חתם סופר/גיטין/נ/א

חתם סופר גיטין נ א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פחות שבכלים. הקשו תוס' הא הוה מיטב ונדחקו. ורמב"ן ס"פ ג"פ תי' כיון דאין נוטל אלא בתורת משכון לכופו לפורעו ולא בתורת פרעון וגבי' ממש אפ"ה לא יטול אלא ש"מ דבתורת פרעון לא יטול אלא קרקע זיבורית. והנה זה אינו פשוט כ"כ שאינו נוטל אלא בתורת משכון לכופו לפרעו ועיין לשון רשב"ם ב"ב קע"ה ע"ב. וא"כ למ"ד בתורת פרעון וגבי' קונה משכון ליתא לדעולא וי"ל בהא פליגי תנאי ב"ק ח' ע"א דאמר דעולא תנאי הוא ועיין פנ"י בשמעתין. ומכ"ש דא"ש טפי מאי דהוה בעי למימר לעיל דלר"ע בע"ח בעדית והיינו משום דכל מילי מיטב הוא. אבל צלע"ג ה"א ב"ק ז' ע"א רמי אביי קראי כתיב מיטב וכתיב ישיב אפי' סובין ונדחקו ראב"י ואביי ורבא בשינוי דחיקי עד שם ע"ב כי אתי ר"פ ור"ה ברי דר"י מבי מדרשא פירשה מטלטלין כל מילי מיטב נמצא אביי ורבא וכ"ש עולא דקדים טובא לא אסקו אדעתי' הך דכל מילי מיטב ומאי קשי' להו לתוס' ורמב"ן אדשמעתין וצ"ע. והיה נ"ל דודאי א"א דנעלם מכל הני אמוראי הך סברא פשוטה דכל מילי מיטב הוא לגבי ניזק שמקבלם בתשלומין אך גבי ניזקין דבעי עידית דמזיק דוקא אפי' אי בשל עולם הן שמין מ"מ לא אסקו אדעתיהו דכל כך יהיה נחשבים מיטב משו"ה נדחקו ליישב ואתו ר"פ ור"ה ברי דר"י וחידשו דאפי' בעדית דמזיק הוה. אבל בשמעתין דאבע"ח קאי דבעי' רק לשום בשל נתבע בודאי כל מילי מיטב הוא כצ"ל משו"ה הוקשה להם:

כיון דדיני' מדאורייתא בעידית וכו'. פנ"י האריך במשנתינו בכמה ענינים הנוגעים לפלוגתא דשיעבודא דאורייתא ובחי' לטח"מ סי' ל"ט הנדפס בפנ"י חלק ד'. ועיין אריכת הש"ך רסי' ל"ט. אמרתי לברר הדברים מה שחנני הי"ת לעמוד על דעת קדושים ובזה יתיישבו כמה קושי' בש"ס ופוסקים בעה"י:

יש כאן ג' שיטות. א' דעת רשב"ם ב"ב קע"ה ע"ב שתמהו עליו התוס' שלא עמדו על כוונתו ומתוך דברי רמב"ן שם מה שדחה שם עמדתי על כוונתו וקרוב לזה בחי' טור לפנ"י הנ"ל. והוא כי דעת רש"י בכתובות דמ"ע לפרוע חוב היינו מדכתיב הין צדק הן שלך יהיה צדק וכופין על מ"ע כמו לעשות לולב וסוכה א"כ מסברא חצונה לא נחתינן לנכסים דאין נכסיו משועבדין לזה ומסברא חצונה שיעבודא לאו דאוריית'. ולא דמי לניזקין דכתיב כסף ישלם או ישיב לבעליו וכדומה אבל הכא לא כתיב אלא הן שלך יהיה הן וכופין אותו לקיים מ"ע בגופו ולא נשתעבדו נכסיו. אך מאן דס"ל שיעבודא דאורייתא יליף מדאמר רחמנא והאיש אשר אתה נושה וכו' הרי ציותה תורה לעבוט עבוטו ואי לאו דנשתעבדו נכסיו משום כפיית מ"ע לא היינו יורדין לנכסיו. ואידך ס"ל התם במשכנו שלא בשעת הלואתו פי' לא שנשתעבדו נכסיו מיד בשעת הלואה אלא לכשיגיע זמן כפי' לקיים מ"ע אז אמרה תורה עד שנכוף אותו בגופו נכפהו ע"י ממונו ולא בתורת גבי' אלא בתורת משכנו שעי"ז יהיה מוכרח לפרוע ועיין לשון תוס' ב"מ קט"ו ריש ע"א וצדקו דברי רשב"ם דאפי' מיני' אי לאו דשיעבודא דאורייתא לא הוה מגבינן מיני' מגלימא דעל כתפיו אלא מטעם כפי' לקיים מ"ע. ולפ"ז מה דפשיטא לש"ס התם דלעולא שיעבודא דאורייתא לאו מעיקור דינו של עולא אלא מלשונו שאמר בע"ח דיני' בזיבורית ומה לשון דינו הלא דינו בולא כלום אלא מ"ע של לוה הוא ויוצא י"ח בזיבורית ומדאמר דינא משמע שנכסים משועבדים לי' אבל לעולם אפי' למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אית לי' דעולא דבע"ח בזיבורית. ב' שיטת רמב"ן ס"פ ג"פ דמ"ע דפריעת בע"ח אינינו מהן צדק אלא מהיא גופא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא לך העבוט חוצה וסברא חיצונה שיעבודא דאוריי' דהרי כתיב בי' תשלומין כמו בכל הנזקין ישלם ויתן וישיב. אך מ"ד לאו דאורייתא ס"ל מדאקפיד רחמנא יוציא העבוט ולא ב"ד ש"מ הוציא התורה נכסיו משיעבודם. ואמנם עולא ס"ל לעולם שיעבודא דאורייתא כסברא חיצונה והא דלא נתנה תורה לשליח ב"ד משום שהלוה לא יוציא אלא פחות שבנכסיו ולעולם שיעבודא דאורייתא כסברא חיצונה. נמצא לשיטה זו מאן דאית לי' שיעבודא לאו דאורייתא לית לי' בע"ח בזיבורית. ולשני השיטות האלו י"ל ע"כ לא פליגי אלא בשאינו מחייב עצמו בהדיא בשטר או אחריות ט"ס אבל כשמחייב עצמו בשטר או אחריות ט"ס בודאי השיעבוד דאוריי' ולא איירי אלא בע"פ דלמר ממילא משתעבד ולמר לא משתעבד. ובהכי מתיישב סתירת ר"פ בב"ב מיירי בע"פ דלאו דאורייתא ובקדושין מיירי בשטר דהוה דאורייתא. אלא דלפ"ז קשה לשון רב ושמואל דאמרי אחד מלוה ע"פ ואחד מלוה בשטר שיעבודא לאו דאורייתא וכתב תוס' רי"ד בקידושין י"ג ע"ב ג' מחלוקות לרב ושמואל אפי' בשטר לאו דאורייתא ולר"י ור"ל אפי' בע"פ דאוריי'. ולר"פ מחלק בין שטר לבע"פ ולקמן אי"ה יבואר במאי פליגי לפע"ד:

ג' שיטת הריטב"א בקידושין י"ג ע"ב. דס"ל ג"כ דהעשה היא האי קרא גופא וממילא כייפינן לי' בנכסיו לקיים מ"ע וממילא ילפינן נמי דסגי בזיבורית ולא תליא זה כלל בשיעבוד אי דאורייתא או דרבנן אך פליגי בסברת חוץ רב ושמואל ס"ל לא מצינו קנין לחצאין או אדם מוכר נכסיו לגמרי או אינו מוכרם כלל ויהיה לגמרי ברשותו אבל שיהיה שלו ומשועבדים לאחריני זהו כמו קנין חצאין לא מצינו כיוצא בזה ע"כ אפי' בשטר לא מהני וגם מלוה הכתובה בתורה לא מהני לשעבד נכסיו. ור"י ור"ל ס"ל דיכול לשעבד ולפ"ז היינו ג' מחלוקות הנ"ל מאן דס"ל שיעבודא דאורייתא אפי' בע"פ דריש מקרא הנ"ל כרמב"ן ואפי' בע"פ ומאן דס"ל לאו דאורייתא אפי' בשטר לא דריש קרא כרמב"ן וס"ל נמי אין יכול לחייב עצמו בקנין לחצאין ור"פ ס"ל שיעבודא לאו דאורייתא. אבל יכול עצמו לשעבד כקנין לחצאין ע"כ בשטר מהני וה"ה כתובה בתורה. והרי"ף ס"ל שיעבודא דאורייתא בין בע"פ בין בשטר וכתב ר"פ דב"ב נמי אדבריו בקידושין סמיך והא דאמר גובין מן היורשים משום נעילת דלת רוצה לומר משו"ה אוקמוה אדאורייתא ולא חשו לתקנתא ותמהו כל הראשונים מה תקנתא שייך ביתמי וכי פסידא אית להו כמו לקוחות. ולפע"ד ליישב' קצת עפ"י מ"ש תוס' ב"ב מ"ב ע"א ד"ה מלוה ע"פ וכו' ודף קע"ה ע"ב ד"ה אינו וכו' דכוונתם דלרב דמלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות משום פסידא דידהו ממילא אינו גובה מן היורשים דכיון דהמלוה הזה לא חש למכירה ויפסיד מעותיו גם חכמים לא חשו לתקנתו לגבות מן היורשים ע"ש. הנה כי כן י"ל אפי' למ"ד שיעבודא דאוריי' מ"מ כיון שתקנו חכמים מע"פ לא תגבה מלקוחות משום דלית לי' קלא ואית להו פסידא נהי ביתומים לא שייך פסידא מ"מ כיון שהלוה לו בלא שטר הרי כאילו מחל להדיא שיעבודו שהרי יכול זה להבריח ולמוכרו וראוי שלא יגבה גם מן היורשים אע"ג דשיעבודא דאורייתא קמ"ל ר"פ משום נעילת דלת אוקמוה אדאורייתא כנלע"ד ליישב:

שפאי עידית. שיטת ר"ת לא הבנתי אי בכלל פחות שבכלים שבתורה היינו אפי' זבירי זבורית שהוא שפאי עידיות שעל שפיים ושפת הנהר א"כ כל שדינו בזיבורית ע"כ יטול שפאי עידית ומ"ש יתמי דקאמר אוקמוהו אדאורייתא. ואי אינן בכלל פחות שבכלים ומשו"ה כתובת אשה אינה נוטלת שפאי עידית דגריעי טובא וכן גובין ממשועבדים במקום שיש בני חורין זבורי זבורית. ורק ביתמי הקילו ליקח הני גרועין א"כ מאי אוקמוהו אדאורייתא דהא מן התורה אינו צריך ליקח הני שפאי וצ"ע ליישב:

אין נפרעין מנכסי יתומים וכו'. במשנתינו קדים בבא דאין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח קודם להך בבא דנכסי יתומים ולפי סדר פיסקא דש"ס משמע דצריך להקדים במשנתינו בבא דנכסים משועבדים והך דמשועבדים לא מיירי בניזקין דרשא דכל שנמכר קודם שעמד בדין אינה גובה ממנו דקיי"ל מלוה כתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי ולא גבי ניזקי' ממשועבדים אלא משעמד בדין ואילך ומהא לא איירי מתני' נמצא בבא דאין נפרעין ממשועבדים וכו' מבואר דמיירי רק בבע"ח וא"כ בבא שאחרי' אין נפרעין מנכסי יתומים נמי בבע"ח לחוד איירי אע"ג בנזקין נמי דינא הכי היינו ביתומים קטנים אבל בגדולים לא כמ"ש הרא"ש ורשב"א בשם רבינו יונה ואלו בבע"ח אפי' בגדולים כמסקנת ש"ס ודלא כהרמב"ם וסיעתו דס"ל גם ניזקין אין גובה אפי' מיתומים גדולים אלא בזיבורית ולפע"ד ס"ל כמ"ש הרי"ף דמתני' ר"ש דדריש טעמא דקרא וא"כ הא דהחמירה תורה בנזקין בעידית משום קנסא לייסר הגזלנין והחמסנין וא"כ דיו לקנוס המזיק עצמו אבל בנו דיו שישלם חוב אביו אבל לא בעידית וא"כ ע"כ לא קא בעי אלא בבע"ח דאפשר יתומים גדולים בבינונית אבל ניזקין פשיטא דבזיבורית ומסקי' אפי' בע"ח בזיבורית מגדולים ומכ"ש ניזקין. וצ"ל הא דפריך לעיל מברייתא דאברם חוזאה ומאי קושי' דילמא ניזקין מטעם הנ"ל. י"ל ע"כ אברם חוזאה לא דריש טעמא כר"ש דאם כן מאי קאמר אפילו ניזקין אדרבא ניזקין פשיטא טפי מטעם הנ"ל אע"כ ס"ל עידית בניזקין גזירת הכתוב הוא ואפ"ה מיתומים בזיבורית ופריך שפיר. וצ"ל דלהפוסקים דניזקין גובה מיתומים גדולים בעידית צ"ל הא דמר זוטרא אר"נ שט"ח היוצא על היתומים וכתב בו שבח דגובה מזיבורית ג"כ בקטנים איירי ומשום תקנתא אבל בגדולים בודאי משבח גובה דהא לא שייך הכא נעילת דלת וכן מבואר בר"ן שכ' אהא דמר זוטרא דאעפ"י שכתב בו שבח אינו גובה מן היתומים אלא בזיבורית. משום דר"ג וב"ד אבוהון דיתמי הוא ע"ש ורצה בזה להורות דביתומים קטנים איירי ומתקנה דחס על היתומים. וכ"כ ש"ך סי' ק"ח סקל"ד ע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף