יד רמ"ה/סנהדרין/ע/ב

יד רמ"ה סנהדרין ע ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תניא ר"מ אומר אותו אילן כו' שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין הילכך מסתברא שגם אותה יללה שבאה על אדם הראשון על ידי גפן היתה שהרי לא נשתנה עולם ממנהגו רבי יהודה אומר חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא עד שיטעם טעם דגן וכיון דקרי ליה עץ הדעת טוב ורע ש"מ היינו דגן. ר' נחמיה אומר תאנה היה שכן מצינו מדותיו של קב"ה שבדבר שבו עונש את האדם בו מתקנו שאין צריך להביא דבר אחר להתקן בו ודוגמתה בקראי ויצת אש בציון וכתיב ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב:

דברי למואל מלך, יש אומרים למי שהיה מלך לפני המקום כלומר שמינהו המקום מלך כענין שנאמר ואני נסכתי מלכי (תהילים ב׳:ו׳) ויתן עוז למלכו (שמואל א ב׳:י׳) ואל לשון שכינה הוא למו כמו ידי שמתי למו פי ויש לפרש דהאי דקרי ליה למואל דכתיב לבתר הכי אל למלכים למואל דדרשינן ליה מלכים שאומרים למה להן אל. משא אשר יסרתו אמו אין ייסור אלא לשון מלקות שנא' ויסרו אותו מלמד שכפפתו על העמוד להלקותו כשראתה שהיה מרבה בסעודה ונמשך אחר היין וכביכול דומה למלכים שמשתכרין ואומרין למה להם אל אמרה לו מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי מה ברי מפני מה אתה גורם לי לרנן אחרי שאני גרמתי לך להיות רשע כאלו היית ברי ולא בן דוד אביך ומה בר בטני מה זה שאתה עושה בר בטני בן שטרחתי במעי ובטני ודחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מלובן ומזורז כדאמרינן בנדה שלשה חדשים האחרונים תשמיש יפה לולד ומה בר נדרי כל הנשים של בית אביך היו נודרות לשון וידר ישראל נדר אם נתון תתן והחרמתי את עריהם וכדאשכחן בחנה דכתיב (שם א') ותדר נדר כו' ונתת לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כו' אף הן היו נודרות אם הקב"ה נותן לנו בן ראוי למלכות נעשה כך וכך מצוה ואני הייתי נודרת על בן הגון לתורה ולנבואה אל למלכים למואל מה לך אצל מלכים שאומרים למה להם אל בשעה שמשתכרין ומנין שחזר שלמה והודה לאמו שנאמר כי בער אנכי מאיש זה נח ששגה ביין והביא יללה על עצמו דכתיב ביה ויחל נח איש כו' ולא בינת אדם לי זה אדם הראשון שהביא יין עליו יללה כרבי מאיר כלומר ענשי גדול משלהם שהם לא ידעו כמה עונשו של יין ועשו ואני ידעתי ועשיתי שהיה לי להוסר בהם:

מתני' אכל בחבורת מצוה. א"ר אבהו אין בן סורר ומורה חייב עד שיאכל בחבורה שכולה סריקין אנשים רקים שאין בהם מועיל לשון אילן סרק שהוא אילן שאין מוציא פירות דהני ודאי מרגלי ליה אבל חבורה דלאו כולה סריקין כיון דאיכא מאן דמוכח ליה לא ממשיך. ומקשינן והא אנן תנן אכל בחבורת מצוה אינו נעשה בן סורר ומורה וסתמא דמילתא דחבורה דמצוה לאו כולה סריקין דאי כולה סריקין לאו חבורת מצוה היא אלא דלאו כולה סריקין וטעמא דמצוה הא לאו מצוה אע"ג דלאו כולה סריקין דאי ס"ד אע"ג דלאו מצוה נמי כי לא הויא כולה סריקין פטור מאי איריא חבורת מצוה אפי' לאו מצוה נמי. ואיכא לפרושי נמי דהכי קדייק טעמא דמצוה הא דרשות אע"ג דלאו כולה סריקין חייב דאי בכולה סריקין לאו סעודת הרשות היא אלא איסורא נמי איכא. ומפרקינן הוא הדין נמי בסעודת הרשות דכי לא הויא כולה סריקין פטור וחבורת מצוה איצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דכולה סריקין כיון דבמצוה קא עסיק לא מימשיך למיעבד בלא חבורת מצוה:

פיסקא אכל בעיבור החדש. ומקשינן למימרא דבשר ויין מסקי התם דהא איצטריך תנא לאשמעינן דפטור אע"ג דאכל שם תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין והתניא אין עולין לה לעלייה שמעברין בה חדשים ושנים אלא בפת דגן וקטנית תבשיל של קטנית כגון אורז ועדשים וכיוצא בהן אבל בשר ויין לא שמא יאכלו אכילה גסה וישתכרו ולא יעיינו בדבר כראוי. ויש אומרים כדי שלא לבייש את מי שאין לו [אלא] פת (דוחן) [דגן] ושאר קטניות נמי לא דפת (דוחן) [דגן] עדיפא טפי ליתובי דעתא. ויש לפרש דהאי דאין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית כי היכי דתהוי עלייה לשמה. ואית דאמרי דכי נקיט פת דגן שלא תיסוק אדעתין דפת קטנית תנן כדסלקא דעתין בפ' השוכר את הפועלים (בבא מציעא פ"ז.) ומפרקינן הא קמ"ל דאע"ג דאין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית ואיהו אסיק בשר ויין ואכל דלאו אכילת מצוה היא כיון דבמצוה קא עסיק לא מימשיך. ואם תשאל כיון דקיי"ל אינו חייב עד שאכל בחבורה שכולה סריקין היכי תיסוק אדעתא דכי אכיל בעיבור החדש מיחייב וכי מעברין את החדש בחבורה שכולה סריקין לא תיקשי לך דהכא במאי עסקינן כגון דסליקו אינהו מדעתא דנפשייהו לעבוריה דמ"מ כיון דלדבר מצוה קא מכווני לא מימשיך ופטור:

תנו רבנן אין עולין לעלייה לעיבור החדש בפחות מעשרה בני אדם. ואיקשיא לך הא דתנן בפ"ק (י':) עיבור החדש בשלשה וסברינן לאוקומה תני חישוב בעיבור בשלשה לא קשיא התם הא קמ"ל דמדינא לא סגיא בפחות משלשה הכא כי קתני עשרה לפרסומא למילתא קתני ותנן נמי גבי חליצה כי האי גונא (יבמות ק"א: עי"ש) החליצה והמיאונין בשלשה והאנן תנן בחמשה אלא לאו שמע מינה הא לעיקר דינא הא לפרסומא למילתא ש"מ. ואין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית בלבד ואין עולין אלא לאור עיבורו ליל עיבורו דהיינו מוצאי תשעה ועשרים יום וכן פירש ר"ח ז"ל ודמיא לההיא דאמרינן בראש השנה (כ"ב:) אין משיאין משואות אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו ואימת משיאין לאור עיבורו דהיינו ליל שלשים דאי למוצאי שלשים למה להו וכי תימא ולמה להו לעבוריה לא ליקדשוה ביום שלשים וממילא מיעבר אפ"ה צריך לחשב אם הלבנה ראויה לראות ביום שלשים ואם לאו ואם ראו לפי החשבון שאי אפשר שתראה מעברין אותו מעתה ואין צריכין לצפות לעדים אי נמי כגון שהוצרכו לעברו משום ירקות וכיוצא בהן וכד קא עבדי הכי לפרסומה למילתא הוא דקא עבדי. ואית דמפרשי לאור עיבורו ליל מוצאי שלשים ואין אסיפה זו לעיין אלא לפרסם את הדבר שעיברוהו ולא מסתבר. ומפני מה אין עולין אלא בלילה כדי שיעשו הברת קול בלילה ויהא קולם נשמע ויתפרסם הדבר. ומקשינן והתניא אין עולין לה אלא ביום ביום כ"ט ומפרקינן ההוא לפרסומי מילתא שצריכין לעלות לה מבעוד יום סמוך לשקיעת החמה ויום כ"ט כדי שיראו אותם בני אדם ויתפרסם הדבר יותר אבל עיקר משא ומתן בליליא הוי וכי קתני אין עולין לה ביום למעוטי מקמי שקיעת החמה טובא ולמעוטי יום שלשים אבל סמוך לשקיעת החמה דכ"ט שפיר דמי והיינו דקתני נמי אין עולין לה אלא בלילה ובסמוך לשקיעת החמה קאי דלגבי שאר יומא ליליא קרי ליה וטעמא מאי לפרסומי מילתא כדאמר להו רבי חייא בר אבא לבניה אקדימו עולו מבעוד יום אחריפו פוקו צאו כאחת והעירו את הדבר כדי שירגישו בכם בני אדם אחריפו לשון חידוד וחריפות שבני אדם מרגישין בו ויש אומרים אחריפו עולו הקדימו ובואו לעיבור החדש קודם שתחשך אחריפו לשון חרפי ואפלי אחריפו פוקו כלומר שיצאו למחר לאלתר קודם הנץ החמה כדי שיהו הכל שומעין את עיבורו והא דקתני אין עולין לה ביום היינו כדאמרן קודם שתחשך והא דקתני בלילה היינו נמי כדאמרן ולהכי קרו ליה לילה דלגבי שאר היום לילה הוא שהרי סמוך לחשיכה הוא והני תרי מתניאתא תרוייהו חדא מילתא נינהו:

פיסקא אכל מעשר שני בירושלים משכחת לה כגון שגנב דמי מעשר שני של אביו ושל אמו וקנה בהן בשר ויין ואכל כיון דכאורחיה קא אכיל ליה דרך מצותו דכתיב בבקר ובצאן וביין ובשכר לא מימשיך למעבד דרך עבירה וליכא לאוקמה כגון שגנב בשר ויין של מעשר שני של אביו ואכל ושתה דאפי' בחולין כי האי גוונא פטור דהא בעינן עד שיקנה בשר בזול ויאכל ויין בזול וישתה:

פיסקא אכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים שקצים שקץ העוף רמשים רמש האדמה. ולקמן מפרש מאי טעמא פטור: אמר רבא אכל טרטימר בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה לפי שמאכל קל הוא ואין דרך ליסטים בכך. וי"ל לפי שדמיו יקרים יתר מבשר בהמה וחיה ולא שכיחי ליה מעות למיגנב כולי האי ולא ממשיך. והרב רבי יצחק בר אשר ז"ל פירש טעמא דבשר עוף אין בו משום שמחה כדאמרי' בחגיגה (ז':) אבל לא בעופות ולא במנחות דאין שמחה אלא בבשר בהמה. ומקשינן והא אנן תנן אכל שקצים ורמשים אינו נעשה בן סורר ומורה שקצים עוף טמא דכתיב בה ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם אבל בהמה וחיה טמאה טומאה כתיבא בהו ולא שקץ ורמשים היינו רמש האדמה דכתיב בהו ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. דייקינן מינה אעוף טמא הוא דלא מחייב כדמפרש טעמא לקמיה מכלל דאעוף טהור מיחייב. ומפרקינן כי תנן מתני' אכל שקצים פטור להשלים שאם אכל טרטימר בשר בהמה וחיה חסר אוקיא והשלים את החסר מבשר עוף טמא פטור אבל אם השלימו מבשר עוף טהור חייב הואיל ורוב השיעור מבשר בהמה וחיה וכי קאמר רבא היכא דאכל כוליה טרטימר מבשר עוף:

פיסקא אכל דבר שהוא מצוה לאיתויי תנחומי אבל ודבר שהוא עבירה לאיתויי תענית צבור דקא פריש מדרכי צבור ועובר על לא תסור. וטעמא מאי פטור אמר קרא איננו שומע בקולנו ולא שאינו שומע בקולו של מקום. וכי תימא ולאו קל וחומר הוא גזירת הכתוב הוא ואין להשיב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף