חידושי רבנו חיים הלוי/מלווה ולווה/יט

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ מלווה ולווה יט

פי"ט הל"ח

מכר הלוה שדה ללוקח ומכרה לוקח ראשון ללוקח שני וכתב המלוה ללוקח ראשון דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו הרי בע"ח טורף מלוקח שני אותה השדה ולוקח ראשון טורף אותה מבע"ח שהרי כתב לו ולוקח שני טורף אותה מלוקח ראשון שהרי הוא מכרה לו ובע"ח חוזר וטורף משני וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן וכן האשה בכתובתה. עכ"ל. ובהשגות ז"ל זה הפירוש למה שאמרו וכן בע"ח ושני לקוחות וכו', מכמה תשובות, האחת שאין זו החלילה אלא כשמכר הלוקח ראשון לשני באחריות ומשנתנו אין בו הפלגה וקאמר וכן בע"ח, והב' משנתנו הפשרה מתחלה לשלשתן וכאן אין הפשרה אלא לשנים בע"ח ואחד מן הלקוחות שהרי אחד מן הלקוחות קבל מעותיו, והג' שאף לב' אין כאן פשרה כי כשיטרוף בע"ח השדה מלוקח שני הלך אצל לוקח ראשון ולקח מעותיו כשיבא לוקח ראשון ויוציא השדה מבע"ח אותו בע"ח על מי יחזור והלוקח שני כבר לקח מעותיו והלך לו נמצא הוא לבדו מפסיד, והרביעית שאף לכתחלה אין ב"ח יכול לטרוף מלוקח שני משום דאמר לי' אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרי' וכו'. עכ"ל.

ונמצא דהראב"ד חולק בזה גם בעיקר הדין עם הרמב"ם, דלדעת הרמב"ם הוי בכה"ג חוזרין חלילה, ולדעת הראב"ד הוי אחת משתי אלה, או שהבע"ח אינו טורף כלל משום אי שתקת, ואם טורף הלוקח שני יגבה דמי אחריותו והלוקח ראשון יקח את השדה, ובין כך ובין כך הבע"ח מפסיד, ואין כאן חוזרין חלילה.

אלא דקשה מאד בהא דהלוקח ראשון חוזר וגובה מב"ח, ובזה דעת הרמב"ם ודעת הראב"ד שוין, וקשה והלא מאחר דגוף השדה הרי כבר אינה של הלוקח ראשון, כיון דכבר מכרה ללוקח שני, ואיזה זכות יש לו בהקרקע כלל, וגם זה שכתב לו דו"ד אין לי עמך, הלא בזה לא נכלל רק שלא יגבה ממנו, אבל מגוף השדה הרי לא פקע שעבודו, וכדחזינן דגובה מלוקח שני, ומאחר דהלוקח ראשון אין לו בהשדה כלום איך יחזיר ויוציא השדה מב"ח. ואין לומר משום דהואיל ומפסיד אחריות על כן חוזר ותובע מב"ח, משום דבזה שכתב לו דו"ד אין לי עמך נכלל גם זה שלא יהא לו הפסד אחריות, הנה מלבד דעצם הסברא קשה, וכי בשביל שכתב לו דו"ד אין לי עמך עליו לראות שלא יגולגל לו הפסד אחריות, אלא דיותר קשה דמשום טענת הפסד אחריות הי' לו להועיל שלא יגבה כלל מהלוקח שני, אבל לא שהוא יחזור ויטרוף השדה מב"ח, דאם אך הטירפא כדין שוב אין לו להלוקח ראשון כלום בזה. ואשר יראה מוכרח בזה, דכל מוכר באחריות, כשבא הב"ח וטרף, דהלוקח חוזר וגובה מעותיו מהמוכר, הדר דינא דגביית הב"ח היתה מהמוכר, דכן הוא דין תנאי האחריות שטירפת השדה תתקיים בשיור לגבי מוכר, ועל כן נהי דקודם שגובה אין להמוכר בהשדה כלום, אבל כשגבה הב"ח חוזר הדין דגבייתו חשיבא מהמוכר ולא מהלוקח, ומשום דזהו דין תנאי האחריות שלו שהגבי' תתקיים מרשות מוכר. ויסוד לזה, מהא דאיתא בב"מ דף ט"ו אמר שמואל בע"ח גובה את השבח אמר רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וכו' אינון ועמליהון ושבחיהון וכו' אלא מעתה מתנה דלא כתיב לי' הכי ה"נ דלא טריף שבחא א"ל אין, והמבואר מתוך הסוגיא דבאמת מדינא לא הי' ב"ח גובה את השבח, ומשום דהשבח נעשה ברשות לוקח, ולא הי' בו זכות מוכר מעולם, ולא חל עלי' שעבוד כלל, ורק משום תנאי אחריות דהשבח משו"ה הוא שגובה הב"ח את השבח, וכמש"כ הרמב"ם בפכ"א שם וז"ל ולמה יטרוף ב"ח חצי השבח וכו' מפני שהמוכר כותב ללוקח בשטר מכירה שאני מחוייב לך בקרן ובעמל שתעמול ובשבח שתשביח ועלי אחריות הכל ורצה הלוקח וקבל דבר זה וכו' והנה הא דמהניא התנאת המוכר והלוקח שהב"ח יגבה את השבח, מבואר בב"ב דף קנ"ז דהוא משום שהלוקח מקנה השבח להמוכר, וכדאיתא שם דהשבח משתעבד משום טעמא דדאקני וקנה משתעבד, ומשום דהתנאת המוכר והלוקח לא מהניא כלל לשעבד שבחא, כיון דסוף כל סוף השבח הוא נכסי הלוקח, ומהיכי תיתי ישתעבד להבע"ח של מוכר, ורק משום הקנאה שהקנה להמוכר שבחא הוא שחוזר ומשתעבד ככל נכסי המוכר. וזה צ"ע, דהרי השבח הוא דבר שלא בא לעולם, ואיך חייל עלי' קנינא דמוכר מלוקח, ועוד דהרי הוא מחוסר קנין, דכיון דהקרקע היא של לוקח, אם כן הרי ליכא קנינא על השבח למוכר, אלא ודאי בע"כ מוכרח, דכך הוא עיקר הדין דאחריות, שגביית הבע"ח תהי' מרשות מוכר, וממילא דמועלת התנאת המוכר והלוקח שהמוכר יקנה גם השבח, ואינו מחוסר קנין, כיון דעיקר ההתנאה היתה שהשבח בעיקרו יהי' שייך למוכר לגוביינא להבע"ח כגוף הקרקע. וזהו להדיא כמו שכתבנו בדעת הרמב"ם והראב"ד, דיסוד דין אחריות הוא, שגביית הבעל חוב תהי' מרשות מוכר. ולפ"ז שפיר חוזר הלוקח ראשון ודוחה להבעל חוב, כיון דהגוביינא מרשותי' היא, וכבר כתב לו דין ודברים אין לי עמך.

ולפ"ז הרי ניחא דעת הרמב"ם במה שפסק דחוזרין חלילה, והראב"ד השיג ע"ז דהלוקח שני הרי גובה אחריותו והלוקח ראשון יוציא את השדה מבע"ח והבע"ח יפסיד לגמרי ואיזה חוזרין חלילה יש כאן, ולפ"ז הרי ניחא, דכיון דמועיל תנאי האחריות שגביית הבע"ח תהא משל המוכר, א"כ הא מועיל התנאי דו"ד שכתב לו שגבייתו תתבטל למפרע, וממילא דהדר דינא שגוף השדה היא של לוקח שני, שהרי הלוקח ראשון כבר מכרה לו לגמרי, ותנאי האחריות הרי לא שייך אלא כשתתקיים גבייתו ותעמוד ברשות הבע"ח, אבל כיון שנתבטלה גבייתו למפרע לא שייך הכא כלל תנאה דאחריות, והרי היא של לוקח שני, שכבר מכרה לו, ושוב חוזר הבע"ח וגובה השדה מלוקח שני, וזהו החוזרין חלילה, דכל זמן שלא נתקיימה גביית הבע"ח הרי היא של הלוקח שני, ומהלוקח שני הרי יש לו רשות לגבותה ולטרוף אותה ממנו, וכשתתקיים הטירפא תחזור ותתבטל מחמת הלוקח ראשון, וכש"נ דהגבי' היא משל הלוקח הראשון שהוא המוכר, וביד לוקח ראשון ג"כ לא תוכל להשאר כיון שכבר מכרה ללוקח שני, ונמצא דגוף השדה לא תוכל להשאר לא אצל הבע"ח ולא אצל שני הלקוחות, וזהו חוזרין חלילה, וא"כ הרי לא איכפת לן מה שלוקח ראשון חייב לשלם ללוקח שני דמי אחריותו, דמ"מ על גוף השדה שאנו דנין הוי דינא דחוזרין חלילה. ולפי"ז ניחא גם קושית הראב"ד דלימא לי' לוקח שני לבע"ח אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרי', די"ל דהדו"ד אין לי עמך לא קיימא רק שלא יגבה ממנו כל זמן שהקרקע היא שלו מחמת הלקיחה הראשונה, ומאותו הזכות שהי' לו בה בעת שכתב לו הדו"ד, רק מזה הוא שסילק נפשי' וגביית חובו ממנו, משא"כ בזה שתבא לו הקרקע ע"י לקיחה שני', י"ל דמזה לא סילק נפשי', ולא נכלל זאת כלל בהדו"ד אין לי עמך שכתב לו, והא דחוזרין חלילה והלוקח ראשון דוחה להב"ח לעולם, הוא משום דגביית הב"ח הרי חוזרת ומתבטלת, ונמצא דלעולם היא ברשות הלוקח ראשון מחמת לקיחה הראשונה, שעלי' הוא שכתב לו דו"ד אין לי עמך, וא"כ כ"ז הוא רק כשבאה ליד הלוקח ראשון ע"י גביית הבע"ח, משא"כ אם הלוקח שני מהדר שטרא למרי', דזה הוי לקיחה חדשה, א"כ שפיר יגבה הב"ח ממנה גם מהלוקח ראשון, כיון דהיא לקיחה חדשה שאינה שייכת כלל להדו"ד שכתב לו מקודם, וממילא לית כאן טענת אי שתקת כלל.

ובעיקר הדין אם הלוקח הראשון חייב לשלם ללוקח שני דמי אחריותו, לא נתבאר בדעת הרמב"ם, די"ל דהואיל שנתבטלה הטירפא למפרע, ממילא אינו חייב לשלם לו דמי אחריותו, או דנימא דכיון שהדין הוא דחוזרין חלילה, והקרקע לא תוכל להיות בידו בשופי, על זה גופא חייב הוא באחריותה. אלא דמלשון הרמב"ם הרי משמע דהפשרה היא בין שלשתן, ומוכח דס"ל דכל זמן שלא נתקיימה הטירפא אינו חייב באחריות, ועל כן שפיר הוי הפשרה בין שלשתן. אלא דמדברי הראב"ד הרי מבואר להדיא דס"ל דמשום זה גופא דחוזרין חלילה חייב לוקח ראשון באחריות, וכמו שכתב וז"ל כי כשיטרוף בע"ח השדה מלוקח שני הלך אצל לוקח ראשון ולקח מעותיו כשיבא לוקח ראשון ויוציא השדה מבע"ח אותו בע"ח על מי יחזור והלוקח השני כבר לקח מעותיו והלך לו, הרי להדיא דס"ל להראב"ד דחיוב אחריות הוא בודאי, וגם ס"ל דתנאי אחריות אלים כ"כ דבזה שטורפה מלוקח שני והלוקח ראשון נתחייב לשלם בודאי דמי אחריותה בזה גופא נתקיימה השדה ביד לוקח ראשון, משום דין תנאי אחריות שהגבי' תהי' משל לוקח ראשון, ועל כן אע"ג דלגבי הלוקח הראשון הגבי' לא תוכל להתקיים, מ"מ לגבי לוקח שני מיהא הגבי' קיימת, וקיים דין תנאי אחריות שחייב לשלם ללוקח שני, והשדה נשארת אצל הלוקח הראשון, וממילא אין כאן דינא דחוזרין חלילה. ולפ"ז מיושבת היטב פלוגתת הרמב"ם והראב"ד, דבאמת דעת שניהם שוה דתנאי אחריות הוא שהגבי' תהי' מהלוקח ראשון שהוא המוכר, וממילא דצריך להיות בהן דינא דחוזרין חלילה, אלא דהראב"ד ס"ל דכל שחל בי' דינא דחוזרין חלילה נשלם חיוב אחריות, וממילא דהלוקח שני נוטל דמי אחריותו והקרקע תעמוד ברשות הלוקח ראשון ע"י גביית הבע"ח שגבייתו קיימת, והרמב"ם ס"ל דכל שלא נטרפה השדה מלוקח שני עוד לא חל חיוב אחריות, וממילא דחוזרת חלילה ויעשו פשרה בין שלשתן.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף