כסף משנה/שבת/כא

כסף משנה ‏ שבת כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

נשים המשחקות באגוזים וכו'. כתב רבינו ירוחם לדברי הפוסקים כרבה מותר לשחוק באגוזים ע"ג מחצלת דליכא אשוויי גומות וכ"כ הרמב"ם ולא גזרינן שמא ישחוק בהם ע"ג קרקע דא"כ הויא גזירה לגזירה עכ"ל. ואני לא מצאתי כן בדברי רבינו בפירוש אבל יש לדקדק ממ"ש בסמוך שהתיר לכבד קרקע המרוצף ולא גזר אטו שאינו מרוצף:

וממ"ש רבינו שטעם האיסור הוא משום אשוויי גומות וכן ממה שכתב בסמוך שמותר למלאת בגלגל מבור שבחצר וכתב שטעם האיסור כשאינו בחצר הוא משום שמא ימלא לגנתו ולחרבתו ובפ' כ"ד גבי משמר פירותיו כתב שהטעם שלא יטפח ולא ירקד הוא שמא יטול צרור ויזרוק ד' אמות ברשות הרבים וכל דברים אלו הם שינויי דשני רבה (עירובין ק"ד) דאמר לא אסרו אלא קול של שיר ובהדיא כתב בפכ"ג שאסור להשמיע קול של שיר בשבת משמע הא קול שאינו של שיר מותר:

ואסור לכבד את הקרקע וכו'. כתב הריב"ש בתשובה שיש לתמוה על רבינו שנראה מדבריו שלא אסר הכיבוד משום פסיק רישיה שא"כ לא ה"ל לומר שמא וא"כ הוא תמה למה אסרו דהא קי"ל כר"ש והוא עצמו כתב בזילוף שהוא מותר ואינו חושש שמא ישוה גומות שהרי אינו מתכוין לכך ובודאי ג"כ אפשר בריבוץ שישוה גומות שאל"כ לא היה צ"ל שהרי אינו מתכוין לכך ואם ר"ל שהכיבוד לאו פסיק רישיה הוא אלא שחששו שמא ישוה גומות בידים בכוונה וילמד דבר מעניינו ממ"ש בפרק ההוא בסמוך לזה אבל בריבוץ אין לחוש שהרי אינו מכוון לכך א"כ נראה מדבריו שבכיבוד הוא מכוין לכך וא"כ למה אנו צריכים שישוה בידיו כיון שהוא מכוין ואפשר השואת גומות בכיבוד א"כ לכ"ע אסור ועוד שלא נאמרה גזירה זו אלא באוצר כדאמרינן בפ' מפנין (שבת קכ"ו קכ"ז) ובלבד שלא יגמור את האוצר דילמא אתי לאשוויי גומות שכן דרך מכבדי אוצר לפנותם מפני האורחים ועוד דא"כ טעמא דרבנן בכיבוד משום שבות הוא מטעם זה שמא יבא להשוות בידים והוא הדין והוא הטעם בריבוץ וא"כ מהו זה שאמרו בשילהי אותה סוגיא (שם צ"ה) והאידנא דקי"ל כר"ש שרי לכתחלה ומה ענין גזירה זו לדר"ש. ונראה שהיתה כוונת הרב ז"ל לומר שהמכבד מכוין ליפות קרקע הבית ולתקנו ואע"פ שהכיבוד לאו פסיק רישיה הוא מ"מ הכוונה שיש לו בכיבוד הבית ליפותו ולתקנו חשיבא כוונה לענין השואת גומות אבל בריבוץ אינו מכוון ליפות הקרקע כי אם ללחלח האויר או שלא יעלה האבק ולזה אף אם אפשר שישוה גומות מותר שהרי אינו מכוין לכך. ואשר אמרו והאידנא דקי"ל כר"ש שרי לכתחלה אריבוץ בלחוד קאי אבל הכיבוד אסור דהרי הוא כמתכוין אלא שמפני שאינו מכוין גמור אינו כי אם שבות. זה נראה שהיתה כוונת הרב ז"ל בזה אבל כל הפוסקים שאסרו הכיבוד לא אסרוהו אלא משום פסיק רישיה עכ"ל:

ה

לפיכך אסור לשאוב מן הבור בגלגל וכו'. כתב ה"ה ומדברי אמימר כתב רבינו שבור שבחצר מותר וע"כ לא חזר ואסר אמימר אלא באותם שבחוץ שהיו שואבים מהם וממלאים בריכות וחריצין ושורים בהם פשתן עכ"ל. ול"נ דבחוץ לחצר נמי שרי רבינו כל היכא שאין סמוך גנה וחורבה ולא בריכות לשרות פשתן אלא דרבינו מילתא פסיקתא נקט דסתם בור שבחצר אין דרך למלאות ממנו לשום דבר מאלו ותדע שאם היתה גנה בחצר מי לא חייש רבינו שמא ימלא לה אלא ודאי כדאמרן שלא דבר אלא בהווה:

יח

המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו ה"ז תולדת טוחן וחייב. ובפ"ח כתב רבינו המחתך את הירק מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה. נראה שרבינו מפרש דדוקא נקט (שבת ע"ד:) סילקא שחותכין אותה דק דק לבישול וה"ה לשאר ירקות שחותכין אותם דק דק לבישול ואפשר דאפי' הן נאכלות כמו שהן חיות אם חתך אותן דק דק לבישול אסור. ואפשר דאפי' איסור דרבנן לית בהו ואין דרך טחינה בכך והיינו דכדי לומר דמיתסר לרסקן מדרבנן משום דמיחזי כטוחן אהדר אשחת וחרובין לפני הבהמה ומיהו יש לדחות דלישנא דמתני' דפ' מי שהחשיך נקט:

כתב הרשב"א שנשאל אם מותר לפרר פירורי לחם לפני התרנגולים בשבת אם יש לחוש לאיסור טחינה כמו בפרים סילקא ואם באנו לומר דשלא לצורך היום קאמר אלא כדי לבשלו בערב כמ"ש הרמב"ם בפכ"א צ"ע אי טוחן ממש קאמר איך נתיר מלאכה דאורייתא מפני עוף ובהמה והשיב מסתברא דהא דפרים סילקא דוקא במחתך דק דק כדי לאוכלו למחר או אף לבו ביום לאחר שעה לפי שדרך סילקא לחתכו דק דק בשעת בישולו וכל שדרכו בכך ומניחו לאחר שעה [חייב] הא לאוכלו מיד שרי שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות וכדאמרי' פ' כלל גדול (שבת ע"ד) היו לפניו שני מינין בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת דאלמא כל שאוכל מיד כדרך שבני אדם אוכלין אע"פ שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת כשמניח לאחר זמן ואף לבו ביום מותר והכי נמי דכוותיה ולפיכך אף לפרר לפני התרנגולים שמזונותם עליך להאכילם מיד מותר דשוויי אוכלא משוינן עכ"ל:

לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין וכו'. כתוב בתשובת הרשב"א ששאלו השואל הלא עיקר טחינה בפירות וחרובין עצמן פירות הן והיאך כתב לפי שנראה כטוחן ועוד דבפרק מי שהחשיך (שבת קנ"ה) משמע דטעמא דאין מרסקין משום דמיטרח באוכלא לא טרחינן וכרב יהודה דקי"ל כוותיה. והשיב לו כל מה שהקשית על הרמב"ם הדין עמך לפי דעתי עכ"ל. ול"נ דמשום טעמא דמיטרח באוכלא לא סגי אלא לשחת וחרובין שהם רכים אבל לקשים דלית בהו משום מיטרח באוכלא משמע דשרי לפיכך נתן רבינו טעם משום טוחן דה"ט שייך אף בקשים ואע"ג דבגמרא אסיקנא לרב הונא בקשים מדאסרה מתניתין לרסק שחת וחרובין דרכיכי אלמא לא טרחינן באוכלא ולא שני דטעמא משום טוחן היינו משום דמשמע ליה לגמרא דבההוא פירקא לאו בדיני טוחן עסיק תנא אלא בדיני מיטרח באוכלא או שוויי אוכלא וכדקתני רישא מתירין פקיעי עמיר:

אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים. בפרק מי שהחשיך (שבת קנ"ה:) אמרינן דלרב יהודה דקי"ל כוותיה וסבר דמיטרח בדבר שהוא אוכל לא טרחינן צריך לאוקמי הא דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים נבלה דומיא דדלועין מה דלועין דאשוני אף נבלה דאשוני והיכי משכחת לה בבשר פילי א"נ בגורייתא זוטרי ופירש רש"י א"נ כלבים דקאמר בגורייתא זוטרי דכל נבלה קשה להם ותמה ה"ה על רבינו למה לא כתב דהא דשרי לחתך את הנבלה לפני הכלבים דוקא בנבלה הקשה שא"א להם לאכלה בלא חתיכה דאוכלא משוינן אבל אם היתה רכה מיטרח במה שהוא דבר ראוי לא טרחינן. ואני אומר שאפשר לומר שסמך על מה שכתב בסמוך דמיטרח באוכלא לא טרחינן דממילא משמע דלא שרי אלא בדלועין ונבילה הקשים ואע"פ שרבינו לא כתב בהדיא דמיטרח באוכלא לא טרחינן כיון דבמ"ש אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהם צריך לפרש משום דמיטרח באוכלא לא טרחינן הוי כאילו כתבו בהדיא:

ועל מ"ש לפי שאין טחינה בפירות כתב ה"ה שבקצת נוסחאות כתוב שאין טחינה אלא בפירות וכתב שלא הבין אחת משתיהן אבל זו שגורסין אלא נראית יותר ולא פירש מפני מה נראית לו יותר. ונראה לי שטעמו מפני שהנוסחא שאין כתוב בה אלא א"א להעמידה כלל דהיכי קאמר שאין טחינה בפירות והא שחת וחרובין פירות נינהו וקא אסר לחתכם משום דנראה כטוחן ואין לומר דה"ק מ"ט שחת וחרובין אינו אסור לחתכם אלא מפני שנראה כטוחן אבל אינו חייב מפני שאין טחינה בפירות דא"כ לא ה"ל להפסיק ביניהם באבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה וכו' לפיכך נראה לו לה"ה שעיקר הנוסחא שאין טחינה אלא בפירות כלומר ומש"ה אסור לרסק שחת וחרובין דפירות נינהו אבל דלועין ונבלה מותר לחתכם דלאו פירות נינהו הילכך לא מיחזי כטוחן אלא שקשה לו דדלועין נמי פירי נינהו ולא גרעי מירק ומפני כך כתב שלא הבין אחת מהנוסחאות. ול"נ דיותר נכון לגרוס שאין טחינה בפירות וטעמא הוא דיהיב לפטורא דמרסק שחת וחרובין כדפרישית ואע"פ שהפסיק ביניהם דמחתכין את הדלועין איכא למימר דבתר דסיים כל הני דיני אהדר למיהב טעמא לפטורא דמרסק שחת וחרובין:

ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה וכו'. בפ' מי שהחשיך (שבת קנ"ה) תנן מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפין אבל לא את הזירין. ופירש"י פקיעי עמיר קשין של שבלים שאגדן מתירין אותם שיהו נוחים לבהמה לאוכלם. מפספסין שכן דרך שמפזרין לבהמה העשבים ויפים לה לאוכלם שכשהם דחוקים מתחממים ואינה מריחה הריח כ"כ וקצה בהם. ובגמרא א"ר הונא הן הן פקיעין הן הן כיפין פקיעין תרי כיפין תלתא זירין דארזא והכא קאמר מתירין פקיעי עמיר ומפספסין וה"ה לכיפין אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר אמר רב חסדא מ"ט דרב הונא קסבר למטרח באוכלא טרחינן לשוויי אוכלא לא משוינן. ופירש רש"י הן הן פקיעין הן הן כיפין כולם קשים של שבלים הן מיהו פקיעין שאינם קשורים אלא בשני ראשים כיפין שלשה זירין דארזא ענפים לחים של ארז שמזרדין אותם ובעודם לחים ראויים לבהמה ורוב בני אדם מניחין אותם לעצים רב יהודה אמר הן הן פקיעין הן הן זירין פקיעין תרין זירין תלתא כיפין דארזא וה"ק מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה אבל פספוסי לא וכיפין פספוסי נמי מפספסינן אבל לא את הזירין לפספוסי אלא להתיר אמר רבא מ"ט דרב יהודה קסבר שוויי אוכלא משוינן מיטרח באוכלא לא טרחינן ופירש"י הן הן פקיעין הן הן זירין שתיהם בקשין של שבלים ומה שהתיר בזה התיר בזה ודקתני אבל לא את הזירין אפספוס קאי וה"ק מתירין פקיעי עמיר דכל זמן שהוא קשור לאו אוכלא הוא ומתירו לשוויי אוכלא ומשום צער בהמה שרי אבל פספוס לא דסגי ליה בהתרה ואיתעביד אוכלין ופספוס לתענוג בעלמא הוא ומיטרח באוכל בדבר שהוא כבר אוכל בלא תיקון זה לא טרחינן ומפספסין את הכיפין דארזא דבלאו פספוס לא הוי אוכלא אבל לא את הזירין לפספס אלא להתיר אגדיהן בפקיעין דהתרת אגדיהן שוויי אוכלא הוא ואיתותב רב הונא וסליק בקשיא וקם לה הלכתא כרב יהודה. ובקצת נוסחי הרי"ף כתוב בסברת ר"י אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר וכתב הר"ן דטעמא מפני שכיון שקשור בשלשה מקומות הוי טירחא יתירא ואסור אבל רש"י גורס כמ"ש בתחלה וכן גרסת רבינו לפי דעתי ואע"פ שכתב ה"ה שא"א ליישב דברי רבינו לא כאוקימתא דרב הונא ולא כאוקימתא דר"י לא נהירא שאפשר ליישב ולומר שרבינו מפרש דלרב הונא פקיעין וכיפין תרווייהו אלומות גדולות נינהו אלא דפקיעין קשורין בשני ראשים וכיפין בג' ראשים וזירין הן אלומות קטנות שדומות לענפי האילן הרכים והיינו דקאמר זרין דארזא וה"ק מתירין פקיעי עמיר ומפספסין וה"ה לכיפין ואע"ג דבלאו התרה לא חזו לאכילה גמורה כיון דחזו לאכילה קצת שפיר דמי למיטרח בהו דלא מיתסר למיטרח אלא במידי דלא חזי לאכילה כלל דוקא דשוויי אוכלא לא משוינן וזירין שהם אלומות קטנות כיון דבלא התרה כלל חזו לאכילה גמורה אסור להתירם משום דהוי טירחא שלא לצורך כלל ולפ"ז טעמא דרב חסדא לא קאי אזירין ורב יהודה סבר דפקיעין וזירין תרוייהו אלומות גדולות אלא דפקיעין קשורים בשני ראשים וזירין קשורים בג' וכיפין הם אלומות קטנות כענפי האילן שהם רכים והיינו דאמר כיפין דארזא וה"ק מתירין פקיעי עמיר שהן אלומות גדולות הקשורות בשני ראשים אבל פספוסי לא כיון דבלאו הכי חזו לאכילה מיטרח טירחא יתירא באוכלא לא טרחינן דכיון דגדולות נינהו הוי פספוס דידהו טירחא יתירא. וכיפין שהן אלומות קטנות פספוסי נמי מפספסינן משום דלית בהו טירחא יתירא אבל לא את הזירין שהן אלומות גדולות לפספוסי ואע"ג דאתי בק"ו מפקיעין ושאינם קשורים אלא שני קשרים ואפ"ה אין מפספסין מ"מ איצטריך למתני דאין מפספסין למידק מינה אבל מתירין ואע"ג דטירחא גדולה היא שהם קשורים ג' קשרים דכיון דאם אינו מתירם לא חזו לאכילה מיטרח טרחא יתירא כדי לשוויי אוכלא טרחינן וקי"ל כר"י ולפיכך סתם וכתב דאלומות קטנות מפספסין דהיינו כיפין אבל אלומות גדולות בין פקיעין בין זירין מתירין ואין מפספסין:

לא

מותר להעלות אזנים בין ביד בין בכלי וכו'. בפ"ב דע"ז (דף כ"ח) תני רב שמואל בר יהודה ביד אבל לא בסם איכא דאמרי בסם אבל לא ביד מ"ט מיזרף זריף. וכתב ה"ה שנראה מדברי רבינו שהוא פוסק כלישנא קמא דבסם אסור וכן כתב הר"ן. וק"ל מנ"ל לרבינו למישרי בכלי ועוד קשה היאך כתב שכל אלו וכיוצא בהם אין עושים אותם בסמנים דמשמע שאין דרך לעשותם בסמנים ובגמ' משמע שדרך העולם לעשותם בסמנים מדאיצטריך לומר אבל לא בסם ועוד למה לא כתב רבינו בהדיא אבל לא בסם. לפיכך נ"ל שגורס בכלי במקום בסם וה"ג תני רב שמואל בר יהודה בין ביד בין בכלי א"ד ביד אבל לא בכלי מ"ט מיזרף זריף ופסק כלישנא קמא דמיקל משום דמידי דרבנן הוא ולקולא וסובר שאין דרך להעלותם בסם ומש"ה ליכא למיגזר בהו משום שחיקת סמנים:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף