חכמת אדם/קנו
|
< הקודם · הבא > |
א המאבד עצמו לדעת הוא רשע שאין למעלה ממנו שנאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וחמור מכל חייבי מיתות שבתורה שיצרו גבר עליו לתאוה או כעס וכיוצא בו ובשביל יחיד נברא העולם וכל המאבד נפש א' כאלו מאבד עולם מלא כ"ש שהרשע הזה איבד עולם מלא בידיו ולכן אין מתעסקין עמהם לכל דבר לא קורעין ולא מתאבלין ולא מספידין אותן אבל קוברין אותן ולובשין אותן תכריכין ומטהרין אותן ועומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים כללו של דבר כל דבר שהוא משום כבוד החיים עושין להם (שד"מ בש"ך בס"ק ב' דלרמב"ן והטור קורעין עליו ולפ"ז ה"ה דמתאבלין עליו אלא שאין מספידין עליו עיין ב"י אבל להש"ע שכתב כרמב"ם דאין מתאבלים דס"ל דאבילות אינו כבוד החיים וא"כ דאף הקרובים אין קורעין עליו וע"ש ברמב"ם פ"א מהל' אבל ובלח"מ):
ב מסתמא לא מחזקי' אינש ברשיעי ואומרים שהיה באונס ולכן אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך ע"ג סייפו אמרי' שמא אחר עשה לו אבל אם אמר ראו שאני עולה באילן ומפיל עצמי וראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר (רמב"ם) אע"פי שלא ראוהו מפיל עצמו כיון שאמר הריני עולה וראינו שעלה ה"ז בחזקת מאבד עצמו אבל אם לא ראוהו שעלה אע"ג שאמר אעלה אדיבורי' לחוד לא מחזקי' במאבד כו' (שם סעיף ב') ומש"כ בפרישה שלשון רמב"ם לא משמע הכי לא הבנתי כלל דאדרבה איפכא הוא:
ג הרגיל לעשות עבירה אפי' לתיאבון אם לא התודה קודם מותו אין מתאבלין עליו ואם התודה מתאבלין עליו ואפי' גנב וגזלן ואפי' מת על מטתו כיון שהתודה מתאבלין עליו וכ"ש נהרג בדינא דמלכותא דאפי' כופר בה' בימי קדם שנהרג היו מתאבלין עליו דכיון שנהרג מיתתו ה"ל כפרה ומשמע אפי' לא ידעו' אם התודה ולא אמרינן דגנב וגזלן ה"ל כמאבד כו' דסבר שלא יתפש שימלט (שם):
ד קטן המאבד כו' חשוב כשלא לדעת וכן גדול המע"ל והוא אנוס כשאול שהיה מתירא שמא יעשו בו פלשתים כרצונם וכן המאבד עצמו מפני שירא שיענו אותו בענוים קשים אין מונעין ממנו שום דבר:
ה מי שנתנדה (בימי קדם שהיו ישראל על אדמתם) משום אפקרותא שעבר עבירה ומת דינו היה כמאבד ע"ל בכל דבר (והיו) ומניחין אבן על ארונו אבל נדוהו משום ממון כיון שמת פטור (היה) מגזירתם (והיו) ומספידין אותו כראוי וגם לא (היו) מניחין אבן:
ו כל הפורשים מן הצבור והן האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם ואין נכללין בכלל (בני אדם) [ישראל] בעשייתם ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות וב"המד אלא הרי הם כבני חורין לעצמן כאוה"ע וכן המומרים והמוסרים לא די שאינן מתאבלים עליהם אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים על שנאבד שונאו של מקום שנא' באבוד רשעים רנה ומעשה בבן א' מהגדולים שהמיר וישב עליו י"ד ימים תיכף כשהמיר ז' בשביל הגוף וז' בשביל הנפש שנאבדו ממנו (הג"א ולבוש) (אבל מי שלא רצה ליתן מסים וארנוניות עם הצבור אע"ג שזה חשוב נמי פירש מדרכי צבור מ"מ לא חמיר כולי האי ומתאבלין עליו אבל אין שאר בני העיר צריכין לבטל ממלאכתן בשבילו לעסוק עמו) (סעיף ה'):
ז קטן שהמיר עם אמו או עם אביו ומת אין מתאבלין עליו:
ח מי שנפל בים או טבע בנהר או אכלתו חיה אין מונעין ממנו שום דבר אבלות:
ט מי שקרובו שמתאבל עליו צלוב עמו בעיר לא ישהא בתוכו שהוא גורם לבזות המת שאומרים אותו פ' הצלוב היה אחיו של פ' ודוקא צלוב בעיר אבל במדינתנו שצולבין חוץ לעיר אפילו לא נקבר או אפילו צלוב בעיר אלא שקברוהו מותר לדור בעיר (שמ"ו):
י סי' שמ"ז נתבאר לעיל בכלל הקודם סי' י"ט:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |