חתם סופר/גיטין/מא/א

חתם סופר גיטין מא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עולא אומר מי שיחררו רבו שני וכו'. כתב תוס' דאביי מפרש כעולא וכגון דרוצה הלוה לסלקו בזוזי עכ"ל. פי' כשכבר הגיע הזמן ורצה הלוה לסלקו בזוזי וקדם הוא ושחררו אבל כשלא הגיע הזמן ושחררו אז אפי' אם אח"כ כשיגיע הזמן לא ירצה או לא יכול לסלקו בזוזי ואיגלאי מילתא למפרע שהי' של השני משעת הלואה לאביי דלמפרע הוא גובה מ"מ אין השחרור כלום כיון בשעת כתיבת השחרור הי' ביד הלוה לסלקו בזוזי לכשיגיע הזמן ולא אתאן עלה אלא מטעם הוברר למפרע שהי' שלו. ואפי' למ"ד יש ברירה בעלמא מ"מ בגט בעי מבורר בשעת כתיבה כמ"ש תוס' לעיל כ"ד ע"ב ד"ה לאיזו וכו' ע"ש וה"ה בשחרור. ובזה נסתלק קושי' פני יהושע ע"ש. דודאי עיקור קושייתו דהשני שהגוף שלו למפרע יהיה יכול לשחררו אבל מהראשון אין עולה על הדעת דמי שמעשי ידיו שלו ולא גופו ישחררנו אעפ"י שישנו ביום או יומים מפני שהוא תחתיו אבל שחרור פשיטא דהעיקור במי שהוא כספו וכיון שאיננו כספו של שני אלא ע"י ברירה אין הכתיבה לשמה כנ"ל:

אינו כותב אלא משחרר כותב וכו' בין לרב בין לעולא המשחרר חייב לשלם מעדיות שבנכסיו ככל מזיק ויורדין לנכסיו מיד והא דקאמר משחרר כותב ר"ל אפי' אין לו לשלם לא מצי אידך למימר לא אכתוב שחרור להעבד עד שישלם לו אידך היזק שלי קי"ל אפי' אין למשחרר לשלם כופין זה לקבל שטר ממנו וישחרר העבד מיד:

בהיזק שאינו ניכר. דהיינו שהזיקו העודף על חובו ולא הוה כמשחרר חצי עבדו אפי' לאביי דאמר למפרע הוא עיין מהרש"א דכיון שעשאו אפותיקי לכשיגיע זמן המוחלט האפותיקי למלוה ומשלם המותר להלוה ולא מצי למימר אהיה עמך בשותפות עיין ב"מ ט"ו ע"ב באפותיקי לא מצי למימר הב לי גרוע דארעא ע"ש וכן דעת מהרש"א בשמעתין. הנה הרי"ף פסק כרשב"ג אליבא דרב משום דדיינין דינא דגרמי נראה כוונתו דמטעם פלוגתתם במזיק שיעבודו לא הוה פסקינן כרשב"ג במשנתינו דלית לי' לרי"ף הך כללא כמ"ש לחם משנה כאן אלא נהי דמטעם מזיק שיעבודו פטור מ"מ מטעם גרמי חייב זהו כוונת הרי"ף והשתא צריך להבין אי הוה הכי גרמי כמו כל גרמי דעלמא ופליגי רבנן ופטרי' א"כ מ"ט קיי"ל דינא דגרמי חייב הלא הלכה כרבנן וא"כ בגרמי יש לנו טעמים אחרים לחייב דלא כרבנן א"כ אכתי מאי נפקא מיני' כיון דעכ"פ חייב יהיה מטעם מזיק שיעבודו או מטעם גרמי. ומיהו להסכמת ש"ך סי' שפ"ז דגרמי קנסא הוא ולא דינא וכשמת לא קנסו בנו אחריו א"כ י"ל אי הוה חייב מטעם מזיק שיעבודו קנסו גם בנו אחריו אבל השתא דלענין מזיק שיעבודו קיי"ל כרבנן ורק משום גרמי א"כ קנסא הוא וכשמת לא קנסו בנו ואז כופין העבד וכותב שטר על דמיו ולא בנו של רבו הראשון ולפע"ד המעיין בלשון הראב"ד יש להבין נהי גרמי בעלמא חייב מדינא היינו בשורף שטרו של חברו אבל הכא עשה בשלו ששחרר לעבדו של עצמו וממילא נמשך היזק לאידך גורם כזה איננו דינא לכ"ע ואי מחייבת לי' ליכא אלא קנסא ולא קנסו בנו אחריו ושלזה נתכוין הרי"ף לדעתו של ראב"ד ובזה יובנו דברי ראב"ד בהשגות שהם כמחוסרי הבנה ע"ש:

מי שחציו עבד וחב"ח. פירש"י של שני שותפין. נראה אע"ג דאמרי' בש"ס בשלמא לרבה מוקי' לי' בכסף ודברי הכל מ"מ למסקנא לא מיתוקם אלא בשני שותפין אבל אי הי' הוא עצמו מקבל כסף חציו מעבדו הרי הוא גרמא בדבר ומודה משנה ראשונה דכופין את רבו לשחררו כלו ואומרים חטא בשביל שיזכה העבד כיון שהוא הגורם ולא פליגי אלא בשל שני שותפין וזה שחררו ס"ל למשנה ראשונה שלא לכוף את זה לחטוא לזכותו של עבד היכי דהוא לא גרם ואפ"ה פליגי ב"ש משום מצוה רבה דשבת וק"ל:

תקנתם את רבו. נדחקו הראשונים מה תקנה תקנו הלא מעולם לא עבד הרב הזה אלא יומו. ולכאורה י"ל מיד שנשתחרר חציו אסור לעבוד בו עבודת עבד כי מי חלקו לימים וזמנים והרי החירות מתפשט בכל איבריו וכתיב ובאחיכם בני ישראל לא תעבוד בו עבודת עבד ומשום הפסדו של זה תקנו במשנה ראשונה לעבוד רבו יום א' כמו מקדם שהי' עבד עדיין יעבדנו שלא מן הדין אלא מתיקון חכמים ועל זה יוצדק שפיר . והנה רבינו משולם בתוס' חגיגה גרס תקנתם את עצמו נ"ל לפרש בהיפוך מהנ"ל דמיד ששחרר זה חציו ונאסר לעבוד בו עבודת פרך אלא עבודה כפועל ושכיר יום ומ"מ מפסיד הרב כי לפנים הי' עבודת פרך של חציו שוה כך והשתא א"א לו לעבוד בו כל כך והוא הרי שיעבודו על העבד לעבודה כך וכך ע"כ צריך העבד לעבוד הרב עבודה כל כך עד שיהיה שוה כמו עבודת פרך שלו והי' צריך להשלים זה ביום השני נמצא העבד נלקה נהי שאין עובדים בו עבודה המפרכת גופו מכל מקום לא ישאר לו זמן פנוי לעשות בשלו ע"כ תקנו לטובת העבד שיעבוד רבו יום א' אפי' עבודת פרך ויש כח ביד חכמים כדי שיהי' פנוי לעצמו יום א' ועל זה טען ב"ש תקנת את עצמו ולא רבו כי עדיין יפסיד הולדות:

ולבאר זה נ"ל דלכאורה אין מן הדין להכריח ולכוף האדון הזה להפסדו ממונו כדי שיקיים זה פ"ו ואם אמרו ניחא לי' למיעבד איסורא זוטא כדי להביאו למצוה רבה היינו באיסורא דכיון דדינא הכי הרי שוב לא עביד אפי' איסור זוטא אבל להפסידו ממונו להביאו לזה למצוה רבה מהיכי תיתי ואע"פ שכותב לו שטר על דמיו ידוע כי לא ניחא לי' בשטר מעבד שאינו שוה אפי' חציו וכל אשראי ספק אתי ספק לא אתי מכ"ש שטר מעבד שנשתחרר עתה. אך יען כי חצי העבד אינו שוה אלא דבר מועט כגון שאין להרב ממנו ולדות שוב. ואנו נכוף להעבד לכתוב שטר על חצי דמי עבד מעלי' שיש ממנו ולדות ובזה יתוקן הפסד רבו בהולדות ולעומת זה נכוף להרב לעשותו בן חורין כנלע"ד. ועד"ז י"ל פסקי הרמב"ם התמוהים בהא דפסחים פ"א ע"א פסק רמב"ם למשנה אחרונה אינו אוכל לא משלו ולא משל רבו. וכן בהא דריש חגיגה פסק למשנה אחרונה פטור מן הראי' וחגיגה ודברי הרב אברהם בנו דחוקים וכ"פ לח"מ ומ"ל ומרכבת המשנה וס' קרבן חגיגה סי' ו' ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. ולפע"ד מן התורה כל חצי עבד יצא מכלל עבד ולכלל בן חורין לא בא ולענין חגיגה לא קרינן ביה האדון אלקי ישראל שהרי יש עליו האדון הזה אע"פ שאסור לעבוד בו עבודת עבד וגם לא קרינן ביה עבד איש דכתיב גבי פסח שהרי אין עליו איש שאין רשאי לשעבד בו אח"כ שוב כשתקנו במשנה ראשונה שיעבוד רבו יום א' אפי' עבודת פרך ולעומת זה יום א' יהי' לעצמו כבן חורין ממש א"כ באותו יום חייב בראי' וחגיגה וגם אוכל פסח של עצמו והשתא אפי' יבואו ימי פסח וחגיגה ביומו של האדון יעשה עמו חלוקה שיעבדנו יום אחר או חודש או זמן אחר באופן שיהי' בן חורין וחייב בחגיגה ועושה פסח לעצמו וזה למשנה ראשונה ושוב למשנה אחרונה כשנתבטלה תקנה זו דעובד א"ע יום א' ורבו יום א' אלא כופין וימים שבין שחרורו של זה ועד שכופין הרי העבד כמו שהיה קודם משנה ראשונה ואינו לא עבד ולא בן חורין ופטור מחגיגה ואינו אוכל פסח לא משלו ולא משל רבו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף