כסף משנה/שאר אבות הטומאות/ב

כסף משנה ‏ שאר אבות הטומאות ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

בהמה או חיה שנשחטה וכו'. משנה בפרק העור והרוטב (חולין קי"ז:).

ומ"ש נחרה והרי היא מפרכסת ואבר הפורש וכו' ובשר הפורש וכו'. ברייתא שם (דף קכ"א ע"ב).

ומ"ש וכן טהורה שנפסלה בשחיטתה וכו'. הכי משמע התם דכל שאינה ניתרת באותה שחיטה דומיא דשחט רוב שנים אינה מטמאה אפילו טומאת אוכלין בעודה מפרכסת:

חלק הבהמה לשנים וכו' עד לכל דבר. בפ"ב דחולין עלה כ"א:

ב

בהמה שמת עוברה וכו'. משנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע' ע"ב) וכתנא קמא:

ג

בשר הפורש מבהמה וחיה עד כנבלה. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ"ח ע"ב).

ומ"ש בין טמאים: אחד אבר מן החי וכו' או אבר הפורש מן השליל שבבטנה. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ב) הוציא ידו וחתכו ואח"כ שחט את אמו שבחוץ טמא פירש אותו אבר שחתך טמא:

האיברים אין להם שיעור וכו'. בפרק קמא דאהלות.

ומ"ש והוא שיהיה האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות. בס"פ העור והרוטב (חולין דף קכ"ח).

ומ"ש ויהיה עליו בשר כדי להעלות ארוכה. בפ"ק דכלים גבי אבר מן החי מן האדם ומשמע דה"ה לאבר מן החי מן הבהמה והכי אמרינן בפרק העור והרוטב.

ומ"ש או חסר עצמו טהור. בפ"ו דעדיות (משנה ג') ובפ"ב דאהלות גבי אבר מן החי מן האדם ונתבאר בפ"ב מהלכות טומאת מת ובתוספתא פ"ק דאהלות תני דה"ה לאבר מן החי מן הבהמה:

ד

הכוליא והלשון והשפה וכו'. בסוף פרק העור והרוטב יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא וכו' עד כוליא וניב שפתים איכא בינייהו ומדכתב רבינו ויהיה האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות משמע דפסק כרבי ויש לתמוה למה לא פסק כרבי עקיבא מחבירו ועוד קשה דכיון שפסק כרבי הו"ל למעט ארכובה כמו שמיעט כוליא ולשון ושפה וצריך עיון:

ה

האבר והבשר המדולדלין וכו'. משנה פרק העור והרוטב (דף קנ"ז).

ומ"ש נשחטה הבהמה וכו'. שם במשנה פלוגתא דר"מ ור"ש ופסק כר"מ:

וכתב הר"י קורקוס ז"ל שטעמו משום דבפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ו ע"ב) אמרינן ר"מ ור"ש הלכה כדברי מי וסלקא בתיקו הילכך נקטינן כדברי המחמיר כמו שכתוב בהלכות עולם ועוד דהתם בעי רבה בהמה בחייה מהו שתעשה יד לאבר והיינו אליבא דר"מ גם בפרק בהמה המקשה מוכיח שהלכה כר"מ:

כתב הר"י קורקוס כבר נתבאר דבשר הפורש מן החי אין בו טומאת נבילות ומה שהזכיר רבינו בשר מדולדל משום סיפא דקאמר דהוי כשאר אוכלים אפילו בעודה במקומה מחוברים הזכירו והוא הנזכר במשנה עכ"ל.

ומ"ש ואינם מטמאים כנבילה וכו'. שם בגמרא.

ומה שכתב אבל אם מתה הבהמה וכו'. שם במשנה פלוגתא דרבי מאיר ורבי שמעון ופסק כרבי מאיר וכדבסמוך.

ומה שכתב ומה בין אבר מן החי וכו'. שם ברייתא.

ומה שכתב וזה וזה שוין לשיעור. כלומר דמטמאין בכל שהן ושצריך שיהיה בהם בשר וגידים ועצמות ויהיה עליו בשר כדי להעלות ארוכה נוסחא אחרת מצאתי בדברי רבינו שכתוב בה וזה וזה אין לו שיעור היא נוסחא נכונה:

ו

טריפה שנשחטה וכו'. משנה בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ב:).

ומ"ש וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת וכו'. משנה שם:

מצא בה בן ח' חי נטרף וכו'. א"א לפרש דאשוחט את הבהמה קאי דהא תנן בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ד) השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או מת [או בן תשעה מת] קורעו ומוציא את דמו כלומר ומותר באכילה שאין צריך שחיטה דשחיטת אמו מטהרתו אלא בשלא שחטה מיירי או ששחטה ונתנבלה בידו וקרעה ומצא בה בן ח' שאין שחיטה מטהרתו וכדתנן התם (דף ע"ב:) בן שמונה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין למינו שחיטה. אבל קשיא לי מ"ש נטרף אע"פ שנשחט אחר שנטרף אין שחיטתו מטהרתו מאי איריא נטרף אפילו לא נטרף נמי ונ"ל דהכי קאמר קרעה ומצא בה בן שמונה חי נטרף כלומר דינו כטריפה שאע"פ שהוא אסור באכילה אינו מטמא כל זמן שהוא חי ואם נשחט כיון שאין למינו שחיטה לא חשיבא שחיטה והו"ל נבילה, אבל לשון אחר שנטרף אינו נוח לי לפירוש זה דמאי אחר הרי טריפה הוא מתחלתו וצ"ל דמשום דאילו לא קרעה אלא שחטה או היה ממתין עד שתלד לא היה שם טריפות שייך לומר אחר שנטרף כלומר אחר שקרעה שהרי בכך נטרף:

לפיכך ולד בהמה וכו'. זה נלמד ממה שנזכר בסמוך בבן ח' שגם זה אין למינו שחיטה כל זמן שלא עברו עליו שבעה ימים גמורים כמבואר בפרק [רביעי] מהמ"א ובפרק ר"א דמילה (שבת דף קל"ד ע"ב) כל ששהה שמנה ימים בבהמה אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי:

וכתב הר"י קורקוס ז"ל שאפשר שלכך כתב רבינו אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה פירוש שאינו ודאי טהור אבל גם אינו ודאי נבילה וז"ש שהוא כנפל:

ז

השוחט את הבהמה וכו'. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ה ע"ב) וכר"י אליבא דרבנן.

ומה שכתב ואם נתנבלה אמו וכו'. זה פשוט שמאחר שאין שחיטת אמו מטהרתו הרי הוא חי ואין החי מתטמא וכו':

כתב הר"י קורקוס ז"ל כתב רבינו בהלכות מאכלות אסורות שאם שחט טריפה ומצא בה בן תשעה חי צריך שחיטה להתירו ולא ביאר רבינו בזה מה יהיה דינו לענין אם מת קודם שנשחט כי מהסוגיא דשם נראה שאם מת טהור מלטמא אף על פי דלענין אכילה בעי שחיטה לענין טומאה נטהר בשחיטת אמו וכן מתבאר גם בפרק כיסוי הדם ונראה שהוא בכלל מה שכתב רבינו טריפה שנשחטה וכו' דכי היכי דטיהר אותה אף על פי שאסורה באכילה גם כן הדין בעובר. ומ"ש עליה וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת היינו אפילו טריפה ועל מ"ש קודם קאי וכן מ"ש

כאן ואם מת קודם שיפריס אפי' כשהאם טריפה מיירי כי שחיטת טריפה ושחיטת כשירה לענין טומאה שוים הם מקרא דוכי ימות מן הבהמה דאף על גב דאין מועילה לטהר מידי נבילה בכשרה מטהרת בין היא בין העובר דכגופה דמי וקרוב לזה יתבאר בסמוך גבי אבר שיצא לחוץ, ומכל מקום מ"ש ואם מת קודם שיפריס לא קאי אאם נתנבלה כי אין שם שחיטה כלל ולא קאי אלא אשוחט את הבהמה ומצא בה וכו' והוא במשנה פרק בהמה המקשה כתנא קמא עכ"ל:

ח

טריפה שנשחטה. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ג):

ט

בהמה המקשה לילד וכו'. משנה שם (דף ע"ב) וכחכמים:

הוציא העובר את ידו וכו'. שם עלה ס"ט:

י

שחיטת עכו"ם נבילה וכו'. משנה בריש חולין (דף י"ג).

ומ"ש ואפילו ישראל עומד ע"ג ואם שחט בסכין יפה. פשוט שם דישראל עומד על גביו לא אמרו אלא בחש"ו.

ומ"ש אחד העכו"ם ואחד הכותי. שם עשאום כעכו"ם גמורים לכל דבריהם.

ומ"ש ואחד גר תושב. טעמו דכל שלא קיבל עליו כל המצות לא יצא מכלל עכו"ם:

ומ"ש וקרוב זה בעיני שאף זה מד"ס וכו', כתב עליו הראב"ד זו אחת מסברותיו וכו'. ואני שמעתי ולא אבין מ"ש ואין מטמאין ואין מיטמאין דאטו אנן מטמאין בטומאת העכו"ם וטהרתן עסקינן שיטעון עליו כן. וכן מ"ש כי הם כבהמות מה ענין זה לששחיטתן תהא מטמאה במשא דהא אפשר דשחיטת קוף נמי לא תטמא במשא כיון דשם שחיטה עליה ושוב אין כאן מי שיחשוב אותם לכלום. אבל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא שכתב שבגלל ע"ז נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן שזו מנין לו שהרי איסור שחיטתן מדכתיב וזבחת נפקא ואף שחיטת קוף ממקרא זה נאסרה כמו שאמרו בתוספתא ריש חולין וזבחת ואכלת ולא שזבח העכו"ם ולא שזבח הקוף ואין זה ענין לע"ז ומזה ימשך טומאתם דכל שאינה זבוחה על ידי ישראל הרי היא כמתה בלא שחיטה ונבילה היא ואפשר שמפני שהרגיש רבינו בזה כתב וא"א לחייב כרת על טומאה זו על ביאת מקדש ואכילת קדשיו כלומר לחייבו עליהם קרבן אלא בראיה ברורה כלומר שאע"פ שיש לטעון עליו כמו שכתבתי מ"מ כיון שיש לומר דלא נאסרה אלא בגלל ע"ז א"א לחייבו קרבן על טומאה זו על ביאת מקדש כדין החייב כרת על ביאת המקדש בטומאה שהוא ודאי מן התורה והיותר קרוב בעיני רבינו שהוא מד"ס ומשום לתא דע"ז ולטעמיה אזיל שכתב בפ"ד מהלכות שחיטה עכו"ם ששחט שחיטתו נבילה ולוקה על אכילתו מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו עכו"ם שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבילה ולפי דעתו ז"ל מה שאמרו בתוספתא דוזבחת ואכלת ולא שזבח העכו"ם ולא שזבח הקוף אסמכתא בעלמא היא:

יא

קוליית הנבילה וכו'. משנה וגמרא פרק העור והרוטב עלה קכ"ה:

יב

קולית שחישב עליה לנוקבה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא דמחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי ורבינו שכתב שהוא ספק נראה שהיה לו גירסא אחרת. והר"י קורקוס ז"ל כתב שאפשר שלא סמך רבינו על אותו פשיטות משום דבפרק טבול יום אמרו דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי ומשמע דה"ה למחוסר נקיבה וה"ז ספק:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף