבדים אפי' לרשד"ם גופן קנוי ואסור להבעיר אש בשבת. כנה"ג בהגב"י. מ"א שם:

כו

כו) וכתב ב"י בשם מהרי"א דצ"ע באלו העבדים הישמעאלים אעפ"י שקנויים קנין עולם הואיל ויש להם רשות להמיר דתם ובזה הם מפקיעים עצמם מתחת יד אדוניהם אפשר שאינם כעבד ערל יעו"ש. והביאו הט"ז סק"ג ומ"א בסוף הסי' וכתב שם הט"ז ולפיכך כל בעל נפש יזהר מזה וכ"ש אם הוא במקום שאין לו רשות לפי דיניהם להפקיע עצמו בהמרת דתו שבזה ודאי איסור גמור הוא שיעשה מלאכה בשבת לישראל עכ"ד. ועיין לקמן או' ל"ה:

כז

כז) [סעיף ב'] אם אמר לו האדון וכו'. שאם ירצה שלא לזונו ושיחזור העבד על הפתחים הרשות בידו וא"כ עושה העבד לעצמו. לבוש:

כח

כח) שם. כיון שהתנה עמו מבע"י וכו'. משמע הא להתנות בשבת אסור. ואם לא אמר לו רבו כלל אלא העבד עושה מעצמו ורוצה לזון ממנו עיין בא"ר או' ז' שכתב בשם מ"ב להתיר אבל ממ"ש לעיל או' ד' בשם הלב"ש משמע דאין להקל יעו"ש:

כט

כט) שם. עושה הוא וכו'. אפי' בבית רבו כיון שהוא בצנעה. כ"מ בביאור הגר"א בשם הגמ"ר יעו"ש:

ל

ל) שם. לצרכי מזונותיו. אבל לא יעשה לצורך ישראל אחר אפי' בצנעה דהא מ"מ עבד ישראל הוא וכמ"ש בסעי' הקודם:

לא

לא) שם. ובלבד בצנעה וכו'. ולא אמרינן דכל מה שאסרו משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור כיון שאינו אלא חומרא בעלמא. תו"ש או' י"ב:

לב

לב) [סעיף ג'] עכו"ם גמור שהוא שכיר וכו'. הטעם שלא נקרא עבד בשביל ששכיר אצל ישראל לזמן מה. עו"ש או' יו"ד. ועיין לעיל סי' רמ"ד:

לג

לג) שם. עכו"ם גמור וכו'. ואפי' עושה מלאכת רבו אין איסור מדאורייתא כיון שאינו קנוי קנין עולם. ואם קבל עליו מצות הנהוגות בעבד והוא שכיר נ"ל דאין רבו מצווה על שביתתי כשעושה לעצמו דלא הזהירה תורה אלא על עבד הקנוי קנין עולם אבל העבד אסור לעשות מלאכה אפי' לעצמו דהא קבל עליו מצות הנוהגות באשה. מ"א ס"ק י"ב א"ר או' ו' תו"ש או' י"ג:

לד

לד) ומשמע ברמב"ם שאין מקבלין עבד וגר תושב בזה"ז יעו"ש ס"פ כ"ב. מ"א שם. ור"ל עבד שיקבל עליו רק ז' מצות כגר תושב אבל כשמל וטבל נוהג אף בזה"ז גם בגר תושב. א"ר שם. מחה"ש:

לה

לה) שם. עכו"ם גמור שהוא שכיר וכו'. משמע דדוקא בשכיר אבל אם אינו שכיר אף אם יכול להמיר אסור ואף דמהרי"א נסתפק בזה והביאו מרן ב"י מ"מ הוא לא החליט ויש להחמיר. וכ"כ כנה"ג בתשו' סי' ל"ב והרב בית יהודה א"ח סי' י"ג. ברכ"י או' ה' ועיין לעיל או' כ"ו:

לו

לו) מי שיש לו עכו"ם קנוי מהשבאי ועושה לו מלאכה להחם התבשיל וכיוצא הוא איסור גמור ואף ישראל אחר אסור לאכול בביתם חמין. בית יהודה שם. ברכ"י או' ו':

לז

לז) אסור לשלוח עבדו בשיירא בשבת או בתוך ג' בשבת שמוכרח ללכת בשבת כנה"ג בתשו' הנז' ועיין עו"ש בסוף התשו' ברכ"י או' ז':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---