חתם סופר/פסחים/ב/א

חתם סופר פסחים ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אור לי"ד. למסקנא אור אורתא הוא ומשמע מפי' המשנה להרמב"ם ז"ל דאור פירושו לילה ממש והוא מההפכים כמו תשרש וכדומה בלה"ק ופירושו העדר האור וא"כ ע"כ גרסי' אור לי"ד וכמ"ש רש"י ודלא כמ"ש הר"ן דשפיר גרסי' אור י"ד או לאור י"ד דז"א דא"כ משמע העדר אור י"ד שהוא ליל ט"ו אבל אור לי"ד משמע העדר אור י"ג הנכנס ליום י"ד. אמנם הר"ן שכ' דגרסי' לאור י"ד סמך עצמו למ"ש בשם הראב"ד ז"ל דאור ממש הוא וכוונת התנא להשמיענו שהבדיקה תהי' תחלת ליל י"ד כשעדיין אור היום שולט קצת ע"ש וקשה לי על דבריו תינח במתני' דבדיקת חמץ לא בעי אלא שעה א' וקמ"ל שאותה שעה תהי' בתחלת הלילה ולא יאחר אך לקמן בשמעתין דאמר ראב"י מאימתי י"ד אסור בעשיית מלאכה משעת האור מ"ט שם חשך לאור דנימא בלילה ואנחנו נדע שמתחלת הלילה מיד אסור במלאכה ועוד נימא תחלת הלילה להדי' כמ"ש הוא ז"ל על תנא דמתני' ותי' לא שייך דפתח דבריך יאיר דמשנת ראב"י לא פתחה בהאי דינא אע"כ כשי' הרמב"ם וכמ"ש שהיא שי' רשיז"ל דאור פי' העדר האור ורשות ביד התנא לכתוב אור במקום לילה בכ"מ בלי שום טעם. ודמקשה הש"ס לקמן מ"ט תני אור היינו משום דהכא איכא למטעי ולמימר אצפרא קאי דאין זריזין טפי מצפרא לכן ה"ל למנקט לשון מבואר ומשני משום לישנא מעלי' וכאשר אכתוב עוד לקמן בעזה"י. וזהו שפירש"י לקמן בדראב"י אורתא הוא משחשיכה ושקעה חמה של י"ג עכ"ל הכוונה בזה כהרמב"ם דאור הוא העדר אור של י"ג והמתין בפירושו עד שם משום דזה מוכיח אכולי סוגי' דלא כהראב"ד ז"ל כנ"ל וק"ל:

לאור הנר פרש"י בגמ' מפרש טעמא. לא ידעתי מאי צריך טעם לזה כיון דאורתא הוא פשיטא שלא יבדוק אלא לאור הנר וכי בחשיכה יבדוק ועיקור נתינת טעם ושקלא וטרי' דהש"ס מ"ט בודקי' בלילה לאו"ה ולא ביום לאור החמה וע"ז צריך טעם דעיקור חפוש בנרות הוא ועפרש"י ד' א' ד"ה ואור הנר יפה לבדיקה כו' תמצא כדברי מבואר. והנה הרע"ב יהיב טעמא לבדיקת חמץ משום שמא ימצא גלוסקא יפה ויהי' דעתי' למיכלי' ובאותו רגע יזכה מן ההפקר ויהי' בטיל מה שבטלו ויעבור בבל יראה וצריך טעם לדבריו שהרי אמרינן לקמן הבודק צריך שיבטל משום שמא ימצא גל"י ודעתו עלוי' ולהרע"ב מאי מהני שאם יהיה דעתו עלי' יבטל הביטול ויזכה מההפקר וצ"ל לשיטתו כך דנהי דלא חייש לדלמא אתי למיכל טפי מבשאר איסורים מ"מ התם היינו טעמא דבין כך יזכור שהוא אסור משא"כ בחמץ מכיון שיתן לבו לאכול אף אם לא יאכלנו מ"מ כבר עבר משעה שנתן לבו לאכול וזכה בו מן ההפקר לכן הטילו עליו חובת הבדיקה וביעור ועי"ז יהי' לו לזכרון שלא יטעה כלל אפי' רק לזכות בו ומ"מ אמרינן לקמן דצריך ביטול נמי שלא יעבור עליו אם ימצאנו אפי' בלא כוונה כיון שלא בטלו כנ"ל נכון בדעת הרע"ב ואולי זהו ג"כ דעת רש"י ושפיר כ' שהבדיקה הוא שלא יעבור בל יראה כנ"ל שיזכה בו ע"מ לאכלו וא"ש ק' תוס' מככר בשמי קורה וא"כ לדבריו שפיר ה"א דסגי בבדיקה כל דהיא רק להיות לזכרון בעלמא ולא יצטרך לאור הנר קמ"ל לאור הנר וצריך טעם לזה וא"ש. והנה הר"ן ז"ל פי' בכוונ' רש"י כוונ' אחרת יע"ש ובפ"י הק' עליו כיון דביטול מהני אפי' לחמץ ידועה א"כ במאי פליגי ר"י ורבנן אי מהני פירור וזורה לרוח תיפוק לי' אם רק יבטלנו וכוונתו שיהי' כעפרא מהני מכ"ש כשמפררו באמת ועושהו עפר ולפע"ד יש לדחות דהר"ן כ' דכשבודק מהני אפי' להחמץ שלא מצא דכיון שעשה כל האפשרות שלו תו לא מחייב וא"כ איכא למימר דהתורה גזרה אומר דוקא כששורף החמץ הנמצא אזי מהני אפי' למה שלא מצא דעבד כל מה דהוה אפשר לי' למיעבד תו לא מחייב אבל כשמפרר וזורה לרוח נהי דמהני להחמץ הזה דלא יהא אלא בטלו וחשבו לעפר דמהני כק' פ"י הנ"ל מ"מ לא עשה כל מה שאפשר לו למיעבד ועובר על הנשאר בביתו עכ"פ וכן להיפך לרבנן הכל תלוי בפרור וזורה לרוח ולא בשריפה ועמג"א סי' תמ"ה כי בדברינו אלו יש ליישב פסק הרמב"ם שהביא שם דפסק חמץ הוא מהנקברין שאפרן אסור ואפ"ה פסק שמותר לשרפו והשתא ניחא דס"ל כמש"ל בדעת הר"ן וס"ל דלכ"ע אין לנו למגזר דלמא אתא ליהנות שאפרו כיון שהתורה התירה לו לבטל אפי' חמץ ידועה ולהניחו לפניו כל ימי הפסח ולא גזרה דלמא אתי למיכל א"כ בכה"ג ל"ל למגזר ג"כ ליהנות מאפרה וס"ל נמי דע"כ לא פליגי ר"י ורבנן אלא אם ירצה שלא לבטל ושע"י בדיקתו וביעורו יפטור מבל יראה אפי' מה שנשאר בתוך ביתו והוא לא ידע אבל לבער זה החמץ די במה שירצה וכיון שאנן קי"ל דלעולם צריך שיבטל א"כ אין נפקותא אם ישרוף או יפרר וזורה לרוח רק שלא יהנה מאפרה ואהא לא גזרינן כנ"ל אמנם מה שצ"ע לשיטה זו ממה דא"ל רבנן לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל עי' בפוסקי' ויתבאר עוד אי"ה. והנה שי' התוס' ידועה דבדיקה משום גזירה דלמא אתא למיכל מני' דכיון דלא בדילי מני' החמירו בו טפי מבב"ח וכדומה והוקשה להם מנזיר ומהרש"א הגי' שכונתם נדר שאסור בהנאה ג"כ (כצ"ל במהרש"א מפה אמ"ו מר"ן כ"ץ אדליר נ"י מפ"פ דמיין) ותי' כיון דשרי לאחריני וצ"ע בכוונתם דאדרבא כיון דשרי לאחריני איכא למגזר טפי ואולי ס"ל דלא אתא למיכל דלא חס עלי' כיון דחזי' לאדם בעולם וזהו דוחק והר"ן כ' דכיון דהוא בכרת ולא בדילי החמירו וכ' עוד שזהו הטע' בעצמו שהחמיר' תורה לעבור בבל יראה משו' שהוא בכרת ולא בדילי ואמר אמ"ו מר"ן כ"ץ אדליר נ"י מפ"פ דמיין שזהו פי' הפסו' פ' בא אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכ' ואמר הטע' שהחמירה תורה בזה טפי מבשאר אי' ואמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מיום הראשון עד יום השביעי פי' שהוא בכרת וגם לא בדילי מני' שאינו אסור רק מיום הראשון עד יום השביעי ולא יותר ודפח"ח ולולי דבריו הייתי אומר דודאי משמעות הקרא משמע דלאפושי יומא אתא שאסור זה יש לו המשך רב ז' ימים ולא למעוטי כדעת אמ"ו הנ"ל להורות שאינו רק ז' ימים וגם לא צריך קרא לזה כיון שמותר שום זמן משא"כ בב"ח אבל הי' נ"ל דאתא קרא לתרוצי מיה"כ דהוה נמי כרת ולא בדילי מני' ולא הצריך הכתוב לבער האוכלין מן הבית וע"ז משני דיה"כ אינו רק יום א' לא ישכח ולא יבא לאכול משא"כ חמץ שיש משך זמן לאיסורו מיום א' עד יום השביעי חיישינן טפי למכשול אמנם לשי' תוס' לק"מ מיה"כ שהוא מותר בהנאה:

צפרא נהר. רש"י פי' דאנץ החמה קאי נהי דבס"ד ה"א דבעמוד השחר שולחו אמנם למאי דמסיק לא כן הי' אלא בהנץ החמה ומשום דר"י דיכנס בכ"ט ולדעת רש"י משום חשש חיות ולסטים ופחד זה לא יוסר עד שתנץ החמה אמנם שי' הר"י בעל התו' דליכא למיחש לחיות ולסטים כפרש"י גם לא לפחתי' כפרשב"א שבתוס' כמבואר בתוס' בפ' הכונס בב"ק לכן ס"ל דמשום חשש מזיקין הי' וע"כ ס"ל להר"י דאפי' בשנים ויותר נמי איכא למיחש וכדאשכחן בקידושין האי בי בני דכי הוה אזלו לי' אפי' תרי ביממא איתזקו ע"ש א"כ ה"נ איכא למיחש אפי' באחד עשר ולכן כ' תו' דרב יהודא מלתא באפי נפשי' היא דלמאי דס"ד מעיקרא דבעמוד השחר שולחו נמי ליכא חשש מזיקין דכבר ניטל ממשלתם אז כידוע וע"כ הך דיכני' בכ"ט לכ"ע היא וק"ל:

לאור יקום רוצח יקטול עני ואביון הנה קרא דהתם אדור המבול קאי ולכאורה ק"ק מלבד דלא שייך הכי הך דינא דנמצא במחתרת אלא דבלאה"נ ק' לי דלא משמע שהי' אנשי דור המבול נחשדים כ"א אגזל וזנות ולא אשפיכת דמים ע"כ אומר אני דה"פ הפסוק דהנה אח"ז כתי' ועין נואף שמרה נשף ע"ש עכי"ל לפי הנחת המחקרים דרחמי אב על הבן הוטבע בטבע הלב ואפי' אינם מכירי' זא"ז ולכן אמר איוב שהם מנאפים כ"כ עד שלא יחשב רוב בעילות אחר הבעל ולכן לאור יקום רוצח פי' אם יחתר איש במחתרת לא ימיתנו אא"כ ברור לו כשמש שבא על עסקי נפשות אבל לא על הספק אעפ"י דבשאר כל אדם אין הדין כן כמ"ש תוס' דמסתמא יכול להורגו מ"מ באנשי דור המבול לא הי' הדין כן דמרוב ניאוף כולם בספק אב ובן זל"ז שהרי עין נואף שמרה נשף כנ"ל ודוק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף