כף החיים/אורח חיים/קע

כף החיים ‏ אורח חיים קע

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] אין משיחין בסעודה וכו'. אפילו בדברי תורה. תענית ה' ע"ב. מ"א סק"א. א"ר אות א' מער"ק על הרמב"ם פ"ז מה"ב דין ו' דד"מ בהגה"ט אות ב' בי"מ אות ט' יפ"ל אות א' ומיהו לאפרושי מאיסורא משיחין. א"א אות א'. ואפילו בין תבשיל לתבשיל אין משיחין כל זמן שדעתו עוד לאכול וראיה ממ"ש בסי' קע"ד וקע"ה לענין ברכת היין והטוב והמטיב שאין אחד פוטר את חבירו עד שיאמר סברי מרנן כדי שיפנו בית בליעתן מאכילה וכו' ומיהו נוכל לומר דה"ד לדידהו שהיו אוכלין כשהן מסובין על צד שמאל ואז הושט למעלה והקנה שבו מדברים למטה וכשהוא מדבר נפתח הקנה והמאכל שלמעלה ממנו הראוי לכנס לתוך הושט יפול ויכנס לתוך הקנה ויסתכן מה שאין כן בזה"ז שאנו אוכלין ויושבין בשוה שאין לחשוש כולי האי ומשום הכי לא ראיתי נזהרין בזה פרישה אות א' א"ר שם. ברכ"י אות א' מאמ"ר אות א' וכתב שס הברכ"י ולפי זה בליל התקדש חג הפסח כשהוא מיסב יש ליזהר ביותר לקיים דברי חכמים עכ"ל ומיהו בשיו"ב שם חזר בו מטעם דהאידנא ליכא הסיבה כמש"ל סימן קס"ז סעיף י"א ועם כ"ז כתבו דאין משיחין בסעודה ומשמע גם לדידן דלא נהגינן בהסבה וסיים אך אין נזהרין בזה וכמו שכתב הפרישה יעויין שם והביאו הזכ"ל אות ס' ובי"מ אות יו"ד. והשע"ת אות א' כתב הטעם משום דדשו בה רבים וע"כ כתב דאין לחלק בין לילי פסחים לשאר השנה יעויין שם. ומיהו הפרמ"ג בא"א שם חולק וכתב דאף בזמן הזה שאין סומכין על שמאל אין משיחין יעויין שם. וכן כתב קיצור שלחן ערוך סימן מ"ב אות ה' ועוד עיין בדברינו לעיל סימן זק"ן אות ט"ז מה שכתבנו בשם הזוה"ק יעויין שם:

ב

ב) שם אין משיחין וכו'. כל שלחן שלא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים. פרקי אבות פ"ג. מ"א שם. ועיין בדברינו לעיל סימן זק"ן אות טו"ב ואות ח"י ואות י"ט סדר הלימוד שצריך לומר על השלחן יעויין שם:

ב) וכל המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו. דילמא אתי עניא ויהיב ליה. ברכות נ"ד ע"ב ונ"ה ע"א. זוה"ק פ' עקב דרע"ג ע"ב. אור צדיקים למהר"ם פאפירש ז"ל סימן כ"ג אות ח' וכתב שם ואם לא יבא עני או אתה בדרך תפריש לעני חלקו. וכשיתן אז יתן למי שיש בו ריח תורה ויודע לברך ברהמ"ז:

ג

ג) שם ואפילו מי שמתעטש וכו'. מה שיש נוהגין כשמתעטשים לומר לישועתך קויתי וכו' החסידים ואנשי מעשה נזהרין שלא לאומרו משום דכשהוא מתעטש הוא טרוד בעיטוש ואינו יכול לכוין בשם כראוי ומי שאינו מכוין בשם עונשו מרובה כמ"ש לעיל סימן ה' יעויין שם וע"כ נזהרין שלא לאומרו דשב ואל תעשה עדיף. ומיהו אם יאמר לישועתך קויתי השם בלתי הזכרת שם הוי"ה ש"ד:

ד

ד) שם נוטל ידו אחת ששפשף וכו'. פירוש דיש לשפשף הניצוצות מימי רגליו שלא יראה ככרות שפכה כמש"ל סימן ג' אות ל"ז אלא רק בעומד במקום גבוה ומשתין או לתוך עפר תיחוח א"צ כמו שכתב בשלחן ערוך שם סעיף י"ג וז"ש בהגה בסמוך ואם לא שפשף וכו' וכן כתב הט"ז סק"א. ועיין מדברינו לשם אות ל"ח ובסימן ד' אות פ"ו:

ה

ה) שם נוטל ידו אחת וכו'. כתב המ"א סק"ב וצריך לברך על נטילת ידים כמ"ש ססי' קס"ד ודלא כאגודה יעויין שם. ומיהו כבר כתבנו לעיל שם בסימן קס"ד אות ט"ז ואות טו"ב דכיון דאיכא פלוגתא בזה אין לחזור ולברך על נטילת ידים משום דק"ל סב"ל יעויין שם. ומיהו אם אינו רוצה לאכול רק לשתות אין צריך ברכה לכולא עלמא דמשום חששא לשמא יאכל אין צריך ברכה מ"א ומחה"ש סק"ב בי"מ אות י"א ועיין לקמן אות ח':

ו

ו) שם הגה. ואם לא שפשף אינו נוטל וכו' בלבוש כתב דוקא לאכילה אבל לשתייה צריך ליטול דיחשדהו ששפשף ולא נטל והביאו מ"א סק"ג וכתב עליו דלא נהירא דא"כ אפילו יצא לחוץ ולא השתין יהא צריך ליטול מפני החשד אלא ע"כ ה"ק דילמא איכא דחזי ליה ששיכשף ולא חזי שנטל ויחשוד אותו משא"כ בשלא שפשף ליכא למיחש להא וכתב דכן מצינו בב"ח יעויין שם. וכן כתב הפרישה אות ב' ודחה דברי הלבוש יעויין שם. בי"מ שם. ומיהו זהו מדינא אבל משום נקיות צריך ליטול אפילו לא שפשף כמש"ל סימן ז' סעיף ב' ובדברינו לשם ובסימן קס"ד אות י"ג יעויין שם. וכן נוהגין ליטול אפילו בלא שפשף משום נקיות ולא דמי לסי' קנ"ח סעיף ו' דהתם מיירי בסתם ידים והכא מיירי בהטיל מים ודוק:

ז

ז) שם בהגה. אינו נוטל כלל וכו'. והיינו אם לא נכנס לבה"כ דאם נכנס לבה"כ צריך ליטול ואעפ"י שלא עשה צרכיו וכמש"ל סימן ד' אות ס"ה יעו"ש:

ח

ח) שם והני מילי לשתות וכו'. פרש"י שא"צ עוד לאכול אלא לשתות הוא נכנס שהיו רגילים להאריך לשהות בשתייה אחר המזון ומיהו צריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו וגם הר' יונה כתב בס"פ אלו דברים דטעמא דצריך ליטול מפני שדרכם היה בשעת שתייה לאכול מעט דאי לאו הכי לא היה צריך ליטול ידיו בשביל השתייה. ב"י. ט"ז סק"ב. ולפי זה משמע דגם אם היו שותים בלא סעודה צריך נטילה משום דדרכם היה לאכול מעט בשעת השתייה אבל מור"ם ז"ל בד"מ אות א' כתב דמפירש"י בפ' אמר להם הממונה (יומא דף ל') משמע קצת דלא בעינן נטילה לשתייה אפילו שנותן פרוסה לתוך פיו אלא דוקא בשתייה שאחר הסעודה קודם בהמ"ז יעו"ש. וזהו שכתב כאן בהגה סוף סעיף זה והא דבעינן נטילה וכו' לפי פירושו בד"מ ודוק. ומשמע מב"י לפי' ר"י דלדידן שאין נוהגין לאכול פרוסה בתוך השתייה א"צ ליטול וכן כתב א"ר אוח ב' אלא שכתב דמלבוש לא משמע הכי יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו לעיל אות ו' דזהו מדינא אבל משום נקיות צריך ליטול אפילו בלא שפשף יעו"ש:

ט

ט) שם והני מילי לשתות וכו'. ומי שנודע שדעתו קצרה הרבה אפילו לשתות נוטל מבחוץ שהכל יודעים שאין דעתו סובלת לעשות כן. כ"ה בגמרא שם. וכן כתב בתה"ק דף נ"ט והביאו א"ר אות ב' מש"ז אות ונראה דה"ה לדידן דנוהגין ליטול בכל ענין משום נקיות כמ"ש באות הקודם הו"ל כדעתו קצרה ונוטלין מבחוץ כיון שהכל יודעין שמנהג ליטול וכן המנהג עכשיו פשוט ליטול מבחוץ מפני שהכל יודעין שהמנהג ליטול וליכא חשדא:

י

י) שם ואם דבר עם חבירו והפליג וכו'. פרש"י דכיון שהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והם עסקניות עכ"ל. וכן כתב ב"ח. עט"ז אות א' ומיהו בס' ברכת אברהם ח"ד סימן קכ"ז כתב דבסתם שעה אחת איכא למימר דילמא נזהר מלטנף ידיו ומלטמא ידיו אבל בשתי שעות אינו מועיל על הרוב דמנהגו של עולם להיות ידים עסקניות ליגע שלא במקום טהרה בשתי שעות עכ"ד. והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות א' והעו"ת אות ב' אלא שכתב שם העו"ת דלא משמע כן מדברי המחבר ור"ל דס"ל כרש"י ז"ל דגם בשעה אחת חיישינן וכן יש להחמיר:

יא

יא) שם נוטל שתי ידיו וכו'. כתבו התו' בפ' ע"פ והרא"ש שם על הך דיומא דמדטעון נטילה ה"ה ברכת המוציא אבל מדברי הטור נראה דוקא נטילה ולא ברכת המוציא וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ז מה"ב. שכנה"ג שם אות ב' וכן כתב המ"א סק"ד דברכת המוציא א"צ כמ"ש רמ"א סימן קע"ח סעיף ב' בי"מ אות י"א:

יב

יב) שם והפליג נוטל שתי ידיו וכו'. מדברי המחבר משמע דדבר עם חבירו והפליג יכול ליטול ידיו בחוץ דדוקא בהשתין דמאיס לבני חבורה צריך ליטול ידיו לפניהם אבל מלשון הברייתא ומדברי הרמב"ם פ"ז מה"ב משמע דבכל גוונא צריך ליטול לפניהם וכן עיקר. פר"ח אות א' ומיהו המ"א סק"ה כתב דגם לדברי מרן ז"ל בהפליג צריך לפניהם ואפילו לאכילה יעו"ש. א"א אות ה' וכן כתב הלבוש. דה"ח אות ב' בי"מ שם:

יג

יג) שם נוטל שתי ידיו כיון שהסיח דעתו. ובס' צרור החיים כתב ושמעתי ממורי הרב ר' פרץ שאם נוטל בידו פת אינו צריך נט"י שדעתו עליו ולא יסיח דעתו. ברכ"י אות ב' בשם מור זקנו מהר"א אזולאי ז"ל בהגהותיו כ"י. שע"ת אות ג' זכ"ל אות ס':

יד

יד) שם הגה. דחיישינן שמא יאכל וכו'. ומ"מ נוטל בפנים כיון שהעיקר בשתייה חיישינן שיאמרו שלא נתן אל לבו ליטול ידיו. מ"א סק"ו. ועיין לעיל אות ט':

טו

טו) שם בהגה אבל בלאו הכי א"צ נטילה לשתייה ודוקא משום שתייה א"צ נטילה אבל משום ברכה לברך א"י או על השתייה צריך כמ"ש לעיל סימן ד' סעיף ח"י ובדברינו לשם אות ץ' יעו"ש. דהא הכא מיירי בשפשף דאי לא שפשף כבר כתב מור"ם ז"ל לעיל בסמוך דא"צ ליטול ואפילו אם הוא בתוך הסעודה יעו"ש ועיין לעיל אות ח' ודוק:

טז

טז) [סעיף ב'] שנים ממתינין וכו'. והוא שלא יהא שהייתן הרבה ושלא יפסוק בדברי שיחה א"ר סוף אות ו' בשם צד"ל דף נ"ט. מחה"ש סק"ז. ומשמע דוקא אם אוכלין בקערה אחת אבל אם אוכל כל אחד בקערה לבדו פשיטא דא"צ להמתין:

יז

טוב) לשתות וכו'. כתב הלבוש הטעם דשמא יקפיד זה ויחנק בתוך השתייה עכ"ל משמע דדוקא בלשתות צריך להמתין אבל לדבר אחר אין צריך להמתין. מיהו הר' יונה בפ"ג שאכלו כתב ע"ז דשנים ממתינין זה לזה בקערה וז"ל כלומר בשעה ששותה האחד או חותך הלחם או ממתין שיתנו לו מן הפרוסה של המוציא יש לו לחבירו להמתינו מפני דרך ארץ עכ"ל והביאו ד"מ אות ב' ודרישה אות א' יעו"ש. משמע בהדיא דלשתות ל"ד אלא ה"ה לדבר אחר צריך להמתין וכן כתב המ"א סק"ז וכתב ודלא כלבוש. וכן כתב א"ר אות ו' וכתב דאשתמיט ללבוש דברי הר' יונה יעו"ש י"א בהגב"י סו"ב אות א' בי"מ אות י"ב. חס"ל אות ג' ונראה דזהו דוקא בשוים אבל מיסב עמהם אב או אם או אח גדול וכל מי שגדול בחכמה ובמנין שחייבין בכבודו זהו כבודו שהקטנים ימתינו לגדול אפילו באמצע אכילה ולא הגדול ממתין על הקטנים. חס"ל שם:

יח

חי) איתא בתו' בכורות דף מ"ד ע"ב אין שותין מים לפני רבים אלא יהפוך פניו ושלא בשעת הסעודה אפילו בשאר משקין יהפוך מ"א שם. ועיין א"ר אות ח' מה שהשיג על מ"א והברכ"י אות ג' מיישב יעו"ש. ומיהו סיים שם הברכ"י דהאידנא שותין מים אף שלא בשעת סעודה בפני רבים וכן הפו' השמיטו להא דסוברים כפי' ר"ת שהביא התו' שם עכ"ל וכן עמא דבר לשתות בין מים בין שאר משקים בין בתוך הסעודה בין שלא בתוך סעודה בפני רבים:

יט

יט) איתא בכתובות דף ס"ה ע"א. אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין. ואכסנית אפילו בעלה עמה אסור. ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה. מ"א שם. א"ר אות י"ב וכתב שם המ"א דה"ה בשאר משקין המשכרין אבל הא"ר שם כתב אפשר לחלק דיין ישמח לבב אנוש. ומיהו נראה דהדין עם המ"א דהא חזינן כל מידי דמשכר משמח וע"כ יש לחוש לזה גם לשאר משקין. וכן כתב קיצור ש"ע סימן מ"ב אות ט"ז. ועיין אה"ע סי' ע' סעי' ב':

כ

כ) איתא בפסחים דף קי"ט ע"ב. לא יאכל אדם תרין ולא ישתה תרין פי' לא יאכל ולא ישתה זוגות משום סכנה. טור. מיהו בתו' חולין דף ק"ז ע"ב כתבו דהאדנא לא קפדינן בהכי לפי שאין סכנה מצויה לבא בזה"ז על ידי כך יעו"ש. והביאו ב"י ולכן תמה על הטור שהביא זה כיון שאינו מצוי בזה"ז ועיין פרישה וב"ח שמיישבין יעו"ש. וכן כתב א"ר אות י"ד דהאדנא לא קפדינן אזוגות יעו"ש וכן כתב מהריק"ש בהגהותיו מחב"ר אות ב':

כ) איתא בירושלמי רפ"ק דכתובות אין קטן רשאי לישב בפני מי שגדול ממנו עד שיאמר לו שב ויליף לה מדכתיב שבו פה וישבו. כס"א אות א':

כא

כא) [סעיף ג'] משיירין פאה בקערה. וכו'. והב"ח כתב כיון דאיכא פלוגתא בגירסאות ראוי לכל בעל נפש שיחמיר לעצמו ולהניח פאה בין במעשה קדרה ובין במעשה אלפס יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות א' א"ר אות ז' מיהו בשה"מ פ' עקב כתב הרב ז"ל דאין חשש בזה בזה"ז לפי שטעם שיעור הפאה מפני איזה עני שיבא בתוך הסעודה או ג"כ להשאיר חלק לשמש המשרת בסעודה ולכן כיון שמשיירין בקדרה אחר שנתנו לפני בעל הבית לאכול חלק אשתו ובני ביתו די לו בשיור פאה זו ובפרט שאין עתה נוהג אצלינו ענין עניים הבאים בתוך הסעודה ולא ענין השמש ולכן אין דין זה נוהג עתה כלל עכ"ל. וכן כתב בס' נגיד ומצוה והביאו י"א בהגה"ט. ועיין בדברינו לעיל סימן זק"ן אות ט"ו מה שצריך האדם ליזהר בענין אכילה ושתייה שלו יעו"ש:

כב

כב) שם והוא מאכל השמש וכו'. ומ"מ מדת חסידות ליתן לו מיד דבר מועט כמ"ש רסי' קס"ט ואפילו אינו משמש בסעודה רק מבשל המאכל ואפי' אין מזונו עליו. מ"א סק"ח. והיינו אפילו אין בו ריחא וקיוהא ומכל מין ומין. וזהו מדת חסידות ביותר. א"א אות ח' ועיין לעיל סימן קס"ט אות ד':

כג

כג) [סעיף ד'] כל מה שיאמר בעה"ב יעשה. ואף דמחוייב לעשות מ"מ אין דרך ארץ שיעשה מיד עד שיפציר בו אבל לגדול עושין מיד. מ"א סק"י אבל הברכ"י אות ח' כתב שמדברי מהרש"א בח"א משמע איפכא דכל מה שיאמר בעה"ב אהני לשלא יסרב נמי והסכים לדבריו יעו"ש. שע"ת אות ו' בי"מ אות ך':

כד

כד) שם כל מה שיאמר בעה"ב וכו'. לא דוקא בעה"ב עצמו אלא ה"ה בנו הגדול או אחד מהגדולים שנ בני הבית כי כל אחד מנייהו נחשב כמו בעה"ב וגירי דבעה"ב נינהו וכבודם כבודו. ברכו אות ז' שע"ת שם. בי"מ אות י"ט:

כה

כה) שם יעשה. ואף אם יאמר לו דבר גסות ושררה יעשה. וה"ה אם יאמר לו דבר שאין כבוד לו כ"כ ימחול על כבודו ויעשה. ברכ"י אות ד' ואות ה' שע"ת שם. ומיהו מ"ש דימחול על כבודו ויעשה כתב עליו הבי"מ אות י"ז דאין דבריו מוכרחים יעו"ש. וע"כ נראה הכל לפי מה שהוא אדם דאם אין בזה. כ"כ בזיון לפי כבודו ימחול ואם לאו לא ימחול ועיין לקמן אות כ"ז ובזוה"ק פ' פנחס דף רמ"ב ע"א ודוק:

כו

כו) ואם האורח נוהג באיזה פרישות ואומר לו לעבור עליו אינו מחייב לשמוע לו. ומיהו בדבר שאין בו סרך איסור רק פרישות בעלמא טוב לגבר להסתיר מעשיו וישמט כל מה שיוכל וע"ז נאמר אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי. ברכ"י אות ו' שע"ת שם. כר"ש בי"מ אות ח"י:

כז

כז) שם יעשה בפסחים דף פ"ו ע"ב אמרינן כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה חוץ מצא. ופי' הב"ח כגון שא"ל הבעה"ב שילך בשוק לעשות לו איזה עסק א"צ לעשות כי אין זה כבודו לילך לשוקים שאינו מכיר בהם. ובמט"מ פירש שאם א"ל הבע"ה לצאת מהאכסניא לא יצא כדאמרינן בערכין דף ט"ז ע"ב עד שיפשילו כליו. ואיתא התם דאפילו אכסניא דאקראי אסור לשנות. מ"א סק"י. א"ר אות ט' בי"מ אות כ"א. והרב ר"ח בשער הקדושה פ' ט"ז פי' דמה שאמרו רז"ל כל מה שאומר לך בעה"ב עשה חוץ מצא בעה"ב היינו הקב"ה כל מה שיאמר לך עשה מהמצות עשה חוץ מצא שאם יאמר לך צא מביתי ואל תכנס כענין אלישע אחר אל תשמע אלא תכנס בתשובה יעו"ש והביאו השל"ה בש' האותיות אות ק' דצ"ח ע"ב. ועוד י"ל כי בעה"ב רומז אל רז"ל שנתנה תורה להם רשות להורות כמ"ש ככל אשר יורוך וכשיש פלוגתא יכול אדם להחמיר ולעשות ככ"ע כמ"ש במס' עירובין דף ז' ע"א אבל לסקל אינו יכול עד שיסכימו רוב הפוסקים רוב בנין ורוב מנין כידוע וז"ש כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה ר"ל אם עתה עושה כל מה שיאמר לך בעה"ב ר"ל כדברי הכל עשה חוץ מצא ר"ל לצאת מדבריהם ולהקל שזה אינו תלוי בדעתך אלא עד שיסכימו הרוב:

כח

כח) שם יעשה. ואם אין חפצו להנות מאחרים רשאי וכמ"ש רז"ל במס' ברכות דף יו"ד ע"ב גבי שמואל הרמתי אבל אם הוא מצרי עין אסור להנות ממנו וכמ"ש רז"ל מס' סוטה דף ל"ח ע"ב כל הנהנה מצרי עיין עובר בשני לאווין אל תלחם ואל תתאיו יעו"ש:

כט

כט) [סעיף ו'] לא יהא אדם קפדן וכו'. מפני שמונע בני ביתו מלתת כלום לעניים מיראת קפדנותו. לבוש. והוא ממעשה שהביא שם. במס' ד"א רבתי פ"ו בהלל הזקן שעשה סעודה אחת ובא עני וישב על פתחו ואמר אשה אני צריך להכניס היום ואין לי פרוסה כלום לסעודת נישואין אז נטלה אשתו כל הסעודה ההיא ונתנה לו ואח"כ לשתה עיסה אחרת ובשלה אלפס אחרת ובאתה והניחתו לפניהם אמר לה בתי אף אני לא דנתי אותך לכף חובה אלא לכף זכות שכל המעשים שעשית לי לא עשית אלא לשם שמים יעו"ש. והביאו ב"י. וא"נ יש לומר כמשמעו שלא יהא קפדן ורגזן בתוך סעודתו כי האורחים ובני הבית מתביישין אז לאכול כי יחושו פן יתרגז ויקפיד על אכילתם. ל"ח פרק פכ"ה אות צ"ג. עט"ז אות ג' א"ר אות יו"ד:

ל

ל) שם לא יהא אדם קפדן וכו'. ול"ד בתוך הסעודה אלא בכל עת צריך האדם להזהר מן הכעס בתכלית כמ"ש רז"ל במס' פסחים דף ס"ו ע"ב כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו וכו' ואפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו יעו"ש. וכן אמרו בזוה"ק פ' תצוה דף קפ"ב ע"א דאי ההיא בר נש עקר קדושה דא עלאה מאתריה למשריה בתריה סט"א ודאי דא איהו ב"נ דמריד במריה ואסיר לקרבא בהדיה ולאתחברא עמיה ודא איהו טורף נפשו באפו. איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה ואשרי בגויה אל זר. וע"ד כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו דההיא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפו אשר נשמה אחלף באפו. כי במה נחשב הוא. כו"ם אתחשיב ההוא ב"נ. ומאן דאתחבר עמיה ומאן דאשתעי בהדיה כמאן דאתחבר בכו"ם ממש מ"ט בגין דכו"ם ממש שארי בגויה. ולא עוד אלא דעקר קדושה עלאה מאתריה ושארי באתריה כו"ם אל זר מה אל זר כתיב ביה אל תפנו אל האלילים כגוונא דא אסיר לאסתכלא באנפוי עכ"ל. וכן אמר לו המגיד למרן ז"ל שלא יכעוס על שום דבר שבעולם ואפי' במלי דשמיא כמ"ש בריש ס' מגיד משרים יעו"ש. וכ"כ בש' רוה"ק דף ט' ע"א שהאר"י ז"ל היה מקפיד בענין הכעס יותר מכל שאר העבירות אפילו כשהוא כועס בשביל מצוה וכענין משה רבע"ה והיה נותן טעם לזה ואומר כי הלא כל שאר העבירות אינם פוגמים אלא כל עבירה ועבירה פוגמת אבר אחד אבל מדת הכעס פוגם כל הנשמה כולה ומחליף אותה לגמרי ונכנסת במקומה נפש מצד הקלי' ואעפ"י שעושה האדם תיקונים לנפשו ותשובה מעולה ומצות רבות וגדולות הכל נאבדים ממנו לגמרי לפי שאותה הנשמה הקדושה שעשתה כל המעשים טובים נתחלפה בטמאה והלכה לה ונשארה שפחה טמאה במקומה וצריך פעם אחרת לחזור ולתקן כל התיקונים הראשונים שעשה בתחלה וכן הוא בכל פעם ופעם שכועס נמצא כי בעל הכעס אין לו תקנה כלל כי הוא ככלב שב על קיאו. וגם אי עשה איזה מצוה גדולה אשר בסיבתה נתעבר בו איזה נשמה קדושה של צדיק לסייעו על ידי הכעס מסתלקת ממנו יעוש"ב:

לא

לא) [סעיף ז'] לא יאכל אדם פרוסה כביצה וכו'. זהו לשון הטור. אלא ששם כתוב הר"ז רעבתן וכצ"ל ומ"ש בש"ע הר"ז גרגרן ט"ס הוא. וכתב בב"י דמשמע מלשון הברייתא שאם אוחז פרוסה כביצה אעפ"י שאינו אוכל אלא קצת ממנו נקרא רעבתן. וכתב דכן צריך לפרש דברי הטור. וכ"כ הלבוש. פרישה אות ג' ט"ז סק"ד. מ"א ס"ק י"א. ועיין לעיל סימן קס"ז סעיף א' דמשמע שם דוקא יותר מכביצה הוא דהוי רעבתן אבל כביצה לא הוי רעבתן יעו"ש:

לב

לב) שם לא יאכל אדם פרוסה וכו'. ואסור לאכול אדמה. שבת קי"ג ע"ב. ופרש"י ז"ל שמביאו לידי חולי יעו"ש:

לג

לג) [סעיף ח'] לא ישתה כוסו בבת אחת וכו'. ואם משייר מעט לא הוי גרגרן. מ"א ס"ק י"ב. בי"מ אות כ"ד:

לד

לד) שם הגה. ומיהו כוס קטן וכו'. פי' שהוא קטן מרביעית. של"ה. ואמרו בגמרא דיין מתוק או מי שכריסו רחבה מותר לשתותו בבת אחת והשמיטו רמ"א משום דמשמע ברש"י דדוקא רבי ישמעאל שהיה כריסו רחבה מאד. וביין מתוק למי נתתה דבריך לשעורין מיהו נ"ל דאין שיעור לכוס רק הכל לפי מתיקות היין ורחבת כריסו ולכן השמיטו רמ"א דהכל נכלל בכוס קטן ומיהו בשכר שלנו בודאי שיעורו יותר מרביעית. מ"א ס"ק י"ג. בי"מ שם. ועיין א"ר אות י"ב ובי"ש שלנו שהוא חריף מאד נראה אפילו פחית מרביעית לא ישתה בבת אחת אא"כ הוא כוס קטן מאד או ישייר ממנו מעט:

לה

לה) שם בהגה. כוס קטן וכ' ובקטן נמי אם שותה בשני פעמים אין גאוה דהא מותר בב"א קאמר וגאוה ליכא כ"א בג' פעמים א"א אות י"ג:

לו

לו) [סעיף ט'] לא יאכל שום או בצל מראשו וכו'. נ"ל דראשו של שום הוא המשובח שבו והוא הלבן ומה שלמטה ממנו הוא הירק והוא הגרוע ונמצא כשיאכל המשובח תחלה לפעמים שישאר העלין הירוקין ויהיה הרעבתן. פרישה אות ח' א"ר אות י"ג. וה"ד במקום שאוכלין גם העלין עם הראשין אבל במקום שאוכלין רק הראשין היינו אורחיה וכן במקום שיש אוכלין ראשין ועלין ויש אוכלין רק ראשין והוא רוצה לאכול רק ראשין היינו אורחיה:

לז

לז) שם מראשו וכו'. ובשבת יתחיל לאכול מראשו. מ"א ס"ק י"ד בשם אגודה. א"ר שם. א"א אות י"ד בי"מ אות כ"ה. ומה"ט אפשר דה"ה נמי דבשבת יכול לשתות כוסו בבת אחת. תוספת שבת סימן רע"ד. בי"מ שם:

לח

לח) שם הגה. ולא יאחוז המאכל בידו אחת וכו'. היינו כשאוחז המאכל בעודו בקערה אבל כשהוציא המאכל מהקערה אין נראה שיהיה דרך רעבתנות אם יתלוש ממנו בידו השנית. ל"ח פכ"ה אות צ"ד. א"ר אות י"א בי"מ אות כ"ו. אין נושכין ואוכלין אלא חותכין ואוכלין מדרש ילקוט הובא במהרש"א ח"א ברכות ח' ע"ב:

לט

טל) אמר ליה אליהו לרבי נתן אכול שליש ושתה שליש והנח שליש לכשתכעוס תעמוד על מילואך. גיטין ע' ע"א. וכתבו התו' נדה כ"ד ע"ב דל"ד דהא דרך אכילה להיות מרובה על השתייה אלא שבין אכילה ושתייה יהיו שני שלישים יעו"ש:

מ

מ) תני רבי חייא הרוצה שלא יבא לידי חולי מעיים יהא רגיל בטיבול קיץ וחורף. סעודתך שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה. ואל תשהה עצמך בשעה שאתה צריך לנקביך. גיטין שם. ועיין לעיל סימן זק"ן אות ו' ואות ט"ו:

מא

מא) [סעיף יוד'] לא ישוך פרוסה וכו'. משום שנמאסת לבריות. לבוש. מ"א ס"ק ט"ו:

מב

מב) שם ויניחנה ע"ג השלחן. או ע"ג הקערה. טור. והא דאמר לקמן סימן קע"א ס"ג שהמדקדקים אוכלין מעט מן הפת עם הדייסא צ"ל דהכא מיירי בדאיכא אחרים עמו דמאיסי ולקמן מיירי באוכל הוא לבדו. פר"ח אות יו"ד. וא"כ כשאוכל דייסא בפת לפני אחרים צריך לאכול חתיכת הפת כולה עם הדייסא בכל פעם. ועיין בדברינו לשם אות י"ט:

מג

מג) [סעיף יא'] לא ישתה אדם שני כוסות וכו'. דנראה כעושה לשרות המאכל שיאכל הרבה. לבוש. מ"א ס"ק ט"ז. והב"ח ודרישה פירשו דה"ק לא יביא ב' כוסות ביחד בסעודתו ואעפ"י שאין דעתו לשתות שניהם אלא אחד לשתות והשני לברך עליו בסמ"ז אעפ"י כן מאחר שמביא שניהם ביחד נראה כגרגרן יעו"ש. א"ר אות י"ד. והרב ב"ד סימן פ"ד כתב דבתוך הסעודה מופלג מבהמ"ז אינו נראה גרגרן כששותה שניים בפעם אחד וכן שלא בסעודה אם שותה שניים בב"א אינו כגרגרן יעו"ש. וכן כתב המחה"ש והלב"ש דלפי דברי הלבוש בתוך הסעודה מותר לשתות ב' כוסות בב"א יעו"ש. ועיין ב"ח ול"ח פרק כ"ה אות צ"ז שהאריכו בזה ופירשו נמי לענין זוגות וכן פי' הט"ז סק"ה יעו"ש. ולפי שהאידנא לא חיישינן לזוגות כמ"ש לעיל אות ך' לכן לא הביאותים. ועיין לקמן אות מ"ה:

מד

מד) שם שני כוסות וכו'. ומיהו בשבת יכול לשתות שני כוסות בבת אחת ויותר כמ"ש לעיל אות ל"ז יעו"ש. וכ"כ הבי"מ אות כ"ח:

מה

מה) שם שני כוסות בבת אחת וכו'. ומשמע דאפילו אם משייר מן הכוס או שותהו בשני פעמים אפ"ה לא ישתה שנים בבת אחת דשריותא דא דוקא לכוס אחד כמ"ש סעיף ח' אלא דוקא אם אוכל איזה דבר בין כוס לכוס או שוהה מעט בכדי שתיית רביעית ואח"כ מביאין אחר נראה דלית לן בה. וכן אם הוא באמצע סעודה או שלא בתוך סעודה נראה ג"כ להתיר כס' הב"ד ודעמיה כיון דליכא איסורא בזה אלא דוקא משום גרגרן וכיון דאיכא מתירין אזלינן בתרייהו ומיהו הרוצה להחמיר כדברי הכל דהיינו גם באמצע סעודה לא יביאו לו ב' כוסות בב"א תע"ב:

מו

מו) [סעיף יב'] הגדול פושט ידו וכו'. וא"ת הא שנינו לעיל סימן קס"ז סעיף י"ז בוצע פושט ידיו תחלה וא"כ דינא הוא שהגדול פושט ידיו תחלה ולמה אמר הכא משום גרגרן תירץ הב"ח דהכא מיירי דקערות טובא איכא על השלחן לפני כל אחד ואחד ואפ"ה דרך ארץ הוא שלא יהא פושט ידו לקערה שלפניו עד שהגדול יפשוט ידיו תחלה וכתב דה"ה במניחין פירות לפני כל אחד ואחד דרך ארץ הוא שיפשוט הגדול ידיו תחלה יעו"ש והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות ח' עו"ת אות ה' מ"א ס"ק י"ז. א"ר אות ט"ו. מיהו הט"ז סק"ו הקשה על דברי הב"ח מסימן קכ"ז סעיף ט"ו דאם כל אחד ככרו לפניו א"צ להמתין אפילו על הבוצע וכתב דודאי מיירי בקערה אחת וקמ"ל דאפי' בנטילת רשות מהגדול לא יפשוט ידו תחלה יעו"ש וכ"כ הדרישה אות ו' אבל הא"ר שם תירץ לקושיית הט"ז דהתם מיירי בפרוסת המוציא דנראה שעושה כן שלא להפסיק ואינו נראה כגרגרן והביאו המחה"ש ס"ק י"ז. וכן תירץ המש"ז אות ו' ועוד כתב שם הא"ר על הט"ז דפירושו דחוק יעו"ש. וכן פסק קיצור ש"ע סימן מ"ב אות ו' כדברי הב"ח מ"ב אות כ"ח:

מז

מז) שם הגדול פושט ידו וכו'. לעולם לא יהא אדם מהפושט ידו בתחלה לקערה ולא המושך ידו באחרונה. צד"ל דף נ"ט א"ר שם:

מח

מח) [סעיף יג'] הנכנס לבית וכו'. ר"ל לבית בעה"ב כן הוא בב"י בשם מס' ד"א וכ"כ הלבוש. אבל בעה"ב עצמו או אפילו אחד מבני הבית רשאין לומר שרוצין לאכול ושיכינו שלחן וכיוצא. ככר לאדן דקי"ג ע"ב. יפ"ל אות ט':

מט

מט) שם לא יאמר תנו לי וכו'. ואם נתנו לפניו לאכול א"צ שיאמרו לי שיאכל וראיה מאליעזר שאמר לא אוכל וכו' והרי עדיין לא אמרו לו אלא א"צ אמירה שלחן ארבע. מ"א ס"ק ח"י. מיהו ממ"ש לעיל אות כ"ג משמע דצריך שיאמרו לו יעו"ש וכ"כ א"א אות ח"י דאין הכרע מאליעזר דאפשר שאמרו לו או שהקדים לומר כדי שלא יאמרו לו ואז יהיה מוכרח לקיים משום ד"א יעו"ש. וכן עמא דבר שאין אוכלין עד שאומרים להם:

נ

נ) שם בהגה. ויש לחוש שיאכילהו יותר וכו'. אי נמי שמא הראשון האכילו בזמן הזול וזה מאכילו בזמן היוקר ואעפ"י שאינם מתכוונין לכך שלא האכילו על דעת שיפרע לו יותר ממה. שהאכילו ואין כאן רבית מ"מ הא מיהא מחזי כרבית. והיינו דקתני מפני שהוא דרך רבית כלומר דרך רבית הוא אבל לא רבית ממש. ב"י. לבוש. וכ"כ מ"א ס"ק י"ט דמ"ש מור"ם ז"ל ואית ביה משום רבית כלומר דמחזי כרבית. ועיין ביו"ד סימן סק"ב ס"א בהגה ומ"ש שם המ"א בענין דברים המשכחים כבר כתבנו אותם לעיל סימן זק"ן מאות כ"ו עד אות ל' יעו"ש:

נא

נא) מי רוצה להיות חסיד צריך לנהוג חומרות יתירות אעפ"י שאינו מחויב בהם כפי הדין. ואכתוב קצת ממה שהזהירני מורי ז"ל ויש בהם דברים של חומרא בלבד ודברים שהם כפי הדין. צריך ליזהר שלא לאכול תרמוסין הנשלקין ע"י גוים למתקן. וכן שלא לאכול אפונין של הגוים שקלו אותם כעין אותם קליות ובלע"ז נק' קורמ"ש. והנה התרמוסים אעפ"י שמן הדין מותרין הם לפי שאין עולין על שלחן מלכים עכ"ז לא גרעי מההוא גברא (עיין מו"ק די"ב ע"ב) דלא איתחזי ליה אליהו ז"ל משום דשתה מים דאחים ליה קפילה ארמאה. אבל האפונים מן הדין אסורים מפני שקליות שלהם עולין על שלחן מלכים ושרים של מקומות שעושים אותם קליות ול"ד מלכים אלא כיון שעולים על שלחן השרים אסורים שה"מ פ' וילך והגם דמור"ם ז"ל ביו"ד סימן קי"ג ס"ב כתב להתיר באפונים קלויים וה"ה מרן ז"ל בכ"מ על הרמב"ם פי"ז מה' מאכלות אסורות דין י"ז יעו"ש מ"מ נראה כיון דנפיק מפומיה דהאר"י ז"ל יש להחמיר:

נא) ענין חומרות בדיני המעשר יזהר שלא לאכול שומשמין כמו שהם בשום אופן עד שיוציא מהם המעשר וזהו דין גמור כס' כל הפו' לפי שגמר מלאכתן הוא כשמוציאין מהם שמנם ואז הוא פטור מן המעשר לפי דעת הרמב"ם ז"ל לפי שגמר מלאכתן בהוצאת שמנן הוא ביד גוי אבל כשאוכלן כמות שהן הנה גמר מלאכתן הוא ע"י עצמו ונתחייב במעשר אפילו לס' הרמב"ם ז"ל שה"מ שם ומיהו עיין ברכ"י ביו"ד סימן של"א אות ך' שכתב דהרוצה להחמיר בתוך ביתו יחמיר אבל אין להורות ברבים מאחר שפשט המנהג להתר יעו"ש אבל הנראה כיון דנפיק מפומיה דהאר"י ז"ל יש להורות לרבים ג"כ אלא רק דאין למחות ביד המקל מאחר דיש מתירין:

נא) גם בענין הזתים המרים שממתקים אותם ע"י ישראל הם גמר מלאכתן ע"י ישראל ע"ד הנז' בשומשמין וחייבין במעשר לד"ה אבל הזתים השחורים המתוקים וקנאן מיד הגוי וכבר היו ראוים לאכילה כמו שהן ע"י הדחק פטורים מן המעשר אף אם מיתקן עוד אח"כ הישראל בביתו. גם התרמוסין המתמתקין ע"י ישראל חייבין במעשר כפי הדין המוסכם מכל הפו' שה"מ שם. וכ"כ הרדב"ז בתשובת כ"י סימן שני אלפים ק"ז. והביאו הברכ"י שם אות ח"י ומ"ש בס' חרדים בהקדמה על מצות התלויות בארץ שאין כבישת הזיתם גמר מלאכה אלא משעה שליקטן הגוי והניחו בתוך הכלכלה נגמרה מלאכתן יעו"ש ונמשך אחריו בס' פאת השלחן סימן י"ג כבר השיג עליו בס' שד"ה סימן כ"ה והעלה להלכה שצריך לעשרן יעו"ש וכ"כ בס' מ"ח במס' מוצאי שבת פ"ז אות ו' יעו"ש והכי נקטינן ומיהו לענין ברכות תרומות ומעשרות נוהגין שלא לברך כ"א דוקא על פירות הגדילים בא"י וכמ"ש הברכ"י שם אות כ"ג יעו"ש וגם בזה על פדיון מעשר שני נוהגין שלא לברך וכמ"ש הברכ"י שם אות כ"ו בשם תשו' מרן ז"ל כ"י סימן ג' יעו"ש. וסדר הפרשת תרומות ומעשרות עיין ביו"ד סימן של"א סעיף י"ט ורק הקונה מעכו"ם אחר שנתלשו וגמרן ישראל אחר שמפריש מעשר ראשון מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנו לכהן והשאר מעכבו לעצמו וא"צ ליתנו ללוי וכמ"ש ביו"ד שם סעיף ד' יעו"ש:

נא) גם בענין ענבים יש מקומות שעושין יין מכל מיני ענבים שבארץ ההיא ויש מקומות שאינם עושים יין רק מן המיוחדים לעשות מהן יין ולכן הגוים הנוטעים כרמים ההם כוונתם אינם רק למוכרם לעשות מהם יין ולכן באלו המקומות שהענבים שלהם מיוחדים לעשות מהם יין כגון הענבים השחורים שבא"י שאינם ראויים אלא ליין אזלינן בתר דעת הנוטעים אותם ונמצא שגמר מלאכתן אינן אלא כשעושין מהן יין ולכן היין ההוא חייב במעשר לד"ה כנודע ונמצא כפ"ז שאין לאכול אותם הענבים כלל עד שיוציא מהן מעשר כי אכילתן היא גמר מלאכתן והוי ביד ישראל אבל בשאר מקומות אעפ"י שעושין יין מן הענבים רוב הנוטעים אותם הוא לאכילת ולא ליין שלהן. שה"מ שם:

נא) גם משנת השמטה הקונה פירות מעכו"ם ונגמרה מלאכתן ביד ישראל חייב להפריש תרומה ומעשר ומפריש מעשר עני כדין עמון ומואב כמ"ש מור"ם ז"ל בש"ע יו"ד סימן של"א סוף סעיף י"ט וכן כתב הברכ"י שם אות יו"ד בשם תשובת מרן ז"ל כי כן הוא מנהג ירושלים יעו"ש. ונראה דיש לפדותו ג"כ כמו שנת השלישית וששית שכתבנו לעיל יעו"ש ועוד עיין מזה מ"ש בתשו' בסה"ק באר מים חיים יעו"ש:

נא) גם ההולך לגינת הגוי לקנות ירקות יזהר שלא יתלשם בידו כי הירקות גמר מלאכתן הוא תלישתן ונגמרו ביד ישראל ונתחייבו במעשר אותם שתלש ישראל. שה"מ שם:

נא) גם יש ליזהר להפריש תרומות ומעשרות מן השקדים ומן הפורתקא"ל שמוכרין כאן בירושת"ו שידוע שרובם ככולם הם מפרדסים של ישראל וע"כ כל אחד ואחד הקונה חובה עליו להפריש בביתו ולא יסמוך על אחרים ואעפ"י שיש פתקה ביד המוכרים שהוא מעושר אל יסמוך ע"ז כי כאשר שאלנו יחקרנו על הדבר ראינו שאי אפשר להנצל מאיסורא אם לא יפריש בידו. ועוד דע דבשנה הזאת שנת התרע"ה אחר הפסח ראינו תולעים בפורתקאל והוא כמו תולעים של תאנים שאינו ניכר מיד אלא בהסתכלות וע"כ צריך כל אדם ליזהר ולעיין בזה:

נא) גם יזהר להוציא תרומות ומעשרות מן היין שקונה (מן היין שקונה) מן החנוני בעל היין לפי שרוב אנשי הדור אינן בקיאין במעשרות וכע"ה דמו בענין המעשרות כמו יין של דמאי. גם הפודין מעשר שני על מעט קמח וכיוצא בזה הוא אסור לפי שאין מחללין פירות על פירות. שה"מ שם. ומיהו עיין ביו"ד שם סעיף קל"ג וברכ"י שם אות כ"ו שכתבו דיש מתירין לחלל על הפירות יעו"ש אלא שדעת האר"י ז"ל להחמיר וכן יש לנהוג בדבר שהוא ודאי חייב במעשרות אבל בדבר שהוא ספק אם חייב נראה דיש להקל:

נא) ענין כלאי הכרם וערלה מי שהולך לגנות הגוים יזהר להתרחק שלא יקח מן הירקות אלא ממה שהם רחוקים מן הגפן כדי עבודתו שהם ד"א כנודע אם היא יחידית. ויזהר בכל דיני כלאי הכרם:

נא) גם טוב הוא שלא לקנות פירות האילן מן הגוים בפרדס שלהן פן יהיה שם ודאי ערלה ותראה אותם ואז אסור לקנותם. שה"מ שם:

נא) אין לשתות קום החלב אחר שנקפה החלב ונבדלו המים ממנו וכמ"ש הר' אליעזר ממיץ ז"ל. שה"מ שם. ועיין בש"ע יו"ד סימן פ"א סעיף ה':

נא) ובענין דגים הקטנים שכובשין אותן בשמן ומניחין אותן בתיבות קטנים וסותמין התיבות ומוכרין אותן כך כמו שהיא בתיבות הסתומים שמענו שיש בזה כמה מינין יש מין שכובשין אותו עם פרי שקורין טמאט"ס. ויש מין שכובשין אותן בשמן זית. ויש מין שכובשין אותן בשמן אווז. וזהו אסור משום נבלה ששחיטת עכו"ם נבלה כידוע. ויש מין שכובשין אותן בחלב חזיר. וע"כ האוכל מזה הדגים צריך לחקור ולדרוש במה נכבש דג זה ובאיזה מין שומן דשמא נכבש במין טמא ונטמא. ועוד צריך לחקור ולדרוש על הדגים בעצמם אם הם ממין טהור שיש להם סנפיר וקשקשת או ממין טמא ואחר שיתברר הדבר אוכל מהם. ומיהו יש חסידים ואנשי מעשה שאין אוכלין מזה הדגים כלל מפני איזה חששות והמחמיר תע"ב:

נב

בנ) שם בהגה. אבל מותר לומר לו אכול עמי ואכול עמך וכו'. שאינו מדבר כן אלא מדרך מוסר אבל אין דעתו שיבא לידי פרעון לעולם ר"ל שיחזור ויאכל עמו. ד"מ אות ד' מש"ז אות ז' וכתב וא"כ לק"מ מ"ש הט"ז ז"ל יעו"ש:

נג

גנ) שם בהגה. ומותר לאכול עמו אח"כ וכו'. היינו בסתם שאינו אומר לו בא ואכול עמי מה שהאכלתני דאל"כ היינו רישא דהוי כפורע חובו וכו':

נד

דנ) [סעיף יד'] לא אדם פרוסה וכו'. נראה דה"פ לא יכפה הקערה על פיה ויפרוס הפרוסה ע"ג הקערה מפני שרגילות הוא שגב הקערה מלוכלכת תמיד בדבר מיאוס אבל מקנח הקערה בפרוסה ואח"כ אוכל הפרוסה דאין זה מיאוס כמ"ש בסימן קע"א. ועוד י"ל דבקערה שיש בה מאכל קאמר דלא יפרוס פרוסה ע"ג הקערה שמא ישפך מה שבקערה. א"נ שמא תפול הפרוסה לתוך הקערה וממאיס בהכי. ב"ח. שכנה"ג בהגה"ט אות ט' ועי"ש. א"ר אות י"ז:

נה

הנ) שם ע"ג קערה וכו'. ואל יחתוך בשר ע"ג היד אלא על השלחן איכא דאמרי משום סכנה שלא יקוץ ידו ואיכא דאמרי משום קלקול סעודה ר"ל אף בחבורה קטנה יצא דם וילכלך המאכל וימאיס המסובין ברכות ח' ע"ב ופרש"י שם. מ"א סק"ך:

נו

ונ) שם אבל מקנח הקערה וכו'. ומיירי שאוכל אח"כ אותם פרוסה. וקמ"ל דלא נימא שג"כ ממחה בזו דעתו של חבירו שמקנח בו ואוכל שנראה כצר עין שמקפיד לאיבוד דבר מועט הנדבק בקערה. פרישה אות י"ב. וכ"כ א"א אות ך' דמיירי שאוכל הפרוסה דאל"כ הוי ביזוי אוכלין כמ"ש בסימן קע"א:

נז

זנ) [סעיף טו'] ולא ישוך מפרוסה וכו'. לכאורה זהו כבר נלמד מק"ו דסעיף יו"ד ונראה דגרסינן ולא ישוך מפרוסה במ"ם ותרתי קאמר דברישא אשמעינן דלא ישוך פרוסה ר"ל אותה חתיכה קטנה עצמה שפרס בשיניו דרך נשיכה לא יתן ע"ג שלחן ואח"כ אשמעינן דלפני חבירו אסור ליתן אותה חתיכה גדולה שנפרס ממנה דרך נשיכת חתיכת קטנה פרישה אות י"ב. וכ"כ א"ר אות ח"י. ועיין מאמ"ר אות ט' ובדברינו לעיל אות מ"ב:

נח

חנ) [סעיף טז'] לא ישתה מהכוס ויתן לחבירו וכו'. ה"ד ליתן לחבירו לידו שאז ישתה ממנו שלא ברצונו ואולי ימאס לו ויסתכן משא"כ כששותהו ומניחו לפניו על השלחן שאז אינו שותהו חבירו כשימאס ולא ישתהו. פרישה אות י"ג. א"ר אות י"ט:

נט

נט) שם ויתן לחבירו וכו'. ואם לקח חבירו הכוס מעצמו ושותה ממנו לית לן בה רק שלא יתננו לו בידיו דשמא מחמת בושה יקבל ממנו וישתהו ואיכא סכנת נפשות. ב"ח בשם מהרש"ל. והביאו הט"ז סק"ח. וכתב דמשמע דמפרש הך סכנת נפשות משום דחבירו מאיס ליה לשתות דאפשר שנתערב רוקו שם. אבל אני ראיתי בס' צואת ר"א הגדול שמזהיר מאד מלשתות מכוס ששייר חבירו כי שמא יש לו איזה חולי בתוך גופו ויצא ריח מפיו לאותו שיור ונראה דע"ז אמר ג"כ סכנת נפשות. ולפ"ז גם אם הוא מונח אין לשתות ממנו. וכתב דבאמת ראיתי במדינות אחרות נזהרין מאד שלא לשתות משיור חבירו יעו"ש. והביאו א"ר שם. ולפ"ז מ"ש בסעיף כ"ב דמועיל קינוח מקום נשיקת הפה משום מיאוס ולשפיכת מים דרך ששתה שם ה"ד במכירו שאין בו חולי אבל אם אינו מכירו אין לשתות משיוריי אפי' בקינוח מקום נשיקת הפה ישפיכת המים דרך שם. וכ"כ א"ר אות ך' ועיין בדברינו לקמן אות ע"ו:

ס

ס) [סעיף יז'] ולא ישתה כוס ויניחנו על השלחן וכו'. שאין זה דרך כבוד להעמיד כלי ריק על השלחן. לבוש. עו"ת אות ט' אבל אם שותהו חציו יכול להניחו על השלחן. פרישה אות י"ד:

סא

סא) [סעיף חי'] לא יקח חלקו ויתננו לשמש וכו'. שמא יארע דבר קלקול בסעודה ויצטרכו לו המסובין אלא יניחנו לפניו עד אחר הסעודה ואח"כ יתננו לו. לבוש. והב"ח כתב דאם לא יניחנו לפניו אלא מיד לאחר שנתנו לו חלקו חזר מיד ונתנו לשמש נראה לפי שחלקו בזויה בעיניו לא חפץ בה ומסרה לשמש אלא יטלנו ויניחנו לפניו דמראה שמקובל בעינו אלא דלפי שא"צ לאכול עכשיו נתנו לשמש עכ"ל. והביאו מ"א ס"ק כ"ב. והט"ז סק"ט כתב דיותר נכון כפירוש הלבוש אלא שכתב שא"צ להמתין רק עד אחר שיניח לכל אחד חלקו כראוי יעו"ש. והפרישה אות ט"ו כתב שמא יארע דבר קלקול בסעודה ר"ל שיבא בעה"ב להתקוטט עם השמש שיסבור שהוא לקח לו לעצמו ולא נתנו לפני המסובין כלל משא"כ כשהניחו לפניו וראהו בעה"ב אז מותר ליתן לו יעו"ש. ולפ"ז א"צ להמתין רק עד אחר שיניח לכל אחד חלקו כראוי וכמ"ש הט"ז. וכ"כ א"ר אות כ"א:

סב

סב) בן שאוכל אצל אביו ועבד האוכל עם רבו נותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים. ש"ע יו"ד סימן רמ"ח ס"ו. וכ"כ מ"א ס"ק כ"ב אלא שכתב באתרא דקפדי אסור. וכ"כ א"ר אות כ"ד:

סג

סג) כשעושה סעודה ד"א להשקות בעצמו למסובין כדאיתא בקדושין ל"ב ע"ב. מ"א שם:

סד

סד) [סעיף יט'] אינם רשאים ליטול מלפניהם וכו'. שמא יתבייש בעל הסעודה שהרי אין לו אלא מה שהביא לפניהם ונמצאו הקטנים נוטלים אותם והולכין הרמב"ם פ"ז מה"ב דין יו"ד והביאו מ"א ס"ק כ"ג. וכתב משמע דאם יש להם הרבה על השלחן שלא יחסר להם רשאים ליתן להם וכ"כ קיצור ש"ע סימן מ"ב אות י"ז:

סה

סה) שם ליטול מלפניהם וכו'. כתב שכנה"ג בהגה"ט אות ט"ו בשם דמשק אליעזר דוקא כל מה שלפניהם אינו יכול ליתן לבנו וכו' אבל אם עדיין נשאר אצל האורח רשאין ליתן קצת ממה שלפניהם יעו"ש אבל הא"ר אות כ"ב כתב דלשון מלפניהם לא משמע הכי וכן מלשון הרמב"ם שהביא מ"א משמע דאפי' קצת אסור והא"א אות כ"ג כתב דהא דשרי ליתן מעט כגון דאיכא הרבה יעו"ש. ועיין לקמן אות ס"ט:

סו

סו) שם לבנו או לעבדו וכו'. וכ"ש לאחרים. יש"ש פג"ה סימן ך' מהרימ"ט ח"א סימן ק"ן. כנה"ג בהגה"ט. הגר"א. אבל האורחים יכולין ליתן זה לזה שמאחר שהוא זמן אותם אינו מקפיד במה שנותנין אלו לאלו ב"ח. א"ר אות כ"ב. ועיין בדברינו לעיל סימן קס"ט אות ז':

סז

סז) שם לבנו או לעבדו וכו'. ודוקא לעבדו אסור אבל לשמש המשמש בסעודה שרי יש"ש שם. מ"א שם. מיהו השכנה"ג בהגה"ט אות י"ד חולק והביאו א"ר שם. וההיא דלעיל סימן קס"ט ס"א מיירי בנותן לו דבר מועט שאינו מפסיד חלק האורח וכמ"ש שם אות ב' יטו"ש. ומ"ש שם שנותנין לו פרוסת פת כגון דאיכא הרבה וכמ"ש באות שאח"ז:

סח

סח) שם אא"כ נטלו רשות וכו'. והיכא שידוע שיש די והותר מותר בכל זה. א"ר שם. וכ"כ לעיל סוף אות ס"ד יעו"ש:

סט

סט) שם אא"כ נטלו רשות וכו'. ואם הוא דבר מועט של פרי וכדומה שאין לחוש שיבא בעה"ב לידי בושה או ליתן משלו ראוי והגון ליתן לילדי בעה"ב או לילדי חבירו כי בזה מרבה אהבת שלום ורעות. חס"ל אות י"ב:

ע

ע) [סעיף ך'] נקיי הדעת שבירושלים וכו'. דהכי איתא בסנהדרין כ"ג ע"א. תניא כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו חותמין על השטר אא"כ יודעים מי חותם עמהם. ולא היו יושבין בדין אא"כ יודעים מי יושב עמהם. ולא היו נכנסים בסעודה אא"כ יודעים מי מיסב עמהם. ופרש"י מפני שגנאי היא לת"ח לישב אצל ע"ה בסעודה ע"כ ב"י. וכ"ה בברכות מ"ג ע"ב:

עא

עא) שם לא היו מסיבין בסעודה וכו'. ואפי' בסעודת מצוה כגון דמילה ונישואין. תוספות פסחים קי"ד ע"א ד"ה ואין. וכ"כ מור"ם ז"ל ביו"ד סימן רס"ה סעיף י"ב. מט"מ סימן רצ"א. שכנה"ג בהגה"ט אות י"ז. עו"ת אות י"א. עט"ז אות ו' א"ר אות כ"ג. ואפי' אם עורכין ב' וג' שולחנות באותה סעודה לא ישב הת"ח עם ע"ה משום דהרי הוא אצלו בסעודתא חדא ברואין זה את זה ולזימון מצטרפין. רו"ח אות ג' ועי"ש במה שהאריך שלא ירגיל הת"ח לילך לסעודות מילה וז' ברכות משום דלא יבצר שיש שם ע"ה ואומרים מרבה סעודתו בכל מקום ובפרט אם הוא מרביץ תורה ולא יחוש על מה שנותנין לו נדבה יעו"ש:

עא) ועיין יפ"ל ח"ג על יו"ד סימן רס"ה אות כ"ב שנתן טעם למזמינים אותם לסעודת מילה ואין הולכין ואעפ"י שיש שם אנשים מהוגנים משום דכל דאיכא מנין מבלעדו אין להקפיד יעו"ש. ועוד עיין בהרמב"ם פ"ה מה' דעות דין ב' שכתב דהצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מסעודה שאינה שלהם ומשמע דאפי' בסעודת מצוה יהיה מה שיהיה יעו"ש וכ"כ היפ"ל ח"ה אות י"ט יעו"ש:

עב

עב) ועיין בשל"ה דף פ"ד שהאריך ליזהר מריבוי אכילה ושתייה. אלא יאכל וישתה רק להעמיד ולהבריא גופו שיהיה מזומן לעבודת הנפש. ובזה כל סעודותיו הויין סעודת מצוה. וביחוד הלומדים שהם פרושים ביותר. וכתב בס' הגן דאפילו עושה לשם מצוה כגון שבתות ויו"ט עובר בג' לאוין. השמר לך פן תשכח בל תשקצו שממלא כריסו כמו בהמה ואסור לברך בה"מ אחריה וזה פי' ובטן רשעים תחסר אכילתו מברכה. וכתב עו"ש השל"ה הנני מלמדך תשובה מעולה והיא חמורה מאד וקלה בהיות המאכל או המשתה שלפניו מתוק לחיך וחביב עליו ביותר ימשוך ידיו ממנו וימנע עצמו ממנו וזהו תשובה בכל עידן וזמן ומרוצה ומקובלת עד ה' האלהים וכתב עו"ש השל"ה ייטיב לבו בסעודתו אם מעט ואם הרבה ויאכל פתו בשמחה ויאכל הטוב והמועיל לו לרפואה ולא מה שערב לו לפי שעה. ישן בתחלת הלילה על צד שמאל ובסוף הלילה על צד ימין. ולא ישן סמוך לאכילה אלא ימתין אחר אכילה. ועיין ברמב"ם ה' דעות פ"ו שהאריך בדברים אלו והנהגתן. כתב הרוקח סימן שכ"ט דרך ארץ לא יאכל אדם מעומד ולא ישתה מעומד ולא יקנח הקערה ולא ילקלק אצבעותיו ואין לו לאכול ולעמוד מיד ע"כ. וכתב בליקוטי מהרי"ל לא נתנו חכמים שיעור השהייה אלא כך הוא השיעור כל מין שאכל ישהא אחריו כשיעור ברכה אחרונה שלו כגון פת ישהא כשיעור בהמ"ז ומין דבעי ברכה מעין שלש ישהא כשיעורה וכו' ע"כ. איתא במס' ד"א לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהא ער בין הישנים ולא ישן בין הערים ולא עומד בין היושבים ולא יושב בין העומדים כללו של דבר אל ישנה אדם דעתו מדעת חבירו ובני אדם ע"כ. א"ר אות כ"ג. הממלא כריסו מכל דבר אחיזתו אחילו. ג' דברים מתיזין גופו של אדם אכל מעומד ושתה מעומד ושמש מטתו מעומד ה' דברים קרובין למיתה יותר מחיים אכל ועמד שתה ועמד הקיז דם ועמד ישן ועמד שימש מטתו ועמד. גיטין ע' ע"א ועיין עוד מזה בדברינו לעיל סימן זק"ן אות ה' ואות ו' ואות ט"ו ומאות ל"ג ואילך יעו"ש:

עג

עג) מנהג גדול היה בירושלים המוסר סעודה לחבירו וקלקלה נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו. בתרא צ"ג ע"ב. טור. אלא שכתב שם הרשב"ם דלית הלכתא אלא כרבנן דפטרי מבשת דגרמא הוא יעו"ש עוד מנהג גדול היה בירושלים מפה פרוסה ע"ג הפתח כ"ז שמפה פרוסה אורחין נכנסין נסתלקה המפה אין האורחין נכנסין בתרא שם. ופי' שם הרשב"ם ותקנה טובה היא לקבלת אורחין שידעו כי שם יאכלו וילכו שם לאכול ע"כ. וטעם המפה כתב פרישה אות ט"ו להראות שעדיין זמן לכנוס וליטול ידים לסעודה וכתב ועדיין המנהג כן בקצת הקהילות בסעודות נישואין וברית מילה עומד אחד לפני הפתח ומפה בידו ונראה דמכאן יצא המנהג עכ"ד. ובמדרש איכה רבתי בפסוק בני ציון היקרים איתא מה היתה קרותן לא היה אחד מהן הולך לסעודה עד שנקרא ונשנה ופי' הרמ"ך ז"ל ששונין לקרותו עוד פ"ב שמא שליח טעה בפ"א כעובדא דבר קמצא יעו"ש והב"ד היפ"ל אות י"ב וכתב דכן נוהגין בני עלייה דהגם שמזמין אותם בעה"ב לסעודה בעת הנישואין או ברית מילה פה אל פה עכ"ז אינם הולכין אם לא יבא עוד שליח מאתו בזמן הסעודה להזמינו מפני ד"א וגם דשמא בתחלה מפני הבושה הזמינו יעו"ש:

עד

עד) [סעיף כא'] אעפ"י שלא נתנו לו רשות. מפני שיזמן עמהן ממילא אם אוכלין מידי דאין מזמנין עליו אין לו לאכול בלא רשות. ט"ז סק"י. א"ר אות כ"ד. ואם משמש על ט' שאוכלין דבר מזומן אפשר שיכול לאכול עמהם לצרף עשרה. א"ר שם מש"ז אות יו"ד. ומה שרשאי לאכול בלא רשות ה"ד כזית דכיון דבהכי יוצאין לזמן כמ"ש לקמן רס"י קצ"ט ועיין לקמן סימן קצ"ז ס"א וס"ב ודוק:

עה

עה) שם על שלושה אינו אוכל וכו'. וכ"ש אחד. עו"ת אות י"ב:

עו

עו) [סעיף כב'] יקנח מקום נשיקת הפה וכו'. כתב הלבוש דאפי' אם יודע בחבירו שאינו אסטניס כ"כ מ"מ יקנח מקום נשיקת פיו בכוס משום מיאום משמע דלא מהני תקנתא זו דקינוח אלא דוקא לשאינו אסטניס אבל לאסטניס לא מהני קינוח וכמ"ש לעיל סעיף ט"ז בסתם דלא ישתה מכוס ויתן לחבירו וכו' והיינו לאסטניס אבל הל"ח פכ"ה חולק וכתב דאף לאסטניס מהני קינוח אלא שברייתא זו לא חיישא למיתני תקנתא כאידך יעו"ש. וכ"כ א"ר אות ך' יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו לעיל אות נ"ט דהא דמהני קינוח ה"ד אם מכיר בחבירו שאין בו חולי אבל אם אינו מכיר יש להחמיר יעו"ש:

עז

עז) שם משום מיאוס וכו'. דהו"ל כמו רקק בפניו דיענש בידי שמים שנאמר כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט על כל נעלם שדרשו חז"ל מאי על כל נעלם זה הרוקק וכו' יפ"ל אות י"ד. ועיין ס"ח סימן מ"ד ודיק. ואפילו אם מחזיר כוס ריקן שישתה בו חבירו יקנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס. חס"ל אות יו"ד:

עח

עח) וכתב בס"ח סימן תתכ"ט אל יניח אדם לילד לקחת בידו מן הקערה שאוכלים כולם בה כי הילדים אינם יודעים לרחוץ ידיהם בטוב ושמא יאכל בקערה עם הגדולים וימאסו ויקוצו לאכול. ואם יש לאדם שכיר ישראל או מלמד לבנו או אורח או אורחים יעיין עליו שלא יהיו בניו מלוכלכים סביב חוטמיהן או בשאר לכלוך כי שמא יהיה להם מיאוס והם בושים לומר לו יעו"ש. והביאו היפ"ל אות י"א וכתב דטוב שלא להניח לשום אחד מבניו הקטנים על השלחן מפני האורחים כי סתם קטנים הם מלוכלכים ועל כל אלה יביאך וכו' יעו"ש:

עט

עט) שם אבל אחר שתיית מים שפוך וכו'. האי תלמידא דשפיך קמיה רביה לית ביה משום אפקרותא. תמיד כ"ז ע"ב. מאן דשתי מיא בצעי (פי' בקערה) קשה לברוקתא פסחים קי"א ע"ב. לשתות מים באכילת דגים נמנעים פסקי תו' מו"ק אות ל"ז. פת"ע אות כ"ז:

פ

פ) שם בהגה. אחר כל אכילתך אכול מלח וכו'. ה' דברים נאמרו בגרגיר (ר"ל באוכל גרגיר מלח) מאיר עינים מצהיל פנים מרבה זרע מרבה כח ממעט כשפים. חופת אליהו רבה אשר בסוף ס' ר"ח שער ה' יפ"ל אות ט"ו:

פא

פא) שם בהגה. ולאחר כל שתייתך וכו'. אכל ולא שתה אכילתו דם והוא תחלת חולי מעים ולא אמרו אלא בסעודת שחרית אכל ושתה ולא הלך ד"א נרקבין בני מעיו והוא תחלת רוח רעה ולא אמרו אלא בערבית חופת אליהו רבה שער ג' פת"ע. ועיין שבת מ"א ע"א. ורש"י שם ולקמן סימן קע"ט סעיף ו':

פב

פב) צריך ליזהר האדם לכבד פירורי אוכלין משום דקשה לעניותא. חולין ק"ה ע"ב. והובא לקמן בש"ע סימן ק"פ ס"ד יעו"ש. ושלא ישתה אופיא ולא ינפח ביה. חולין שם. יש"ש פכ"ה סימן ר"ב. וכתב בשל"ה דף ף' שמעתי שזה האופיא מיירי מה שמעלה החבית כשהוא תוססת אבל כשעושה אופיא כששופך משקה בכלי זה האופיא הוה משקה ומ"מ נכון ליזהר גם שם כי חמירא סכנתא מאיסורא ע"כ. וכתב עו"ש השל"ה דאף שכתב הטור דהאדנא נהגו להקל במשקין שנתגלו מ"מ שומר נפשו ירחק מהם וקדוש יאמר לו. ג' דברים העושה אותם קשים לכשפים. א' השולף ירק מאגודה. ב' ההורג כנה בבגדו. ג' המקנח בחרס ע"כ שומר נפשו ירחק. האוכל מידי דנפל מפתורא לארעא יזהר שלא יאכל מן האגד שאסר גינאה. גם לא יאכל ירק שנפל על השלחן ולא ישב תחת המרזב וכשרוצה לשתות מים שנשאבו מן הנהר ישפוך תחלה מעט ממנו לארץ חולין שם. יש"ש שם. של"ה שם. א"ר אות כ"ד. ועיין לעיל סימן זק"ן סוף אות יו"ד וסימן ק"ס אות ב':

פג

פג) יזהר מאד שלא להניח על השלחן ספר שלא למד בו איזה ימים דידוע שיש בהם תולעים קטנים הרבה ויבא לידי איסור ח"ו ואפשר ג"כ סכנה כדאמרינן מקק דספרי סכנתא והם התולעים. ח"א כלל מ"ה אות ח' גם בעודו על השלחן לא ישתה מעלה עשן כן מ"כ בספר כ"י. חס"ל סוף אות ה':

פד

פד) שם בהגה. וכן נוהגין שלא ליזהר באכילת מלח וכו' משום דכל מאכלינו יש בו מלח וכל משקינו יש בהם מים. לבוש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---