כובע ישועה/בבא קמא/לה/א
כובע ישועה 
בבא קמא לה א
אף שורו דקבעי ליה. פירש הבעל המאור כדי שיהא תולדת שן לשלם נזק גמור דבכיון להזיק היתה תולדת קרן לשלם חצי נזק ובמלחמות כתב דאכתי משלם אכוליה גדיש חצי נזק דה"ל צרורות אלא דנקיט שורו דומיא דידיה משום מקום גחלת באנחי אנוחי ע"ש. ונ"ל דאפילו באדייה אדויי דאכל הגדיש משלם חצי נזק נמי שייך למיתני שורו דומיא דידיה משום הנפ"מ דצרורות משלם מהעליה והוי עכ"פ בתשלומי החצי נזק דומיא דידיה משא"כ בכיון להזיק דמשלם מגופו ואינו כלל דומיא דידיה וכבר כתב בשיטה מקובצת בהוא דומיא דשורו דלא צריך שיהא דומיא דשורו לגמרי רק מחדא מילתא ע"ש. וה"נ י"ל בשורו דומיא דידיה דסגי דשוו דמשלמין מהעליה אף דלא שוו בכמות התשלומין משא"כ בלא קבעי ליה דלא דמי כלל לאדם. ומה שי"ל ברש"י בד"ה ומנא עיין מה שכתבתי בדף ס"א ע"ב ד"ה עבד ובפתיחה כוללת בפרי מגדים או"ח אות ב':
מתני' בשוגג. בתוס' הקשו לפרש"י דלא דמי לא בעי לאפרו לשוגג שיש בו איסור מלאכה וכאן אין איסור מלאכה. ובהגהת מצפה איתן הביא מכתובות דף ל"א בזרק חץ וקרע שראין דחבירו דל"ק דמיפטר מחמת מלאכה דקריעה רק משום זריקה משמע ד"ה?? דקריעה הוי מקלקל ואין פוטרו מתשלומין כהתוס' וקשה לפרש"י עכ"ד. והנ"ל על פי מה שכתבו התוס' בד"ה חובל [אף דרש"י מפרש דלא כפירושם] דגם לרבי יוחנן ל"ח תיקון שיתחייב לר"ש בשאר מלאכות דאין דרך לשרוף גדיש בעבור אפר וטעמא בחו"מ משום דגמר ממילה והבערת ב"כ וגם כתבו דאף דבזה ל"צ מ"מ מקלקל גמור פטור דלא מחייבינן רק דומיא דמילה והבערת ב"כ. ובשיטה מקובצת כתב בסגנון אחר דבעלמא בעי מלאכה הצריכה לגופא ומתקן וחדית רחמנא בחו"מ דמקלקל חייב [דתיקון דחוץ לגופו אינו כלום] אבל מלאכה הצריכה לגופה בעי וכבמילה והבערת ב"כ דלהא לא אשכחן דחדית רחמנא דמילה והבערת ב"כ מלאכה הצריכה לגופה הן ואין לך בו אלא חידושו ע"ש. ובגינת ורדים כלל נ"ב העיר אהא דאמרינן בכמה דוכתי אין לך בו אלא חידושו בבכורות דף ו' דס"ד להתיר חלב בהמה טמאה משום דגם דטהורה חידוש הוא דאתי מאמ"ה ולא אמרינן א"ל בו אלא חידושו ע"ש ובשושנת העמקים כלל ה' בהא דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי יעו"ש. ולכאורה להכלל דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי כ"ש דנימא כן לחומרא הואיל ונאסר מקלקל הצל"ג דחידוש הוא דבכל מלאכת שבת בעינן מ"מ וזה אינו מ"מ. ה"נ ל"צ צל"ג דהוא ג"כ מטעם מ"מ והוא באותו ענין וע"כ צ"ל דרק לאיסור והיתר שייך הא דהואיל ולא לחיוב ופטור ובהא דכל המקלקלין פטורין חוץ מחו"מ דמיירי לחיוב מיתה במזיד וקרבן בשוגג בזה אמרינן א"ל בו אלא חידושו דוקא במקלקל הצל"ג דומיא דמילה והבערת ב"כ ולא בלא בעי לאפרו אף דלאיסור נאסר גם כה"ג דנימא הואיל ונאסר אף שהוא מקלקל לדינו מ"מ נאסר אף שאינו מלאכה הצריכה לגופה דהוא ג"כ מטעם מ"מ. ול"ק קושיית התוס' דכאן אי איסור מלאכה דלמ"ש יש איסור מלאכה בלא בעי לאפרו ושפיר פוטרו מתשלומין דשוגג. וזה אינו רק בחו"מ דילפינן ממילה והבערת ב"כ דל"צ בהו מ"מ אך בקריעה ודאי ליכא איסור מלאכה באינו מ"מ ומתורץ קושיית המצפה איתן. ועיין מה שכתבתי בדף כ"ו ע"ב ד"ה לענין:
שור שהיה רודף כו' וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המוציא מחברו עליו הראיה. וכתב המהרש"א ברפ"ה משמע דאי הוי מודה לא מיפטר משום מודה בקנס דכיון דאיכא סהדי דרדף אחריו ומודה לית למיתלי אלא בשור ולא בסלע. ובתוס' רעק"א הקשה מדף מ"א ע"ב ע"פ בעלים מודה בקנס הוא כו' הא מ"ל בראינו שרדף ומודה ע"ש. והנה למה שכתבו שם בתוד"ה על, מרש"י (זבחים עא. ותמורה כח.) דשור נוגח אין נהרג על פי הבעלים משום דמודה בקנס. ל"ק קושיית הגרע"א דאי בראינו שרדף א"כ כמו דל"ח מודה בקנס לכופר ה"נ ל"ח מודה בקנס להריגת השור ונהרג השור בכה"ג ואכתי תקשי הביאהו לב"ד וישלם לך. וגם למה שכתבו שם התוס' דאינו נהרג ע"פ בעלים משום דאדם קרוב אצל ממונו ע"ש. נמי ניחא למ"ש בתשו' חכם צבי סימן ג' דע"כ לא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע אלא באין יודעים שום ריעותא כו' וכשיש ריעותא לפנינו כפנויה או ארוסה שנתעברה דאף דקי"ל נאמנת לומר לכשר נבעלתי באין הארוס מכחישה אפ"ה באומרת לפסול נבעלה הולד ספק ממזר ולא אמרינן בזה אאמע"ר ע"ש. ועיין בים של שלמה פרק החובל סימן כ"ג דמכה חבירו בשבת ודעתו שיצא דם ויחלוש הוי מלאכה הצריכה לגופה ופטור מממון וידעינן שכן דעתו דמודה ואף שאאמע"ר לומר שמחלל השבת מ"מ בנידון זה כבר נעשה רשע שהכה לחבירו ואיתרע חזקת כשרותו ע"ש. והוא כעין דהחכם צבי דבאיכא ריעותא מע"ר וה"נ אף דלחילול שבת אינו רק ריעותא מ"מ מהני הודאתו להשים עצמו רשע. והא דאאמעי" הוא מטעם דאדם קרוב אצל עצמו כדאיתא בסנהדרין [ט:] וא"כ כמו דמשים עצמו רשע במקום ריעותא אף שקרוב לעצמו ה"נ בשור שראינו שרדף והריעותא לפנינו נהרג בהודאת בעלים שהרג דלא עדיף הקורבא דלממונו מקורבתו לעצמו וא"כ ליכא לאוקמי בכה"ג דתקשי הביאהו לב"ד וישלם לך. ודבריו י"ל לפרש"י בדף מ"ג ע"א בד"ה מאי לאו כופר משום דכמיתת בעלים מיתת השור ובעלים אין נהרגין ע"פ עצמן [וע"ש במהרמ"ש] וזה ודאי דבעלים אין נהרגין ע"פ עצמן אף בראינוהו רודף. ומה שכתב הגרע"א בקושיית המהרש"א בהא דחולקין לסומכוס. דלידת הס' הוי כעדים הוא בכלל מה שכתב שם הפני יהושע אך מ"ש ואף בשמא ושמא די"ל דהיה ב"ד המזיק לכפור והוה שמא וברי דבכה"ג לא אמר סומכוס כו' מ"מ כל דשתיקתו מחייבתו אף שהיה בידו לכפור ל"ח מודה ע"ש. צע"ק מהתוס' בדף מ"א ע"ב ד"ה מודה שכתבו דהמ"ל גם מע"א דאין סברא שלא יחשב מרשיע עצמו כשמודה וא"ר לישבע ואף דע"י העד בא עליו חיוב זה ע"ש. וא"כ דבצריך לישבע נגד העד חשיב מרשיע עצמו כשאינו מכחישו כ"ש הכא כשטוען שמא יחשב מרשיע עצמו כיון דה"מ לפטור אילו טען ברי. הגם שמתשו' הרשב"א שהביא בתפארת ירושלים הכא ראיה להגרע"א וכן מהשיטה מקובצת שם משמע דפליגו על התוס'. עכ"ז לא ה"ל לסתום נגד ד' התוס'. ועיין מה שכתבתי בספרי נהור שרגא ביבמות דף כ"ה ע"ב בד"ה ואין וצ"ע: