כסף משנה/שבת/ב

כסף משנה ‏ שבת ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

דחויה היא שבת וכו'. בפ' כיצד צולין (פסחים ע') איפליגו תנאי טומאה אם דחויה היא בציבור או הותרה ופירש"י דחויה אע"ג דאכשר רחמנא למיתי בטומאה לאו היתר גמור הוא אלא היכא דלא משתכחי טהורים וכיון דלאו היתר גמור הוא בעיא ציץ לרצויי. ומשמע בגמרא דהלכה כמ"ד דחויה היא וכן פסק רבינו בפ"ד מהל' ביאת המקדש ומשמע דכי היכי דאיפליגו בטומאה ה"נ איפליגו בשבת לגבי חולה אם היא דחויה או הותרה וקי"ל כמ"ד דחויה וכ"כ הרשב"א והר"ן שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה:

ג

כשעושים דברים האלו אין עושין אותם לא ע"י נכרים ולא ע"י קטנים וכו'. גירסת רבינו בברייתא עבדים במקום נכרים לדעת רבינו שפירש מפני שמצטרפים לדעת אחרת היינו שלא תהא שבת קלה בעיניהם ה"ט שייך בנשים ועבדים ולא בנכרים וקטנים כמ"ש הרב המגיד משום דקטנים כשיגדלו ילמדו וידעו חומר שבת ואיסורו וטעמא דאין עושין ע"י נכרים וקטנים שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פקוח נפש ואין מתירים אותו לכתחלה ע"י המחוייבים במצות דילמא יבא הדבר שכשלא ימצאו נכרי או קטנים לא ירצו לחלל שבת ע"י גדולי ישראל. ודלא כהר"ן שכתב שהטעם שכתב רבינו שלא תהא שבת קלה בעיניהם קאי גם לקטנים דא"כ יקשה אמאי פלגינהו תנא דברייתא בתרתי ונקט קטנים בהדי נכרים ואיכא למידק בדברי רבינו שכתב שאין עושין דברים הללו אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם דמשמע ע"י שאר ישראלים לא וקשה דהא לא מיעטה הברייתא אלא קטנים ונשים ועבדים דוקא לכך נ"ל דגדולי ישראל וחכמיהם דנקט רבינו גדולים למעט קטנים ישראל למעוטי נכרים וחכמיהם למעוטי נשים דדעתן קלה:

כתב הרמ"ך שזה הטעם שנתן בע"י נכרים שלא תהא שבת קלה בעיניהם וכי אין שבת קלה לנכרים ולדבריו חכם אחד יכול לצוות לנכרים שיעשה והטעם הברור בעבור שאינם זריזים ואתו למפשע עכ"ל. ובמה שביארתי דברי רבינו אין מקום לתמיהתו:

ח

חולה שהיה וכו'. כתב הר"ן בפ"ב דביצה דפשיטא לן דשתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד שתים מייתינן שלש לא מייתינן דלרבויי בשיעורא אסור וכ"כ הרשב"א בפ"ק דחולין וכ"כ הרא"ש בתשובה:

י

חולה שאין בו סכנה וכו'. כתב הטור כל צרכי חולה בדבר שאין בו סכנה הוא לא יעשה אבל אומר לנכרי ועושה כיון שאין בו סכנת הגוף אפי' יש בו סכנת אבר אין מחללין עליו באיסור דאורייתא אבל מחללין באיסור דרבנן אע"ג דעביד מעשה אבל בחולי שאין בו סכנת אבר נסתפק א"א הרא"ש אם מותר לחלל עליו בשבות דאית ביה מעשה דשמא לא התירו אלא אמירה לנכרי אבל לא שבות דאית ביה מעשה אלא בסכנת אבר. אבל הרמב"ם כתב חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י נכרי ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותם אפילו ע"י ישראל לפיכך מעלים אזנים ומעלים אנקלי בשבת וכל כיוצא בזה עכ"ל. יראה מדברי הטור שרבינו פשט ספקו של הרא"ש לקולא שהרי התיר לעשות ע"י ישראל צרכים שאין בהם מלאכה אע"פ שכל רפואה אסורה משום שבות:

ואיכא למידק היכי מצי למימר דרבינו שרי שבות הנעשה ע"י ישראל שאם כן היאך כתב שכוחל עיניו מן הנכרי בשבת ומאי איריא מן הנכרי ואפילו מן הישראל הוה ליה למישרי כיון דכוחל לא מיתסר אלא מדרבנן כדאיתא בס"פ המצניע (שבת דף צ"ה). וה"ה כתב וז"ל כבר נתבאר בדברי רבינו שכל שבות מותר בחולי שאין בו סכנה כיון שהוא חולי כולל כל הגוף בין שבות דאמירה לנכרי בין שבות הנעשה ע"י ישראל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפילו שבות גמור וזהו שלא התירו לכחול אלא מן הנכרי אע"פ שאין בכוחל אלא משום שבות אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפילו בסכנת אבר אחד אלא בסכנת נפשות עכ"ל. ומתוך דבריו נראה שנתיישב ספק זה דהא דשרינן שבות הנעשה ע"י ישראל אע"פ שאין בו סכנה היינו בחולי הכולל כל הגוף והא דלא שרינן למכחל אלא מנכרי אע"פ שיש בו סכנת אבר משום דאינו חולי הכולל כל הגוף ולפי זה צריך לומר דהעלאת אזנים ואנקלי והחזרת שבר הם חלאים כוללים כל הגוף שאל"כ לא היו מתירים לעשות ע"י ישראל ואין דבריו ברורים אצלי שהרי מ"ש רבינו שכוחל עיניו מן הנכרי דמשמע אבל לא מישראל וגם מ"ש ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותן אפילו על ידי ישראל אחולה שאין בו סכנה דקתני ברישא קאי ולא נרמז בלשונו חילוק בין סכנת אבר לחולי הכולל כל הגוף ולפיכך נ"ל דבכלל חולה שאין בו סכנה הוי בין חולי שהוא כולל כל הגוף בין שאינו כולל בין שיש בו סכנת אבר בין שאין בו בכל גוונא לא התירו שבות הנעשה ע"י ישראל מיהו ה"מ בשבות שיש בו עיקר מלאכה שהוא נסמך לה כגון כוחל שהוא אסור מפני שהוא ככותב או לעשות שום רפואה בסם דאיכא למיסר משום שחיקת סמנין אבל שבות שאין לו עיקר מלאכה שהוא נסמך עליה מותר אפילו ע"י ישראל ומטעם זה התירו להעלות אזנים ואנקלי ולהחזיר השבר שדברים אלו לא נאסרו מפני שאינן דומים למלאכה וגם ליכא למגזר בהו משום שחיקת סמנים שאין דברים הללו נעשים בסמנין וזהו שכתב כאן ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותן ע"י ישראל ובפכ"א כתב ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אנקלי שכל אלו וכיוצא בהם אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן עכ"ל. ומעתה לא נפשטה ספיקו של הרא"ש מדברי רבינו לקולא אלא לחומרא ולא עוד אלא דמאי דפשיטא להרא"ש והר"ן דביש בו סכנת אבר הותר שבות הנעשה על ידי ישראל לדעת רבינו כל שהוא דבר הדומה למלאכה או מידי דאיכא למגזר ביה משום שחיקת סמנין אסור ע"י ישראל ולא הותר על ידי ישראל אלא דבר שאינו דומה למלאכה ואינו נעשה ע"י סמנין:

יא

היולדת כשכורעת לילד וכו'. וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה. ברייתא פרק מפנין (שבת קכ"ח:) אם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן בידה ואם אין סיפק ביד מביאה בשערה ואם אין סיפק בשערה מביאה בכלי ובגמרא מביאה בשערה ותיפוק ליה משום סחיטה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשער ר"א אמר אפילו תימא יש סחיטה בשער מביאה לה בכלי דרך שערה כמה דאפשר לשנויי משנינן. ופירש"י דרך שערה כורכת הכלי בראשה בשערה ופסק רבינו בפ"ט דאין סחיטה בשער. ונראה שטעמו מפני שהוא ז"ל סובר דר"א לאו לאפלוגי ארבה ורב יוסף אתא אלא לומר דאפי' אי הוה סחיטה בשער שפיר תני מביאה בשערה. וכתב רבינו כאן שתביא לה כלי התלוי בשערה משום דאף על גב דאין סחיטה בשער איסורא מיהא איכא וכמ"ש ה"ה בפ"ט וא"כ מוטב לעשות הוצאה ע"י שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף עליו איסור אחר:

יד

(יג-יד) חיה משיתחיל הדם להיות שותת וכו' ומרחיצין את הולד וכו' אחר שחותכים את טבורו. במשנה פרק מפנין (שבת קכ"ח:) קושרים את הטבור רבי יוסי אומר אף חותכים וכתב הרי"ף אר"נ הלכה כר"י:

עושין מדורה לחיה וכו'. כתב ה"ה שהיה סבור לפרש דברי רבינו דאפי' בחולה שיש בו סכנה קאמר וכו' וכתב שהוא מבטל דעתו מפני דעת הראב"ד שהוא מפרשה בשאין בו סכנה לפי שאם יש בו סכנה משמע דלכל צרכיו מחללין ואע"פ שאין במניעת הדבר שעושין לו סכנה. ואני אומר דמדברי רש"י משמע דכל שאין במניעת אותו דבר סכנה אין מחללין עליו את השבת ואפשר שרבינו סבור כן ומיירי בחולי שיש בו סכנה וכמו שהיה סבור הרב המגיד:

יט

בדקו עד חוטמו ולא מצאו בו נשמה וכו'. כתב הרב המגיד שפסק רבינו כת"ק ואינו כן דלפי נוסחא דידן בגמרא פסק כי"א וטעמו משום דספק נפשות להקל:

כ

היתה חצר שיש בה עובדי כוכבים ומזלות וכו'. שאלו חכמי לוניל וז"ל נראה מן הכתוב בספר בעיר שישראל ועובדי כוכבים ומזלות דרים בה מחצה על מחצה ומפקחין אבל ברובה עובדי כוכבים ומזלות לא ומימינו לא שמענו חידוש גדול כזה כי כך קבלנו מהא דאמרינן בכתובות וביומא אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב אפילו רובה עובדי כוכבים ומזלות מפקחין. והשיב תמה אני על דבר זה שקבלתם וכי יש באותו המקום ספק בעולם והלא דברים ברורים הם שם שכך הם דברי שמואל דסבר שאפי' רוב העיר עובדי כוכבי' ומזלות מפקחין אבל אנו אדברי ר"י סמכינן דאמר ט' עובדי כוכבים ומזלות וישראל אחד ביניהם באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ואוקימנא בשפירשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש אחד מהם לחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש וה"ה לזה שפירש מעיר שרובה עובדי כוכבים ומזלות שאין מפקחין עליו גם רב חלק על שמואל בדוקיא זו שדק מעיר שהיא מחצה על מחצה שאמרנו שתינוק שנמצא בה ישראל ואמר שזה להחיותו ולא ליחסו ולא איירי בפיקוח נפש כלל ואפי' תימא דרב לא שמענו לו מחלוקת בדבר זה שהוא הפיקוח על זה שפירש מעיר שרובה עובדי כוכבים ומזלות ולא מפני שלא דק כשמואל נאמר שחולק עליו מ"מ אפי' תימא הכי הוי ר"י חולק בפירוש על זה ואמר בתשעה עובדי כוכבים ומזלות ואחד ישראל באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין והנה הלך בפיקוח נפש אחר הרוב במקום הזה והדבר ידוע ששמואל ור"י הלכה כר"י עכ"ל, והשיג עליו הרמ"ה אטו מי פליגא דר"י אדשמואל ולא רמינן להו אהדדי בפ' יוה"כ ופרקינן ל"ק הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו דהיכא דפריש כולהו לחצר אחרת ונפלה מפולת שם על אחד מהם הולכים אחר הרוב ואין מפקחין דכיון דפרוש מחצר דהוי קביעי בה איעקר קביעותייהו ואין כאן קבוע כי היכי דנימא כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל אלא אזלינן בתר רובא ואי פרוש מקצתייהו לחצר אחרת אכתי לא איעקר קביעותייהו וה"ל פלגא ופלגא והאי דפריש מפלגא פריש וספק נפשות להקל והיינו דאמר שמואל אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב תדע דכי אמר שמואל בדפרוש מקצתייהו מדאקשינן עליה והאמר מר מצא בה תינוק אם רוב עובדי כוכבים ומזלות וכו' ואסיקנא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר וכו' וש"מ דשמואל בדפרוש מקצתייהו קאמר דהא התם בדפרוש מקצתייהו עסיקינן דקתני מצא בה תינוק מושלך ולא אזלינן בתר רובא דאמר ולפיקוח נפש אינו כן. ותו תמיהא לן למאי דקאמר בתשובה דידיה דאוקימנא לר"י בשפירשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש אחד מהם בחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש מאי קסבר אי קסבר דכיון דפרוש כולהו ליכא קבוע ל"ל עד דפריש חד מנייהו לחצר שלישית אפי' נפלה מפולת על אחד מהם בחצר שניה נמי אין מפקחין דכיון דליכא קבוע זיל בתר רובא ואי קסבר דהדור לקביעייהו בחצר שניה אפי' אחד מהם נמי והא דקאמר עלה וה"ה לזה שפירש מעיר שרובה עובדי כוכבים ומזלות שאין מפקחין עליו מי דמי התם פרוש כולהו וליכא קבוע עכ"ל. והשיבוהו כגמרתך כן גמרתנו דלא פליגי שמואל ור"י. ונ"ל לדעת הרב שכתוב בספריו אלא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר כלומר לעולם כי אמר שמואל אין הולכין בפיקוח נפש אחר רוב כלומר דאפי' רובא עובדי כוכבים ומזלות מפקחין ל"ש פרוש כולהו ל"ש פרוש מקצתייהו דאע"ג דבשאר איסורין שבתורה כגון תשע חנויות היכא דפרוש כולהו והאחד מוכר נבלה ובעת עקירת כולן פירשה אחת מהן ונפל אזלינן בתר רובא מפקחין. והיינו דאמרינן כי איתמר דשמואל ארישא אתמר אם רוב עובדי כוכבים ומזלות עובד כוכבים ומזלות אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן דלא חשבינן ליה כעובד כוכבים ומזלות ומפקחין עליו את הגל ואע"פ שרובה עובדי כוכבים ומזלות ור"י פליג עליה ברובה עובדי כוכבים ומזלות ופרוש כולהו מחצר זו והלכו לחצר אחרת ובעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת דאין מפקחין לפי שלא נשאר שם קבוע ואמרינן כי פריש מרובא פריש שדין פיקוח נפש כדין שאר איסורים שבתורה כגון ט' חנויות דאי פרוש כולהו ולא נמצא שם קבוע דאזלינן בתר רובא והיינו דקאמר אלא כי איתמר דשמואל וגם במקצת ספרינו המדוקדקים נמצא שם כתוב אלא. והנה אראה לך כי לא הבינות כל דבריו כי אתה הקשית עליו מאי קסבר אי קסבר כיון דפרוש כולהו ליכא קבוע למה לי עד דפריש חד מנייהו לחצר שלישית אפי' נפלה מפולת בחצר שניה נמי אין מפקחים ואי קסבר דהדור לקביעייהו וכו' כי חשבת כי הרב מפרש דפריש חד מינייהו לחצר שלישית ולא היא כי רבינו הרב לא הזכיר חצר שלישית בספרו כי אם חצר שניה כלומר שפירשו כל התשעה עובדי כוכבים ומזלות וישראל אחד שהיו עומדים בחצר אחרת לתשע חצרות או לעשר ובעת עקירתן כולן פירש אחד מהם לחצר אחרת היינו חצר שניה ונפלה עליו מפולת שם דאין מפקחין דאמרינן כי פריש מרובא פריש, עכ"ל:

כא

כתב הרמ"ך נעקרו כולם וכו' וכי תימא אמאי לא פסק כשמואל דהא ליכא מאן דפליג עליה ור"י ס"ל כותיה ועוד תמיה מ"ש בסמוך לפיכך אם היה הרוב ישראל וכו' משמע הא מחצה על מחצה לא וזה דבר שא"א דודאי במחצה על מחצה מצילין ובגמ' בעי אפי' ברוב עובדי כוכבים ומזלות אם יש שם קבוע פשיטא דמחללין וכ"ש במחצה על מחצה עכ"ל, ומדברי ה"ה יתיישב:

כג

עובדי כוכבים ומזלות שצרו וכו'. אע"פ שלא נזכר בגמרא דין צרו סתם כתבו רבינו משום דספק נפשות להקל:

כד

ואפילו יחיד הנרדף וכו'. נראה דה"ק בין שהוא נרדף מפני עובדי כוכבים ומזלות רבים בין שהוא נרדף מפני יחיד שרודף אחריו להרגו מצוה להצילו:

כה

צרין על עיירות וכו'. בפ"ק דשבת (דף י"ט) ת"ר אין צרין על עיירות של עובדי כוכבים ומזלות פחות מג' ימים קודם השבת ואם התחילו אין מפסיקין וכן היה שמאי אומר עד רדתה אפי' בשבת. ובירושלמי שם אין מקיפין על עיר של עובדי כוכבים ומזלות פחות מג' ימים קודם לשבת הדא דתימר במלחמת הרשות אבל במלחמת חובה אפילו בשבת שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב כה תעשה ששת ימים וכתיב וביום השביעי תסובו וכו' וכתיב עד רדתה אפילו בשבת ואיתא נמי בפ"ב דמ"ק ירושלמי:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף