יד אפרים/אורח חיים/תרלט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יד אפרים ‏ אורח חיים תרלט

במגן אברהם ס"ק ואו נלמד ממ"ש הרא"ש כו' כדי לפרש דברי המ"א בזה צריך אני לבאר תחלה דברי הרא"ש וכוונתו משום דבמתניתין איתא שמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה ואמרינן בגמרא דהיינו בכביצה מותר לאכול ונראה דאין ר"ל דמה דקאמר מתני' אכילת עראי היינו כביצה דז"א אלא דמתני' ר"ל שצריך שיאכל דרך עראי ולא יקבע סעודה ע"ז. והש"ס מיבעי ליה כמה השיעור שמותר לאכול וקאמר תרי ותלת ביעי ופריך עלה דזימנין דסגי בהכי וה"ל סעודת קבע ומה בכך שזה אין קובע סעודה כיון שאחרים קובעים קביעות מיקרי ולכך קאמר אביי כדטעים בר בי רב כו' והיינו בכביצה אבל פשיטא שכביצ' זו צריך לאכול דרך עראי ואם קבע סעודתו עלה חייב בסוכה והנה ביומא שם פריך אמד"א פירי לא בעי סוכה מדאמר רב הביאו לפנינו תאנים כו' ואכלנום עראי חוץ לסוכה עראי אין קבע לא ומשני ואכלנום אכילת קבע כאכילת עראי כו' ולכן כתבו התוספות והרא"ש שם דקי"ל פירי לא בעי סכה כדמסקינן ביומא דקבע דידהו הו"ל כאכילת עראי דפת ר"ל אהך תירוצא דקאמר ואכלנום כאכילת עראי ושוב כ' הרא"ש שהיה נזהר דחושש היה ללישנא דפרי בעי סכה וע"ז כתב דמוכח ביומא דאפילו אי פירי חייב אין חיוב אם אוכל דרך עראי רק קובע עצמו בעינין ואשמעינין דקבע דידהו לא הוה כאכילת עראי דפת כצ"ל ר"ל דהא דאמר רבי ואכלנום עראי דמלתא דפשיטא דעראי שרי וע"כ למעוטי קבע אתי ולא שמעינין דלא הוה כעראי דפת ואם לא נגיה באשר"י תיבת לא צ"ל דהך ואשמעינין י"ל לפום תירוצא דפרי לא בעי סכה וכמ"ש בא"ר ע"ש. ומעתה נבא לבאר דברי המג"א ומ"ש דמשמע דס"ל כו' לכאורה אינו מובן שהרי מבורר בהרא"ש גם מ"ש אח"כ צ"ע ולפי מ"ש א"ש דהנה הרא"ש שכתב דהיינו שקובע עצמו לא נתפרש בדבריו אם הוא דבעינן קביעות היינו אפי' שאוכל כשיעור חייב סכה דהיינו יותר מכביצה מ"מ בעינין שקבע סעודתו עליו אע"ג דגבי פת כה"ג ל"צ שיקבע דאף אם הוא אוכל דרך עראי מ"מ כיון דזימנין סגי בהכי קבע מיקרי מ"מ בפירות לא אמרינן הכי. או אפשר דהרא"ש קאמר דאפי' אי פירי בעי סכה מכל מקום בפחות משיעור סכה אין חיוב אלא בקובע עצמו כו' אבל בשיעור א"צ קביעות אך באמת ז"א דאם נימא דאינו מצריך קביעות כ"א בפחות מכשיעור אם כן פירות שוה לפת ולא היה הרא"ש צריך לחדש דין זה מיומא דזה משנה שא"צ דפירות עכ"פ לא עדיף מפת אלא ודאי דהרא"ש בא לחדש דפירות גרע מפת לענין זה דאפי' כשיעור מכל מקום צריך קביעות אבל פחות מכשיעור אפי' קבע לא מהני וזה כוונת המג"א שכתב ומשמע דס"ל להרא"ש דאפי' מאן דמחייב בפירות אינו חייב אלא דוקא כשיעור ביצה ויקבע סעודתו עליהם דאל"כ הוה שוה לפת כנ"ל (והא דנקט כביצה שיטפ' דלישנא היא איידי דקאי בסוגיא דומיא דאהך סוגיא הוה חייב בכביצה אבל אנן קי"ל דבכביצה נמי אכילת עראי מיקרי ע"ש בתוספות) ושוב כתב המג"א ולמד כן כו' ר"ל באמת מנ"ל להרא"ש דאפי' אי פירי בעי סוכה מ"מ גרע מפת לזה אמר שלמד כן מדקאמר אכילת עראי אין אכילת קבע לא ולא ניחא להרא"ש לפרש דלענין השיעור קאי ולפחות מכשיעור חיוב סכה קרי אכילת עראי ושיעור קרי אכילת קבע דאין זה במשמע אלא פי' אכילת עראי כמו במתני' דהיינו שאוכל דרך עראי וע"ז מדייק הא אכילת קבע לא דהיינו שקובע סעודה עליהם דכי מחייבינן פירות בסכה היינו בקביעות סעודה וע"כ בכשיעור מיירי דאי בפחות מכשיעור מיירי ע"כ דאפי' קביעות סעודה לא מהני לחייב בסוכה דהא מעובדא דר"ג דתני עלה לא מפני שהלכה כך כו' מוכח הכא דלפום הך סברא דפירי בעי סוכה בקביעות עכ"פ דאם לא כן מנ"ל שאין הלכה כן אלא שרצו להחמיר דדלמא ר"ג לאו משום חומרא אלא משום שאכלן דרך קביעות וא"כ אפ"ת דשתי כותבות לא הוה כביצה מ"מ היה מחויב בסוכה מדינא אלא ע"כ דכל שאין כשיעור אפי' קבע לא בעינן סוכה וא"כ כי קפיד אכילת קבע היינו בכשיעור וע"ז הקשה המג"א דמנ"ל להקשות דדלמא היה ידוע להתנה ור"ג אכלו דרך עראי ולכך אמר שלא עשה כן רק משום חומרא דיטעום התבשיל דהוה דרך עראי וע"ז כתב המג"א ומיהו לענין פירות כו' מ"מ נ"מ לענין מיני תרגומא שכ' הטור וש"ע דחייב בסוכה אם קבע ולכאורה היה אפשר לפרש דמהני בה קביעות אפי' פחות מכשיעור כמו בפת ולזה אמר דז"א דלא מהני קביעות כ"א דוקא שיאכל כביצה ר"ל כשיעור חיוב סוכה דבעינין תרווייהו כמבואר מדברי הרא"ש דלעיל כנלענ"ד בכוונתו:

בט"ז ס"ק יו"ד של סוכות אם לאכול כצ"ל:

(במגן אברהם ס"ק י"ו) מידי דהוי אמי שלא שכב עד חצי הלילה:

בט"ז ס"ק י"ז ע"כ נראה דגם בלילה שניה וכו' ר"ל דהדין ברור לנו בסמ"ג ואשר"י רק בליל שני וכיון דאנן בקיאין בקביעא דירחא וגם איכא דעת הסמ"ק והא"ז יש לחוש בליל שני לחומרא לדבריהם שלא לברך:

בט"ז ס"ק כ' דכל ששהה הרב' לעיקר הדין בין יציאה לכניסה ולר"ת כו' נראה דכוונתו לפי מ"ש בש"ע נהגו שאין מברכין אלא בשעת אכילה וע"ז כ' הט"ז דמן ההלכה קי"ל כו' דיש לברך כל פעם שנכנס בה ושוב הביא דברי ר"ח שנהגו כמותו והנה לפי ההלכה ושהברכה על הכניסה יש לחלק בין שהה הרבה למעט ולר"ת דהברכ' עיקרו על האכילה אין לחלק בזה וזה כוונתו כאן שכתב שכל ששהה הרבה לעיקר הדין בין יציאה לכניסה ר"ל דלעיקר הדין דעל כניסה מברך (וקרי ליה עיקר הדין ע"ד שכת' לעיל דמן ההלכה קי"ל) תלוי בשהיה ולר"ת דבאכילה תלויה תיכף שגמרן כו':

ס"ק י"ז וכצ"ל עיקר כו' כמ"ש ס"ח וכ"כ הרמב"ם וכ' במ"מ כו' כצ"ל:

שם במ"א מה שאין מברכין על מצה כו' אלא שאין אוכל חמץ כו'. ר"ל וזה שאוכל מצה אינו אלא מפני שאינו יכול לאכול חמץ כמו שהאוכל בשר בהמה טהורה מפני שאינו יכול לאכול טמאה ואינו מברך אקב"ו לאכול שאותו אכילה אינו אלא לצורך גופו ולהשביע רעבונו אבל אכילה בסוכה אעפ"י שכל ז' רשות מכל מקום כיון שהישיבה אינו צורך גופו אלא לצורך מצוה ראוי לברך עליו לישב בסוכה כ"כ הכל בו בשם החכם רבי שמואל שקלי ז"ל ונראה שזה כוונת המג"א בשם מהרי"ל ג"כ ע"ש אלא שאינו אוכל חמץ ר"ל מפני שאינו אוכל חמץ שאסור עליו ולכן הוא אוכל מצה לצורך גופו ועיין בתשובת הרשב"א חלק ג' סימן רפ"ו באורך בדברים של טעם ע"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.