כליל תכלת/פרשת ויחי/ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כליל תכלת פרשת ויחי ג

ויחי דרוש ג'

בענין השארות הנפש:

שהשארות הנפש נודע מהכבוד הנעשה לגוף שלה:

כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִים וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס הוֹאִיל וְהֶבֶל הֵם יָמָיו שֶׁל אָדָם, וּמִסְפָּר הֵם וְכַצֵּל הֵם, מָה הֲנָאָה יֵשׁ לוֹ בַּחַיִּים אֶלָּא יִתְעַסְקוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁכֻּלָּן חַיִּים. אֲשֶׁר מִי יַגִּיד לָאָדָם וגו', אָמַר שְׁלֹמֹה אֲנִי אַגִּיד לְךָ מַה טּוֹב מִכֻּלָּן: טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב. (מדרש קהלת ו, יב)

הנפש האנושית היא עצם שכלי וקרוב לומר שהיא לרגל האצילות הקודם לבריאה, ולכך כתיב ויפח באפיו. וכתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. שהשיגו בשכל מוצא הנפשות. ובכן יצדק שהן תחת כסא הכבודף והן צרורות בצרור החיים את ה' אלקים, ולכך השארותן ברור כי זרע קדש מצבתן, והראיה ממה שכתוב ועמך כלם צדיקים וכו'. הרצון שיירשו חיי עוה"ב לפי שנשארות הנפשות בנצחיות. וזה מג' סבות, מצד עצמותן וזהו נצר מטעי דאינון פירות מארזי לבנון אשר נטע: מצד שהקב"ה נותן אותן בנו, וזה אמרו מעשי ידי: מצד התורה המתקיימת על ידן וזהו להתפאר שפעולות התורה פאר:

ביאת הנפש בגוף לעשות פירות, כי הגוף שמהאדמה יוציא פירות ע"י הנפש, וזהו מה אדיר שמך בכל הארץ ע"י פירות שיוצאות ממנה: גם להחיות הגוף עם הנפש נשלחת הנפש בו אשר בזה היה העולם כלו קשור יחד, ולפי שהודו של גוף נהפך על הנפש למשחית ובעבור התאוה הנכרית באה רוח פסקנית והיא המיתה הפוסקת בין הנפש והגוף הזה, גם זו מיד האלקים להתם פשע, ויחזור לברייתו בתחייה:

התורה סם חיים למנוע מרירות המות, שלא הנפש לבד נשארת בחיים כי גם הגוף ישאר על מתכונתו כי ההפסד מצד החטא וכן הטומאה, האבר החוטא ימות היינו ירגיש צער מיתה עם שכל האברים לוקים עמו, ולכן המיתה משתנת:

התורה והמצות אורה ונרות להאיר לאדם אחר המות:

אין ערוד שהוא החומר המורכב מד' יסודות ממית כי ראוי היה להתקיים ביסודות התורה שהן קיימות, אלא החטא ממית בהיותו מורכב מד' קליפות קשות מפסידות יסודות האדם לפי שאשמו הן שוממות:

אפילו רקנין מלאים מצות ולכן צריך לנהוג כבוד בהם במותם אם שגופם היה כלי לנפש ואם שגם הגוף שימש בעסקי מצות. והכבוד לגוף הוא לקברו כי כן מצות קבורה רבה היא, שדוחה שאר מצות. ומזיק לחיים עיכוב קבורת המתים. וזה לרוב העולם מפני שהם חוטאים וגופם נפסד, אך לצדיקים גמורים אין הקבורה להם כדי שלא יזיקו לחיים ולא לצורך אלא מפני הכבוד של שאר מתים, שהרי הם בלתי משתנים, וגם נקברים להנאת שאר המתים, ושיהיו מוכנים להחיות:

הפילוסופי' שאמרו שהנפש הכנה, כך גזרו להמנע מקושית איך תתחבר נפש שהיא עצם שכלי בגוף חומרי, והם לא ידעו כי אך בצלם יתהלך איש, וע"י לבוש שתלבש ותפשוט הכל פשוט ונכון כי הצלם קושר הרוחני עם הגשמי להיותו בינוני והוא צל מורכב:

הנפש קונה שם ע"י המעשים שעשתה בגוף, אין כלי חרס מקבל טומאה מתוכו כשהוא צמיד פתיל כך גוף האדם כשהוא צדיק תמים לא יכנס בו רוח טומאה אבל יברח מאצלו:

והראיה רבינו הקדוש והדומים ורבים דומים מתו בעבור הדורות הבאות להניח להן מקומן כמאמר אין מלכות נוגעת בחברתה, ולא שהיתה חובה של מיתה עליהן: ואך מיתתן היתה שכיבה ומנוחה ולהניח ברכה:

יש לבכות ולספוד על אדם כשר וחכם לפי שהמיתה אונס, ועוד להורות שאין פעולות המת בטלות כי נשארות צרורות עמו וגם עם החיים שהיו מרגישים מהן טובת הנאה, שלכן מתאבלים עליו שהוא העיקר, ובכן נעשה נחת רוח למת שאינו מרוחק וכשלב החי דוה על המת דומה שהוא חי שמרגיש בצערו, ושהמת חשוב וראוי להצטער על פטירתו שעושה רושם, כאמרם יציאת צדיק מן המקום עושה רושם וכ"ש מן העולם:

מיתת האדם כחרבן עולם, ולכך יש להתעורר ולהתאונן ולקרוע על המת, אנינות דאורייתא כי מת על שעבר אדאורייתא ודומה כיום שנשתברו הלוחות: אבלות דרבנן על מה שעבר אדרבנן וראוי להתאבל על כל מיני העבירות שהן משנות טבע האדם לרע:

יעקב אבינו אות לצדיקים שאינם מתים היינו שאינם חשובים מתים כי יעקב אבינו לא מת: והחנטה ראיה שמטבע היצירה הראשונה היה שהגוף יתקיים לעד, ולכן החנטה במ' יום כנגד מ' ימי היצירה: ויבכו אותו מצרים שבעים יום ששבעים אומות עומדות בזכות זרעו של יעקב:

מתוך הספדו של אדם נודע מעלתו: ומתוך האבלות ימעטו וישובו הרוחות רעות המתעוררות במיתה ומקטרגות על האחרים:

כב"ד בגימטריא ה', מא"ד אד"ם, יעקב אבינו לא מת לפי שהיתה מטתו שלימה, הואיל והבל המה וכו' זכר ג' לשונות כנגד מחשבה דיבור ומעשה שכלם הבל כשאינם מחוברים לתורה, נלמוד מיעקב אבינו השארות האומה ג"כ בעוה"ז ובעוה"ב, מבקשי פניך יעקב סלה:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף