יפה תואר על בראשית רבה/יא

יפה תואר על בראשית רבה יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יפה תואר על בראשית רבה - פרשה יא

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  

א  [עריכה]

ברכת ה' היא תעשיר זו השבת. ע"ד מה שאחז"ל לוו עלי ואני פורע. כי השומר ומענג את השבת יברכהו ה' בפרנסה ומפרש ויברך את יום השביעי כי יום השביעי מביא ברכה לשומרו. ואיידי דקאמר ממעלת השבת שיביא עושר. מביא ג"כ טובתו מהעדר האבילות. ואפשר ג"כ לפרש דברכת השבת בעושר הוא תוספת נשמה יתירה המשמחת את האדם בשבת יותר מבחול. וע"ז אמר ולא יוסיף עצב עמה משום דיש בו נפש ושמחה יתירה לכן צוה ה' כי הָאֵבֶל לא יעצבהו. ולא ינהוג אבילות של פרסום בשבת:

ב  [עריכה]

ברכו במן. פי' כי בעד יום השבת לבד אספו שני עמרים וכדאיתא במכילתא על פסוק לחם משנה ועל פסוק לחם יומים עומר של שבת כפול היה וכ"ה במדרש שוח"ט מז' צ"ב כל עסקא דשבת כפול עומרא דשבת כפול כו'. ומ"ש בע"ש שני עומרים פי' שני עומרים בשביל השבת מלבד העומר אשר ליום הששי ולקטו בע"ש ג' עומרים. או ששלח הקב"ה ברכה בעומר אשר נלקט בעד יום השבת ויהי לשני עמרים. ונכפל העומר או בשביל להרבות בו בתענוגים או כדי שיבצעו על שני ככרות. ולפ"ז הכתוב ויברך אלהים קאי על לעתיד כי הקב"ה מגיד מראשית האחרית:

ברכו בעטיפה. סתמא דמדרש קאמר לזה ולא ר' יצחק דהא הוא אמר ברכו במן וכן נראה במכילתא:

צריך לערב. פי' לתקן שלא יהיו קרועים ומלוכלכים:

ברכו בנר ובי היה המעשה. כי הברכה היא תוספת אורה. והעיד שבו היה המעשה ולפ"ז מה שלא יקרה כן עתה ע"כ הוא בשביל חסרון הזכות:

ברכו באור פניו של אדם. כי שמחת השבת תוסיף אור בפניו ע"ד לב שמח ייטיב גהה. וגם מפני הנשמה היתרה תאיר פניו יותר מבימות החול. וזה מורה ג"כ כי קדשו באור פניו כי יש בו ג"כ קדושה יותר מבימות החול:

התחילו הכל מקלסין. על הטוב שהאורה משמשת גם בלילה משא"כ בשאר הלילות:

אר"י בר' סימון אור שברא הקב"ה כו'. גם הוא מודה שהאור שמש ביום השבת. אך מחלקותם הוא בזה. כי הוא סובר כי בשביל חטא דור המבול נגנזה ורק בשביל כבוד האדם שמשה עד יום השבת. ואם לא חטא אדם הראשון אז היה האור משמש עד ימי דורות החוטאים:

ומנין שגנזה. נראה דל"ג לה דלזה א"צ ראיה כיון דליתא קמן ואולי פי' ומנין שהיתה לפנים ואח"ז גנזה אולי לא היתה מעולם ומוכיח מהכתוב וימנע מרשעים אורם שכל הכתובים מדברים שם במעשה בראשית. ויהיה המם של מרשעים מ"ם הסבה ופירושו בשביל הרשעים מנע האור:

ל"ו שעות שמשה אותה האורה. פי' לאדם אבל בשאר הימים הפסיק החושך בלילה את האורה:

מפני שהוא תחלת ברייתה. ומ"ש שמים אש ומים זה קאי על אש היסודי דנברא קודם לכל המורכבים. ופה מדבר מאש הנמצאת בינותינו:

ג  [עריכה]

בששי נבראו אדם ובהמה כו'. וכתיב בו ברכה וס"ל דהברכה שנאמרה ביום הששי לא קאי על האדם ואשתו לבדו אך על כל המינים שנבראו ביום הזה:

ד  [עריכה]

בזכות מה הם חיים. פי' מתפרנסים בריוח ובעושר. ובילקוט גריס בהדיא בזכות מה הם מתעשרים ובבבל היו העשירים רבים מאשר היו בא"י לכן משיב בראשונה על בני בבל בזכות התורה. ושל א"י היו רבים מחו"ל לכן השיב על חו"ל באחרונה. אבל בגמ' משיב בראשונה על בני א"י וצ"ל דמשום חשיבות דא"י השיב עליהם בראשונה ומה דאמרינן בביצה פרק המביא עתירי בבל יורדי גיהנם הם. צ"ל כי בימי רבי היו כשרים ובימי ר"נ שם שחתו דרכם ואשתנו לגריעותא:

אדם אחד בלודקיא. לודקיא היתה עיר בחו"ל ומייתי זה לראיה כי בני חו"ל זוכים לעושר בשביל שיכבדו את השבת. וכן הוא בעובדא דחייט בסמוך:

וכל בהמה יפה שהייתי רואה כו'. בביצה פרק שני איתא דזה היה דעת שמאי הזקן אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו היו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום. ובכ"מ הלכתא כבית הלל. אבל בזה דמעשה שניהם היו לשם שמים כל איש הבוחר בדעה אחת מהם ומחזיק בה לשם שמים יברכהו ה':

בערובת צומא רבא. בערב יום הכפורים וגם אז מצוה להרבות בסעודה כדאיתא בפוסקים:

ה  [עריכה]

שרצה הקב"ה לכבדה. משמע שהוא גזירה בלי טעם ובאמת מפורש בתורה הטעם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. והשבת הוא אות על חידוש העולם. והיה לו להשיב לטורנוסרופוס מן מקרא מלא על שאלתו מה יום מיומים. אבל שאלת טורנוסרופוס היתה כי על אמונת החידוש היה די למנות ששה ימים ולשבות ביום השביעי באיזה יום שיחול. ואולי כוונת שאלתו היתה למה לא ישבתו ביום הששי כי אז כלה הקב"ה את מלאכתו או ביום הא' שאז החל את מלאכתו. והיה לישראל לאות על חידוש העולם ולמה דוקא ביום השביעי שאז חדלה המלאכה. ולכן השיב לו ר"ע מה גבר מן גוברין הלא חזינן כי האיש אשר המלך חפץ ביקרו מחוייב כל אדם להוקירהו. לכן בחר לנו את יום השבת למנוחה באשר אותו הוקיר גם הקב"ה:

סמבטיון יוכיח. ע' ברמב"ן פ' האזינו שהוא נהר גוזן ששם גלו עשרת השבטים. ונקרא סבטיון כי סבט בערבית הוא כמו שבת בעברית. ואותיות יון נוספות הן ויען כי ינוח ביום השבת לכן נקרא סבטיון:

שאין רשות אחרת עמו. וכל יושבי תבל לא חשיבי דיורין לגביה כיון שהכל עבדיו הם. וכל העולם כלו שלו לכן לא נקרא העולם לגביה ר"ה רק חצירו הוא. כי הקב"ה מלא כל העולם:

ולא עוד אלא שהרי אוכלי המן כו'. פי' לא מיבעי שכל מה שהוא עושה בהיתר הוא עושה. אבל מצינו ג"כ דהחמיר על עצמו להוריד את המן בשבת. אע"ג דמדינא מותר לו רק להראות לכל באי עולם את קדושת יום השבת החמיר על עצמו לבלי להורידו בשבת:

ו  [עריכה]

מפני מה לא נתנה לאדה"ר. פי' כיון דכל יצירי כפי ה' נבראו שלמים בלי שום פגם כי כל הדברים נבראו בצביונן ובקומתן. ואם המילה תתן שלימות לאדם למה לא נברא האדם בשלימותו. וצ"ל דלא האמין במדרשות שאמרו בכמה מקומות שאדם הראשון נולד מהול. ובזה רצה להוכיח כי הקב"ה ברא שלם את האדם והערלה איננה יתרה באדם כי הקב"ה לא ברא דבר יתר באדם. והוכיח לו מן פאת ראשו ששערות ראשו נולדו עמו ובכל זאת הוא מגלח את שער הראש כדבר מותר ומניח את פאת זקנו כי הזקן יתן פאר והדר לאיש. כן הערלה הוא דבר מותר ונתן המילה רק לאברהם אבינו שהיה חביב לו וחפץ בהדרתו ולאדה"ר לא נתן כי לא חפץ להדרו. אבל הפילוסוף לא הסתפק בטעמו ואמר לו כי את שער ראשו יגלח מפני שגדל עמו בשטות. וכאשר אמר לו הפילוסוף ולאלין מיליא אתינן כלומר כי גם השערות לא מותרות הן לאדם והאדם מגלח אותן רק אם יגדלו פרע משא"כ הידים והעינים אשר עליהם יחיה האדם א"א לקצצם. ואין זה ענין למילה אז הביא לו מן החרדל והתורמוסים אשר יש בהם מותרות החומר וצריך האדם להסירם כ"ה המילה:

החרדל צריך למתוק כו'. הנה שלשה טעמים יש במילה. הא' לתקן המדות וכמ"ש המורה בח"ג פמ"ט ולטעם זה מביא את המשל מהחרדל אשר ע"י כתישה ודיכה תוסר המרירות. כן הוא התשת ורפיון החומר ירחיק את המדות הרעות באדם. הטעם הב' הוא תיקון הגוף מהנגעים המתילדים וכמו"ש בעל העקדה גדולה מילה שדוחה את הנגעים ולטעם זה מביא המשל מן התורמוסים שנמתק בהסרת קליפתו המרה ע"י הבישול. כן יוסרו הנגעים מאדם ע"י המילה. וטעם הג' הוא תיקון היצירה ולזה מביא המשל מחטים אשר יתוקנו רק בטחינה להסיר המורסן והפסולת:

ז  [עריכה]

ירש את העולם במדה. פי' כי בזכות אברהם ירשו בניו את הארץ לפנים רק במדה אבל בזכות יעקב יירשו לעתיד ואז ירחיב ה' את גבולם בלי מדה:

ח  [עריכה]

ר' ברכיה ור' דוסתאי. אמרו דבר אחד כי הברכה לשבת היתה בזווגו. כי אם נספור זוג זוג מיום הא' אשר הוא הראשון למעשה. יהיה א"ב. ג"ד ה"ו. והשבת נשאר בדד. ור' שמואל בר נחמן מפרש דהברכה היתה במה שאינו נדחה לעולם:

ט  [עריכה]

הקדים וברא אותו כו'. ופי' הכתוב כי בו שבת מכל מלאכתו אשר היה צריך לבראם ולעשות ביום השביעי ואשר ברא אלהים אותם מקודם ביום הששי:

י  [עריכה]

ולא שבת לא ממלאכת הרשעים כו'. גם הוא בא לדרוש מלת לעשות. ודריש כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים. אבל יש לו עדיין מלאכה לעשות עם הרשעים והצדיקים. והכוונה בזה כי מיום הששי ואילך אין עוד חידוש בבריאה. אבל קצב לכל נברא מעשהו. וכפי טבעו ינהג לעולמים. אבל בשביל הצדיקים והרשעים ישנה ה' לפעמים את דרכי הטבע לעשות נסים לעת הצורך. וזה הוא חידוש בבריאה אשר יעשה רק לצדיקים ולרשעים ולא בכל יצירי התבל. וי"מ כי לכל הבריאה קצב הקב"ה אז את מעשיהם. משא"כ בשכר הצדיקים ובעונש הרשעים לא שם אז קצבה. ויעשה הכל לפי מעשיהם אם לטוב ואם לרע בלי כל קצבה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף