חידושי רבנו חיים הלוי/טומאת מת/יח

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ טומאת מת יח

פי"ח ה"ז

כל שיפועי אהלים וכו' הטומאה מתוך השיפוע הנוגע בו מתוכו טמא טומאת שבעה והנוגע בשיפוע מאחריו טמא טומאת ערב נעשה השיפוע מאחריו כאילו הוא כלי שנגע באהל, היתה הטומאה על אחורי השיפוע הנוגע בו מאחוריו טמא טומאת שבעה, והנוגע בשיפוע בתוכו טמא טומאת ערב, כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו הנוגע בו בין מתוכו בין מאחוריו טמא טומאת ערב והאהל עצמו טמא טומאת שבעה. עכ"ל. ובהשגות ז"ל א"א איני יודע מה ראה לפרש מתוכו מתוך השיפוע, ולפי דבריו שיחשוב אחוריו ככלי שני לגבי תוכו וא"כ באהל עצמו אמר כן אבל לא, בשיפוע ולא באהל, אין נחת בפירושו, שיחשבו כשני כלים למנות בהן ראשון ושני, ואני אומר שאין שנים טמאים טומאת שבעה בשום דבר אלא או בחרב או בחיבורין, או חיבור אדם באדם או חיבור אדם במת, וחיבור לאדם במת הוא העיקר מן התורה, וע"ז הדרך אני מפרש את המשנה, כשהטומאה בתוך האהל הנוגע בו מתוכו טמא אפילו יהפך מן האהל מתוכו לחוץ טמא שבעה מפני שהוא בחיבורין, אבל נגע מבחוץ טמא טומאת ערב שאינה חיבורין, ואע"פ שאין אומרים כן בשאר כלים שאין הצדדים נחלקים, גבי אהל שאינו עשוי אלא לתוכו וכשהטומאה מבחוץ טמא שבעה שזה חיבור אבל נגע מבפנים טמא טומאת ערב שאינה חיבורים, וכשהטומאה כחצי זית בפנים וכחצי זית מבחוץ אין הנוגע באהל חיבור לטומאה לא בפנים ולא בחוץ אבל האהל מ"מ טמא שבעה, זה הדרך ערב לי והוא הישר לכל מבין. עכ"ל.

והנה יסוד מחלקותן מבואר, דהרמב"ם מפרש דהא דהנוגע באהל טמא שבעה הוא משום דהאהל נעשה כחלל מדינא דחרב הרי הוא כחלל, והראב"ד מפרש דהא דהנוגע טמא שבעה הוא משום דין חיבורין, ולטעמייהו אזלי דנחלקו לעיל בפ"ה הל"ג ובפ"ז מהל' נזירות אם אמרינן חרב הרי הוא כחלל בכל כלי שטף או דוקא בכלי מתכות עיי"ש. והנה הטעם דחלוק נוגע מתוכו לנוגע מאחוריו, מבואר בדברי הראב"ד משום דאהל שאני שאינו עשוי אלא לתוכו אכן כל זה הוא אם נימא דלגבי טומאת האהל עצמו אין חלוק תוכו מאחוריו, ורק לענין חיבורין, וע"ז הוא דמהני טעמא דלתוכו עשוי, דעל כן נגיעתו מצד אחד אינו עושה חיבורין לטומאה שבצד השני, אבל לדעת הרמב"ם דטומאת הנוגע היא משום חרב ה"ה כחלל, א"כ הרי אין לטהר את הנוגע בו אלא א"כ נימא דהאהל גופו בטומאתו נחלק הצד השני מהראשון להקל טומאתו דאינו כחלל, וכאשר כן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם דנעשה השיפוע מאחריו כאילו הוא כלי שנגע באהל, וצ"ל דהטעם דאינו עשוי אלא לתוכו מהני לחלק האהל לשנים אף לגבי טומאת האהל עצמו, ואם נימא דלזה לא מהני כלל טעמא דלתוכו עשוי, דהרי אפילו אם לתוכו עשוי מ"מ נטמא כולו, צ"ל דהא דחלוק תוכו מאחוריו לדעת הרמב"ם הוא משום דין חציצה, דאהל צד הפנימי שבו חוצץ על טומאתו שבתוכו שלא יטמא צד החיצון, או שמציל על עצמו שלא יטמא מהטומאה שבחוץ, ובזה הוא שנחלק האהל עצמו תוכו ואחוריו לשני כלים למנות בהן ראשון ושני, וכמבואר להדיא הך טעמא בר"ש פ"ז דאהלות עיי"ש. וזהו שמיאן הראב"ד בפירוש הרמב"ם, משום דס"ל דלגבי טומאת האהל עצמו לא שייך חילוק, כי אם לגבי דין חיבורין שלו. אלא דהא דהשיג הראב"ד דלמה נקט הרמב"ם הך חילוקא שבין נוגע מתוכו לנוגע מאחוריו בשיפועי אהלים ולא באהל עצמו צ"ע, דהרי במשנתינו תנן כן להדיא הך חילוקא דתוכו מאחוריו לגבי שיפועי אהלים, והרמב"ם נקיט כמתניתין, וגם דמה נוגע זה לפלוגתת הראב"ד והרמב"ם אם טומאתו היא משום דחרב ה"ה כחלל או משום חיבורין. אכן נראה, דהנה אם נימא דאיירינן בדין חרב ה"ה כחלל, והחילוק שבין תוכו לאחוריו הוא משום דין חציצה, א"כ לא מיקרי תוכו אלא מה שהיה בתוך האהל בעת שהאהיל על הטומאה, אבל אותו מקצת שנתהפך לחוץ ולא האהיל על הטומאה מעולם, האהל חוצץ עליו, ודינו כאחוריו, משא"כ אם נימא דאיירינן בדין חיבורין ומשום טעמא דעשוי לתוכו, א"כ גם אותו מקצת שנתהפך לחוץ ג"כ יש בו דין תוכו, כיון דעשוי מיהת להיות תוכו של אהל. והכי מוכרח, כיון דמיירי בנוגע בעוד שהמת באהל, א"כ בתוכו ממש הרי הוא טמא בלא"ה מהמת, ובע"כ דמיירי בנוגע במקצת שנתהפך לחוץ, וגם בזה שייך דין תוכו. וע"כ זהו שהשיג הראב"ד, דבשלמא אי מיירי באותו מקצת שנתהפך, ע"כ ניחא דנקיט זאת בהדי שיפועי אהלים, דאותו מקצת שנתהפך הוא בשיפועי האהל, משא"כ לדעת הרמב"ם דמיירי בנוגע מתוכו ממש, א"כ הרי קשה המשנה למה לא נקטה הך דינא באהל עצמו. ולדעת הרמב"ם צ"ל, דהרי שני דינים באהל, חדא דאהל מביא את הטומאה, שנית דאהל חוצץ בפני הטומאה, ואשמעינן הכא ברישא דמתניתין דשיפועי אהלים כאהלים לענין הבאת טומאה, ובסיפא דהנוגע מתוכו טמא שבעה ומאחוריו אינו טמא אלא טומאת ערב דשיפועי אהלים הויין כאהלים גם לענין חציצה, וכדחזינן דתוכו חוצץ בפני אחוריו, וממילא דהוא הדין באהל עצמו, דחלוק תוכו מאחוריו ע"י חציצת האהל, וכש"נ.

והנה קשה לדעת הרמב"ם, מסיפא דמתניתין דתנן כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו הנוגע בו בין מתוכו בין מאחוריו טמא טומאת ערב, ולדעת הרמב"ם הרי צריך להיות טהור לגמרי, בין האהל בין הנוגע בו, כיון דכל צד מהאהל לא האהיל רק על חצי זית, והחצי זית שמתוכו הרי אינו מביא טומאה לצד אחוריו של אהל, והחצי זית של אחוריו הרי אינו מביא טומאה על צד תוכו של אהל, ונמצא דאין כאן רק מאהיל על חצי זית דטהור לגמרי, והיאך תנן במתניתין דהנוגע בו טמא, והרי מזה מבואר כדעת הראב"ד דלענין טומאת האהל עצמו אין חלוק כלל תוכו מאחוריו, וע"כ הוי מאהיל על שני חצאי זיתים דטמא, לפ"מ דקי"ל דמאהיל וחוזר ומאהיל, ואולי לזה כיון הראב"ד במה שהביא ביאור סוף המשנה בהשגתו שם, והיינו להוכיח כמש"כ. וצ"ל לדעת הרמב"ם, דבאמת בהך דינא דהנוגע באהל טמא שבעה תרתי איכללו בזה, חדא הא דהנוגע במת דטמא, ועוד דאמרינן חרב ה"ה כחלל, וע"כ י"ל דהא דחלוק באהל תוכו מאחוריו להיות כשני כלים, הוא רק לגבי הך דינא דחרב ה"ה כחלל, דהצד שלגבי הטומאה נעשה כחלל, והצד השני נחלק כאהל שני, דאינו נעשה כחלל, אבל לענין עיקר טומאתו כל האהל כולו חד הוא, ואין חלוק תוכו מאחוריו, וכולו נטמא מהמת, וע"כ ממילא דבחצי זית מתוכו וחצי זית מאחוריו האהל עצמו טמא, משום דלענין עיקר טומאתו לא חלוק כלל תוכו מאחוריו, וע"כ טמא, דהא קי"ל דנוגע וחוזר ונוגע טמא, וה"נ הרי כולו נוגע בשניהם, משא"כ לענין הנוגע בו, דצריכינן לדינא דחרב ה"ה כחלל, דבזה חלוקין תוכו ואחוריו לשנים, ע"כ ממילא דליכא כזית שלם בחצי זית מתוכו וחצי זית מאחוריו, וע"כ הנוגע בו אינו טמא אלא טומאת ערב. ואין זה תימה, דמ"ש דין חרב ה"ה כחלל דחלוק בו תוכו מאחוריו, מעיקר טומאתו דאין חלוק תוכו מאחוריו, כיון דשני דינים הם ולא תליין זה בזה. והנראה עוד בזה, דהנה הך דינא דהאהל חוצץ על צדו השני, יש לפרשו בתרי גווני, או דחציצת האהל היא על ההאהלה, דאהל צד הפנימי חוצץ בפני צד החיצון שלא יהא חשוב מאהיל על הטומאה כלל, וממילא דאינו נטמא מהמת עצמו שבתוך האהל, ורק ע"י נגיעתו בצד הפנימי הוא שמתטמא, ככלים שנגעו בכלים, או דנימא דחציצת האהל היא על עצם הטומאה שלא תתפשט לצד החיצון או שלא תכנס לצד הפנימי. ועל שני האופנים קשה טובא, דלטעמא דחציצה בפני עצם הטומאה צ"ע דאיזה חציצת אהל שייך ע"ז שלא יתטמא כולו, אחרי שיש כאן האהלת טומאה הראויה לטמא, ולא שייך חציצת אהל רק על עצם הטומאה שבתוכו שלא תצא לחוץ, או על ההאהלה, אבל הכא דמצד האהלת עצם הטומאה יש כאן האהלה הראויה לטמא, היכן מצינו שחציצת אהל תמנע מלהתטמא, ועל אופן הראשון שכתבנו דהחציצה היא בפני ההאהלה ג"כ צ"ע, דמאי איכפת לן כלל במה שהצד השני אינו מאהיל על הטומאה, והלא מ"מ יש כאן האהלת טומאה על הצד שכלפי טומאה, וסגי בזה לטמא את כולו, וכי צריכינן שיאהיל על כולו, וא"כ הרי לכל האופנים קשה דאמאי חלוק אחוריו מתוכו. והנראה לומר בביאור הך דינא לדעת הרמב"ם, דכיון דהא מיהא הרי מועיל חציצת האהל, שהצד החיצון לית בי' מדינא האהלת טומאה, ולית בי' קבלת טומאה מחמת עצמו, ורק דמתטמא הוא רק ע"י צד השני, וע"כ ס"ל להרמב"ם דכל כי האי לא חייל בי' עי"ז דין חרב ה"ה כחלל, דלענין למיחשב כחלל צריכינן שיהא בו בפ"ע מגע או האהלה, אבל כל שטומאתו באה לו ע"י האהלה וקבלת טומאה של דבר אחר לית בי' דין חרב ה"ה כחלל. ולפ"ז הא ניחא הא דבחצי זית מתוכו וחצי זית מאחוריו האהל עצמו טמא, כיון דבאמת לענין עצם קבלת טומאה הוי כל האהל חד קבלת טומאה, ורק דדין חרב ה"ה כחלל הוא דחסר בהצד השני, משום דחסר מעשה ההאהלה, וע"כ זהו דתנן דהאהל עצמו טמא שבעה והנוגע בו אינו טמא אלא טומאת ערב. והנה לפמש"כ הראב"ד דהואיל והאהל עשוי לתוכו ע"כ אין זה חיבורין, דביאורו הוא דלהכי חשיבי תוכו ואחוריו כשני כלים, ומחלקינן בעצם דין אהלו ומגעו, דלענין טומאת עצמו הוי תוכו ואחוריו חד, ולענין חיבורין הוא דחלוק תוכו מאחוריו, ניחא ג"כ דעת הרמב"ם, די"ל דכל כי האי שיש לו צד חילוק במגעו, ואין בצד השני דין מגע מעצמו, שוב לא אמרינן בי' חרב ה"ה כחלל, וכמש"כ למעלה דדין טומאתו ודין זה דה"ה כחלל שני דינים נפרדים הם, אלא דאם נפרש בדעת הרמב"ם כפי המבואר בר"ש, דטעמא הוא משום חציצת אהל, ומשום דהצד השני אין בו דין האהלה, רק דין טומאה לחוד, וכמש"כ, מתישב יותר הא דלא אמרינן בהצד השני חרב ה"ה כחלל, וכש"נ.

אמנם אם נפרש כן בדעת הרמב"ם כאופן הראשון שכתבנו, דהאהל חוצץ בפני ההאהלה של צד החיצון, שלא יהא בו דין מגע והאהלה וקבלת טומאה ע"י עצמו, ורק ע"י מגע והאהלת צד הפנימי הוא שמתטמא, צ"ע לפ"ז אם שייך בזה הך דינא דנוגע וחוזר ונוגע מצטרפין, מאחר דמאי דנוגע בהאי אינו נוגע בהאי, א"כ הא אין כאן מגע והאהלה של כזית שתטמא, ולא דמי לכל נוגע וחוזר ונוגע דעלמא, דהתם מצטרפין בעצם דין מגען והאהלתן, וחשוב נוגע ומאהיל כולו על כל הכזית טומאה, אבל הכא דעצם המגעות וההאהלות לא מצטרפי, אף דקבלת טומאתן אחת היא, ומתטמא אחד במגע והאהלת חבירו, מ"מ כל שבדין מגען והאהלתן חלוקים הם, ולא מצטרפי עצם המגעות וההאהלות להחשב נוגע ומאהיל כולו בכזית טומאה, א"כ י"ל דלא שייך שוב ע"ז הך דינא דנוגע וחוזר ונוגע, כיון דאין כאן מגע והאהלה של כזית שלם טומאה, ומדתנן דכחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו האהל עצמו טמא, דהיינו משום הך דינא דנוגע וחוזר ונוגע, לכאורה נראה מוכרח מזה כאופן השני שכתבנו, דגם לדעת הרמב"ם עיקר טעמא הוא משום דהאהל עשוי לתוכו, וע"כ לית בהצד האחר דין חרב ה"ה כחלל, דחשובין כשני כלים, ונסתרו דברינו שכתבנו מתחלה. אולם נראה, דנהי דעצם המגעות וההאהלות לא מצטרפי, מ"מ מאחר דכל מגע והאהלה של צד אחד יש בה דין מטמא על כולו, כיון דחדא נינהו בקבלת טומאתן, א"כ ממילא הא נמצא דיש כאן על כולו מטמא של כזית, ע"כ שפיר גם בכה"ג שייך הך דינא דנוגע וחוזר ונוגע, דכל שבין שניהם יש כאן מטמא של כזית שלם שוב מצטרפין לטמא. ולפ"ז מיושבים היטב גם דברינו שכתבנו מתחלה, דהוא משום חציצת אהל, וכש"נ.

והנה בנגעים פי"ג תנן טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא וכו' טלית טהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת, והטעם בזה כמבואר בספרא מצורע פ"ה דכל ביאה היינו ראשו ורובו, וכן הוא בנזיר דף מ"ג ע"א, ור"ל דביאה הויא כולו וראשו ורובו הוי ככולו וע"כ אינו טמא עד שיכנוס ראשו ורובו, אלא בטלית כיון שיכול לקוצצה על כן מה שהכניס שפיר מיחשב ביאת כולה [וכן הוא מבואר בתוס' בזבחים דף צ"ה ע"א ד"ה מכניסו] וע"כ טמאה, ודוקא בשהכניס שיעור קבלת טומאה, אבל אם הכניס פחות משיעור קבלת טומאה הרי זה שהכניס בפני עצמו אינו יכול לקבל טומאה אם לא בצירוף מה שלא הכניס, ולענין מה שלא הכניס חשיב המקצת שהכניס ביאה במקצת, דלא הויא ביאה בדין בית המנוגע, וע"כ טהורה. אלא דהא מיהא קשה, בהכניס שלש על שלש אמאי נטמאת כולה, והלא בהשאר שלא הכניס ליכא ביאה, ולטמא כולה עי"ז שהכניס מקצתה הא הויא ביאה במקצת דלא הויא ביאה, ואיך טמא השאר מן הבגד אף מה שלא הכניס. והנראה מזה מבואר, דהא דביאה במקצת לא חשיבא ביאה, אינו שייך רק כל זמן שאנו דנין על עצם מעשה הביאה, אם חשיבא ביאה לטמא אם לא, ובזה הוא דנאמר דלא שמה ביאה ואינה מטמאה, אבל בהכניס שיעור טומאה דהביאה בודאי מטמאת להבגד, אלא שאנו דנין בדין קבלת טומאתו אם יטמא כולו אם לא, בזה לא נאמר הך דינא דביאה במקצת לא שמה ביאה, ואך דהדר דיני' ככל דיני קבלת טומאה דסגי במקצתו, דאם נעשה דבר המטמא במקצתו נטמא כולו, והוא הדין בטומאת ביאה דכוותי', וע"כ נטמא כל הבגד וחזינן מזה, דאע"ג דמעשה הביאה בעצמה לא חיילא על כל הבגד משום דהויא ביאה במקצת דלא שמה ביאה, מ"מ נטמא כל הבגד ע"י ביאת המקצת, משום דהואיל ויש כאן ביאה המטמאה, ע"כ הדר דינא גבה לטמא את כל הבגד, והוא זה כמו שכתבנו לענין אהל, דאף דחוצץ על צד החיצון שלא יהא בו דין האהלה, מ"מ נטמא כולו, ואך דמדין ביאה הא חזינן, דהא דטמא כולו הא אינו משום מעשה ביאה של מקצתו, כי אם דמצורף לזה מה דחיילא בי' דין מטמא על מקצתו, וע"י זה הוא דחייל בי' דינא דנטמא כולו, ומשום דדין ביאה במקצת לא נאמר רק על מעשה הביאה, ולא על דין טומאתו, וכל ששם מטמא בי' הרי הוא מטמא את כולו, וה"נ גבי אהל ג"כ הא דנטמא צד השני הוא משום דין קבלת טומאה שחייל בצדו השני. אשר על כן להכי הוא דלא אמרינן בי' חרב הרי הוא כחלל, הואיל וטומאת כולו לא באה ע"י אהילת מקצתו לבד, כ"א בדין קבלת טומאה שחיילא בי', וכל כה"ג לא אמרינן בי' הך דינא דהרי הוא כחלל.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף